143

לכאורה, ניתן היה להשיב על כך, ולפחות בדוחק:

על הפסוק "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים", שבפרשת ויחי¹⁸, מפרש רש"י: "כחמור חזק שמטעינים אותו משא כבד .. המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית, וכשהוא רוצה לנוח רובץ בין התחומין, בתחומי העיירות שמוליך שם פרקמטיא".

מכך אפשר להבין, ואפילו בן חמש למקרא מבין זאת, שלצורך פרנסה יש תועלת רבה יותר בחמור מאשר בשדה, כי הוא עובד הן ביום והן בלילה, ללא טרחה רבה לבעליו, כי הוא נושא את המשאות הכבדים. ואילו בשדה עובדים בדרך כלל רק ביום, ודרושים עמל ויגיעה רבה של בעל השדה בכל המלאכות של חרישה, זריעה, קצירה וכדומה במשך השנה¹⁹. זאת ועוד, עבודתו של החמור מפיקה רווח מידי, או לאחר זמן קצר בלבד, ואילו מן השדה מופקים הרווחים רק לאחר תקופה ארוכה הרבה יותר, לאחר הקצירה, ואף יותר מכך – לאחר איסוף התבואה.

ולפי זה יוצא, שה"עצה" של "מכור שדך וקח לך חמור" היא בדרך כלל, "בהווה"²⁰, עצה הגונה. ולכן מסיים רש"י ואומר "ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו", שכאן מדובר על מקרה שבו ה"יועץ" מתכוון בעצתו לקחת את השדה²¹.

ה. העצה צריכה להיות "הוגנת לו"

אך הדבר אינו מובן, כי:

א) ברור, שמצד שני יש ל"שדה" יתרונות לעומת "חמור". כגון: אין בו ענין של מוות, העבודה עם חמור כרוכה בטלטולי דרך של בעל החמור שצריך לנוע תמיד ממקום למקום, ואילו שדה נמצא בדרך כלל בסמוך לעירו ולביתו, ועוד. ובמיוחד, כאשר הדגש כאן הוא שהעצה "אינה הוגנת לו" – וייתכנו אופנים רבים שבהם טוב יותר שלא למכור את השדה,

בדומה לדוגמא הקודמת המובאת בתורת כהנים "צא בהשכמה שיקפחוהו לסטים", אשר בדרך כלל "צא בהשכמה" היא עצה טובה, אך במקרה זה היא רעה, מפני שישנם לסטים, ולכן זוהי "עצה שאינה הוגנת לו"²².