ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כז קדושים שיחה א

146

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

וישירה כל כך, כפעולה של "כי יפתח איש בור", אך אין הבדל בתוצאת הפעולה – גרימת נזק לזולת.

מאותה סיבה אין רש"י יכול לפרש שב"ולפני עור..." הכוונה היא שאסור להכשיל את הזולת בעבירה, כי באם אסור לגרום לאחר נזק גשמי, בגופו ובנכסיו, על־אחת־כמה־וכמה³³ שאסור לגרום נזק בנפשו של הזולת³⁴, על ידי שיעבור עבירה.

וכפי שמוצאים בהרחבה בפרשת בראשית, שמפני שהנחש הכשיל את חוה³⁵ בחטא עץ הדעת, הוא נענש בעונש חמור ביותר – "ארור אתה מכל הבהמה..."³⁶. ומכך מובנת חומרת האיסור להכשיל את הזולת בעבירה, וכפי שמפרש שם רש"י: מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית...

משום כך מביא רש"י דוקא את הדוגמא האחרונה מתורת כהנים – "אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור", ומוסיף "ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו", כי דוקא בדוגמא זו ישנו החידוש בדין, כדלהלן.

ח. "מכשול" – באופן הענקת העצה

על ידי ההוספה "ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו" מדגיש רש"י, שהפגם איננו בכך שגורמים ל"סומא" להחליף שדה בחמור, שהרי, כאמור לעיל בסעיף ד', אין הכרחי שיהיה בכך הפסד,

אלא השלילה היא דוקא במעשה של "ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו".

התורה מחדשת כאן, בדרך הפשט, דין חדש: אין מדובר כאן על איסור גרימת נזק ל"עור", אלא התורה אוסרת כאן גם נתינת "עצה שאינה הוגנת לו": כאשר נותנים עצה לזולת, יש לחשוב רק על כך שהעצה תהיה "הוגנת לו", ולא לחשוב על התועלת העצמית, שהמייעץ יכול להרויח מכך³⁷.

הערות

33. ראה פרש"י תצא כג, ט.
34. ולהעיר (לאידך גיסא) ממפרשים (ראה משכיל לדוד כאן. מנ"ח (ובהגהות הרי"פ פערלא) שם. תו"ת כאן) – דמה שע"ד ההלכה האיסור דולפני עור גו' הוא במכשיל חבירו בעבירה – אין זה שולל מכשול כפשוטו.
35. ראה בראשית (ג, יג) "הנחש השיאני" ובפרש"י "הטעני".
36. שם, יד.
37. ובלשון רש"י לקמן (בהר כה, יז) "ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ". וכבר הקשה בס' שמע שלמה (הנ"ל) כאן ל"ל קרא דולפני עור, והרי נכלל באונאת דברים. וכן הקשה במשכיל לדוד בהר שם (ותירוצו אינו ע"ד הפשט*).
. בנמוקי שמואל פרשתנו כאן תי' "לעבור עליו בשני לאווין". אבל ראה לעיל סעיף ו והערה 23. – במלאכת הקודש תי' רק בנוגע הלאו דאל תונו גבי גר (משפטים כב, כ ובפרש"י. פרשתנו יט, לג ובפרש"י), אבל לא בנוגע "לא תונו" דפ' בהר שם (וכמפורש בפרש"י כנ"ל דכולל ש"לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו"). וי"ל דמה שלא אמרינן (באם אפשר) לעבור עליו בשני לאווין, הוא רק אם זהו אותו הלאו, משא"כ בנדו"ד שהאיסור דאונאת דברים אינה מוגבלת להענין ד"לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת", וכהתחלת פרש"י שם "שלא יקניט איש את חבירו" (שאינו שייך להאיסור דולפני עור גו'. וראה מלאכת הקדש על פרש"י כאן). ולהעיר מהענין דאיסור כולל (שבועות כד, ב. ובכ"מ). [והטעם שהוכרח רש"י להביא גם הדוגמא ד"לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת כו'" הוא כהמשך פרש"י "לכך נאמר ויראת מאלקיך כו'"].

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 3 עמודים.