147

חידוש זה מתבטא בדוגמא המובאת³⁸ "אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו": אף כאשר מקבל העצה לא יינזק כלל, בכל זאת עצה זו "אינה הוגנת לו" – אין היא ניתנת עבורו ולמען טובתו וצרכו³⁹, ואת זאת אוסרת התורה. כי כשנותנים עצה לזולת יש לחשוב אך ורק על טובתו של הזולת, ולקבוע את צרכיו של האחר – "הוגנת לו", ולא לחשוב על רווחים אישיים – "ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו".

למרות, שהאדם יכול להרהר: זה – ה"סומא בדבר" – אינו חסר כלל, ומדוע אכפת שהוא עצמו – היועץ – יהנה מכך?!

על כך אומר רש"י "ולפני עור לא תתן מכשול" – "לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו": ב"מכשול" הכוונה היא כאן אף למקרים שבהם ה"סומא בדבר" אינו ניזוק כלל, אלא ה"מכשול" הוא רק באופן נתינת העצה – "עצה שאינה הוגנת לו"⁴⁰: ה"סומא" סובר שה"יועץ" מעניק לו עצה אשר "הוגנת לו", ואילו היועץ "עוקף עליו", מרמהו ומעניק לו עצה "לפי⁴¹ דרכו והנאתו".

ט. העיקר – כוונת היועץ בזמן הענקת העצה

לפי זה יובן מדוע מרחיב רש"י בפירושו על "ויראת מאלקיך" – "לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה ויכול להישמט ולומר לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מאלקיך, המכיר מחשבותיך", בעוד אשר בתורת כהנים נאמר בקצרה: "שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו, והרי הדבר מסור ללב, שנאמר ויראת מאלקיך אני ה'":

בתורת כהנים הדיוק הוא "שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו". כלומר, למעשה היתה זו עצה רעה, אך אדם אחר אינו יכול להאשימו, כי