142
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ג. דוגמא ל"עצה שאינה הוגנת לו"
בהמשך דבריו מציין רש"י דוגמא ל"עצה שאינה הוגנת לו" – "אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו".
אין מובן:
א) המשמעות של "עצה שאינה הוגנת לו" מובנת מאוד, לכאורה, ואינה דורשת הסבר, ומדוע צריך רש"י להביא דוגמא?
ב) אם צריך בכל זאת להביא דוגמא ל"עצה שאינה הוגנת לו", יש לכך דוגמאות פשוטות וברורות הרבה יותר14?
ג) יותר מכך: ב"תורת כהנים", שהוא המקור לפירוש רש"י, מובאות שלוש דוגמאות ל"עצה שאינה הוגנת לו": "אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו לסטים, צא בצהריים בשביל שישתרב (שיכהו שרב ושמש15), אל תאמר לו מכור את שדך וקח לך חמור ואת עוקף עליו ונוטלה הימנו", ולפני כן מובאת דוגמא בקשר לדבר עבירה16: "בא ואמר לו בת איש פלוני מהי לכהונה, אל תאמר לו כשרה והיא אינה אלא פסולה". מכל הדוגמאות הללו מצטט רש"י דוקא את האחרונה, ולא אחת מהדוגמאות הראשונות והברורות יותר14!
ד. "ואתה עוקף עליו..."
ובדוגמא זו עצמה אין מובן מדוע מביא רש"י בפשוטו של מקרא גם את הסיום "ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו", שהרי, בפשטות, זוהי "עצה שאינה הוגנת לו", משום של"סומא בדבר" כדאי יותר להיות בעל "שדה" מאשר "חמור". ומדוע יש צורך להוסיף כאן ענין חדש לחלוטין – "ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו"17?
הערות
- 14. ולהעיר שגם בחינוך שם מביא דוגמא זו דוקא. וראה משכיל לדוד כאן.
- 15. קרבן אהרן לתו"כ. וכן בפי' רבינו הלל שם.
- 16. וצע"ק שמהמשך לשון התו"כ משמע דזה אינו בכלל "עצה שאינה הוגנת לו" (ולהעיר מ"לשון ספרי (ספרא)" בסהמ"צ להרמב"ם וכן בחינוך שם). ואולי י"ל כי "מכשול" בלישנא דקרא (כאשר אין פירושו כפשוטו) ובפרט כאן שבא בהמשך להענינים שבפסוקים לפני זה שכולם מדברים באיסורים: לא תגנובו גו' – נופל יותר על "מכשול עון" (יחזקאל מד, יב. ובעוד מקומות) מאשר על "עצה שאינה הוגנת" הגורמת הפסד או היזק. ולהעיר מב' הפי' בפרש"י בחוקותי כו, לז. ואכ"מ.
- 17. בפשטות מוסיף בזה הסיבה שהאדם יתן עצה כזו לחבירו. אבל צ"ע למאי נפק"מ? ועוד: הרי גם בדוגמאות הראשונות בתו"כ כתב רק "שיקפחוהו לסטים .. בשביל שישתרב" שבפשטות כוונתו רק להזיק. וא"כ גם בדוגמא זו אפ"ל שרק רוצה להזיק לחבירו.
- . בשפ"ח שנדפס בחומשים "מקראות גדולות" נשמט.
רש"י על ויקרא כ״ו:ל״ז - הטקסט מספריא
וכשלו איש באחיו. כְּשֶׁיָּרוּצוּ לָנוּס יִכָּשְׁלוּ זֶה בָזֶה, כִּי יִבָּהֲלוּ לָרוּץ:
כמפני חרב. כְּאִלּוּ בּוֹרְחִים מִלִּפְנֵי הוֹרְגִים, שֶׁיְּהֵא בִלְבָבָם פַּחַד, וְכָל שָׁעָה סְבוּרִים שֶׁאָדָם רוֹדְפָם; וּמִדְרָשׁוֹ וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו, זֶה נִכְשָׁל בַּעֲוֹנוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִין זֶה לָזֶה (ספרא; סנהדרין כ"ז):
וכשלו איש באחיו AND THEY SHALL STUMBLE ONE UPON ANOTHER — When they are running in order to escape they will stumble one against the other because they will be in a hurry to run away.
כמפני חרב AS IT WERE BEFORE THE SWORD — i. e. as though they were fleeing from before murderers. It means that in their heart there will be timidity, and at every moment they will think that somebody is pursuing them. A Midrashic explanation of וכשלו איש באחיו is: one will stumble by reason of the sin of the other (באחיו is taken in the sense of: on account of the other), for all Israelites are held responsible for one another (Sifra, Bechukotai, Chapter 7 5; Sanhedrin 27b).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.