תפה דין מי שנשבע שלא לאכול מצה
תפה דין מי שנשבע שלא לאכול מצה
ובו ג' סעיפים
א מי שנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח, כופין אותו לאכול 1277 , שאין השבועה חלה לבטל שום מצוה ממצות התורה 1278 , שכבר מושבע ועומד הוא עליהם מהר סיני 1279 .
ובין שאכל בליל פסח ובין שלא אכל 1280 , מלקין אותו 1281 על שנשבע לבטל את המצוה, דכיון שאי אפשר לו לבטלה, שהרי כבר מושבע הוא לקיימה, אם כן הרי זה כנשבע לעשות דבר שאי אפשר לעשותה כלל, שלוקה משום שבועת שוא 1282 , כמו שנתבאר ביו"ד סימן רל"ו 1283 :
ב במה דברים אמורים כשפירש ליל פסח, בין שנשבע בלילה זה בין שנשבע קודם לכן. אבל אם נשבע סתם שלא יאכל מצה 1284 , ולא הזכיר ליל פסח 1285 , מתוך שחלה שבועתו על מצת הרשות, דהיינו שלא יאכל מצה קודם לילה זה ואחריה, חלה גם כן על מצת מצוה שבליל זה, שהשבועה חלה לבטל את המצוה בשב ואל תעשה על ידי שכולל עמה בשבועה גם דבר הרשות 1286 .
וכל זה בשבועה (ונוסח לשון שבועה מן התורה או מדברי סופרים עיין ביורה דעה סי' רל"ז 1287 ).
אבל אם נדר שלא לאכול מצה בליל פסח, כגון שאמר אכילת מצת מצוה עלי קונם 1288 , אסור לאכלו, שהנדרים חלים על דבר מצוה כמו שנתבאר ביורה דעה סי' רט"ו 1289 . ומכל מקום כופין אותו להתיר נדרו על ידי שאלה וחרטה, כמו שנתבאר ביורה דעה שם 1290 :
ג נשבע שלא לשתות ד' כוסות בליל פסח, או שלא לאכול בו מרור 1291 בזמן הזה שהוא מדברי סופרים 1292 , או שלא לאכול מצה בליל שני, חלה שבועתו, שהשבועה חלה לבטל מצות מדברי סופרים בשב ואל תעשה 1293 . ומכל מקום ראוי לכופו להתיר שבועתו על ידי שאלה וחרטה ולקיים המצוה 1294 , אף אם כלל עמה בשבועה גם דבר הרשות 1295 :
הערות
- 1277. ירושלמי שבועות פ"ג ה"ד (שבועה ... שלא אוכל מצה בלילי הפסח, לוקה ואוכל מצה). טור ושו"ע (אמר שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח, לוקה ואוכל מצה בליל פסח). והיינו על ידי כפי', כדאמרינן בכתובות פו, סע"א (במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו).
- 1278. משנה נדרים טז , סוע"א (שאין נשבעין לעבור על המצות). ר"ן פסחים (כז, ב) ד"ה ירושלמי (אין שבועה חלה לבטל את המצוה). לבוש (שאין השבועה חלה לבטל את המצות). מ"א סק"ב (דאין שבועה חל על דבר מצוה).
- 1279. רש"י נדרים טז, ב ד"ה אבל (דמושבע ועומד הוא לקיימה, ואין שבועה חלה עליו). לבוש (שכבר מושבע ועומד הוא מהר סיני לקיימה והיאך ישבע לבטלה, דמאי חזית דשבועה זו חמורה מן הראשונה, אדרבה הראשונה היא חמורה שכוללת לקיים כל התורה כולה).
- 1280. פר"ח (וכשהוציא שבועה מפיו שלא לאכול מצה בליל פסח לוקה, בין אכל בין לא אכל).
- 1281. ירושלמי שם (לוקה ואוכל מצה). טור ושו"ע (לוקה ואוכל מצה בליל פסח). בדפוסים המאוחרים הוסיפו: היו מלקין אותו (על פי הצנזור?).
- 1282. משנה שבועות כט, א (איזו היא שבועת שוא ... נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב ושלא להניח תפילין זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות). לבוש (וזו היא שבועת שוא ולוקה עליה). מ"א ס"ק ב (לוקה ואוכל וכו', דהוי שבועת שוא).
- 1283. טור ושו"ע שם ס"ד (נשבע ... על דבר שאי אפשר לעשותו, כגון שלא אישן ג' ימים, או שנשבע שלא יאכל ז' ימים, או שנשבע שלא יאכל מכל פירות שבעולם, הוי שבועת שוא ומלקין אותו), וס"ה (שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח, לוקה ואוכל מצה בליל פסח).
- 1284. ירושלמי שבועות פ"ג ה"ד (שבועה שלא אוכל מצה, אסור לוכל מצה בלילי הפסח). טור ושו"ע (אמר שבועה שלא אוכל מצה סתם, אסור לאכול מצה בליל פסח).
- 1285. תוס' שבועות כד, א ד"ה אלא הן (התם דלא מדכר פסח חיילא עליה שבועה).
- 1286. תוס' שם (דבאיסור כולל חיילא שבועה לבטל את המצוה). ר"ן פסחים כז, ב (דשבועה חלה לבטל את המצות בשב ואל תעשה בכולל, הילכך האיך שבועה מגו דחיילא אמצה דכל ימות שנה חיילא נמי אמצה דלילי הפסח). לבוש (דקי"ל דשבועה חלה לבטל את המצוה בשב ואל תעשה בכולל, כגון זו אמרינן בהך שבועה, מיגו דחיילא אמצה דכל השנה שאין בה מצוה חיילא נמי אמצה דליל פסח, אף על פי שיש בה מצוה). ט"ז ס"ק א (דהשבועה לבטל את המצוה בשב ואל תעשה חיילא בכולל, דהיינו כיון שחל על כל השנה חל נמי בליל פסח). מ"א סק"א (כיון שחל על מצה דרשות, חל נמי על מצה של מצוה).
- 1287. טור ושו"ע שם ס"א (האומר אני נשבע שאעשה דבר פלוני, או שלא אעשנו, הרי זה שבועה, אף על פי שלא הזכיר לא שם ולא כינוי).
- 1288. משנה שם נדרים טז, סוע"א (אמר קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח, בנדרים אסור). מ"א כאן סק"ב (אבל אם אומר קונם אכילת מצה עלי בליל פסח אסור דנדר חל על דבר מצוה). ונתבאר בר"ן שם טז, ב ד"ה (בתוספות אמרו שאפילו אמר קונם ישיבת סוכה עלי מהני, דלא מקרי דבר שאין בו ממש אלא בשאינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו, כגון שאני ישן שאני מדבר, אבל כשמזכיר החפץ הנאסר, דבר שיש בו ממש הוא). ש"ך יו"ד סי' רטו סק"ג (ולא הוי דבר שאין בו ממש כיון דמזכיר שם החפץ הנאסר).
- 1289. טור ושו"ע שם ס"א (נדרים חלים על דבר מצוה. כיצד, אמר קונם סוכה שאני יושב, לולב אני נוטל, אסור לישב בסוכה וליטול לולב).
- 1290. רמ"א שם ס"א (ומתירין לו נדרו ומקיים המצוה). ט"ז שם סק"ב (דודאי בכל נדר מהני היתר). ש"ך שם סק"ד (כתב הדרישה משמע שסובר שאפילו בסוכה או שנדר בפירוש להתענות בשבת ויום טוב מתירין לו כו', שאומרים לו אלו היית יודע שאסור להצטער בשבת ויום טוב כו' וכיוצא בזה).
- 1291. ב"ח כאן (נשבע שלא לאכול מרור בליל פסח, דהשבועה חלה, כיון דאכילת מרור בזמן הזה דרבנן היא). פר"ח (אם נשבע שלא לשתות ד' כוסות, או שלא לאכול מרור בליל פסח, כיון דהוי מידי דרבנן חיילא שבועה). ח"י סק"ג בשם אחרונים (ואם נשבע שלא לאכול מרור או ד' כוסות, הסכמת האחרונים ששבועתו חל, כיון שהם רק מדרבנן).
- 1292. כדלעיל סי' תעב סי"ד (שהד' כוסות תקנו חכמים). תעה סט"ו (מצות מרור ... בזמן הזה אינו אלא מדברי סופרים, שתיקנו זכר למקדש).
- 1293. שו"ת הרא"ש כלל יא סי' ג (דבר פשוט דשבועה חל על כל מצוה דרבנן, ואסור לעשותה). טור ושו"ע יו"ד סי' רלט ס"ו (הנשבע על דבר מצוה דרבנן, כגון שלא להדליק נר של חנוכה או שלא לקרוא המגילה, השבועה חלה). וראה לעיל סי' תעב סכ"ז (והערה 199).
- 1294. מהרש"ל שם בהגהותיו לטור (כופין שישאל על נדרו וכן עיקר), ב"ח שם (מצאתי למהר"ש לוריא שכתב (בביאורו לטור) אהך תשובה דהרא"ש וז"ל, ואין שאר רבותינו מסכימים לזה, אלא כופין שישאל על נדרו, וכן עיקר). ש"ך סי' רלט סק"כ (ומהרש"ל והב"ח פסקו דבנשבע לעבור עבירה דרבנן, דאף על גב דיש אומרים דהשבועה חלה לענין קרבן ומלקות, מכל מקום כופין אותו שישאל על שבועתו ולא יעבור).
- 1295. ראה ש"ך שם (ומשמע דאפילו נשבע בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים לא יעבור, אלא יתיר שבועתו). ב"ח כאן (נשבע סתם שלא לאכול מרור ומצה, כיון דהשבועה היא בכולל, לאו נשבע לבטל את המצוה הוא, אין עליו דין כפייה, אבל ודאי ראוי שישאל על שבועתו). שיירי כנסת הגדולה הגה"ט אות ב (ויראה שראוי שישאל על שבועתו). עולת שבת (ומסיק הב"ח ... על ידי כולל אין כופין אותו, אבל ראוי שישאל על שבועתו).
תלמוד ירושלמי שבועות ג׳:ד׳ - הטקסט מספריא
משנה: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְאָכַל אוֹכְלִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה פָּטוּר. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים חַיָיב. רִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. אָמַר קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי אִם אָכַלְתִּי הַיּוֹם וְהוּא אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים הֲרֵי אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה.
הלכה: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה כול׳. בְּדָא רִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. רִבִּי שִׁמְעוֹן כְּדַעְתֵּיהּ. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. כַּמָּה יֹאכַל מִן הַטֶּבֶל וְיהֵא חַיָּב. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. כָּל שֶׁהוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. כַּזָּיִת. אָמַר לָהֶן רִבִּי שִׁמְעוֹן. אֵין אַתֶּם מוֹדִין בָּאוֹכֵל נְמָלָה כָּל שֶׁהוּא שֶׁחַיָיב. אָמְרוּ לוֹ. מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְבִרְיָיתָהּ. אָמַר לָהֶן. אַף חִיטָּה אַחַת כְּבִירְיָיתָהּ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן לָמָּה רִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. אָמַר רִבִּי זְעִירָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן כְּדַעְתֵּיהּ. תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן. תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם. מִמּוּתָּר לָכֶם וְלֹא מֵאָסוּר לָכֶם.
רִבִּי בָּא בַּר מָמָל בָּעֵי. עַל דַּעַת רִבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר. בְּכוֹלֵל שְׁבוּעוֹת חָלוֹת עַל הָאִיסּוּרִין נִיתְנֵי. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל. וְאָכַל. אָמַר רִבִּי זֵירָא. כָּל יוֹמוֹי דְרִבִּי בָּא בַּר מָמָל לֹא אַשְׁכַּחְנָן תּוֹתְבָהּ. וּמִן דִּדְמָךְ אַשְׁכַּחְנָן תּוֹתְבָהּ. מָה נָן קַיָימִין. אִם בָּאוֹמֵר. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל בָּשָׂר כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה וְהַפֶּסַח בְּתוֹכָן. שֶׁלֹּא אוֹכַל עֲשֶׂרֶת יָמִים הַלָּלוּ וְיוֹם הַכִּיפּוּרִים בְּתוֹכָן. בְּמֵיחַל שְׁבוּעָה עַל הָאִיסּוּרִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וְתִשְׁמַע מִינָהּ. הָיוּ לְפָנָיו זֵתִים שֶׁלִּשְׁחוּטָה וְאֶחָד שֶׁלִּנְבֵילָה וְאָמַר. שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל עֲשֶׂרֶת זֵיתִים אֵילּוּ. כֵּיוָן שֶׁפָּטוּר עַל הַנְּבֵילָה פָּטוּר אַף עַל הַשְּׁאָר.
רִבִּי בּוּן בַּר חִיָיה בָעֵי. וְלָמָּה לֹא מַר. שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל מִשְּׁחִיטַת פְּלוֹנִי. אֵין בָּהּ חֵלֶב. בְּשׁוֹחֵט צְבָיִים. אֵין בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה. בְּעוֹפוֹת. אֵין בָּהֶן דָּם.
רִבִּי חִינְנָה בָעֵי. וְלָמָּה לֹא מַר. שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל מִפְּלוֹנִי סְתָם. בְּגִין רִבִּי שִׁמְעוֹן. וְאִין כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן נִיתְנֵי. יוֹם הַכִּיפּוּרִים. דְּתַנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן. תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם. מֵאָסוּר לֹו וְלֹא מִמּוּתָּר לוֹ. אֶלָּא שֶׁזֶּה בְּקָבוּעַ וְזֶה בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד.
הָתִיבוֹן. הֲרֵי טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וָקֳדָשָׁיו שֶׁהוּא בְעוֹלֶה וְיוֹרֵד וְתַנֵּי תַנָּא. לֹא אֲתִינָן מִיתְנֵי אֶלָּא דְבָרִים שֶׁהֵן חִיּוּב כָּרֵת. שְׁבוּעוֹת אֵין בָּהֶן כָּרֵת.
הָתִיבוֹן. הֲרֵי מְעִילָה אֵין בָּהּ כָּרֵת וְתַנֵּי. לֹא אֲתִינָן מִיתְנֵי אֶלָּא דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶן הֵיתֵר אַחַר אִיסּוּרָן. שְׁבוּעוֹת יֵשׁ לָהֶן הֵיתֵר אַחַר אִיסּוּרָן. הָדָא אָמְרָה שֶׁאֵין אָבוֹת מְלָאכוֹת בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים. אִילּוּ מִי שֶׁעָשָׂה כולָּם בְּהֶעֱלֵם אֶחָד כְּלוּם חַיָיב אֶלָּא אַחַת עַל כּוּלָּן. אִילּוּ מִי שֶׁעָשָׂה כָל אַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ שֶׁמָּא אֵינוֹ חַיָיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל מַצָּה. אָסוּר לוֹכַל מַצָּה בְלֵילֵי הַפֶּסַח. שֶׁלֹּא אוֹכַל מַצָּה בְלֵילֵי הַפֶּסַח. לוֹקֶה וְאוֹכֵל מַצָּה. שֶׁלֹּא אֵשֵׁב בַּצֵּל. אָסוּר לֵישֵׁב בְּצֵל סוּכָּה. שֶׁלֹּא אֵשֵׁב בְּצֵל סוּכָּה. לוֹקֶה וְיוֹשֵׁב בְּצֵל סוּכָּה.
לֹא סוֹף דָּבָר סְתָם אֶלָּא אֲפִילוּ פְּלוֹנִי. לֹא סוֹף דָּבָר כּוֹלֵל אֶלָּא אֲפִילוּ פוֹרֵט. לֹא סוֹף דָּבָר לָבֹא אֶלָּא אֲפִילוּ לְשֶׁעָבַר. לֹא סוֹף דָּבָר רַבָּנִן אֶלָּא אֲפִילוּ רִבִּי עֲקִיבָה. לֹא סוֹף דָּבָר נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת אֶלָּא אֲפִילו עָפָר.
נדרים ט״ז ב - הטקסט מספריא
גְּמָ׳ ״חוֹמֶר״, מִכְּלָל דְּנֶדֶר הוּא. וְהָא ״מוּתָּר״ קָתָנֵי!
אַסֵּיפָא דְּאִידַּךְ בָּבָא קָתָנֵי. ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יָשֵׁן״, ״שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר״, ״שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ״ — אָסוּר. זֶה חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים.
חוֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת כֵּיצַד כּוּ׳. רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי: אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב. וְרַב טָבְיוֹמֵי מַתְנֵי: אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר שְׁמוּאֵל. מִנַּיִן שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״, ״דְּבָרוֹ לֹא יַחֵל״ — אֲבָל מֵיחֵל הוּא לְחֶפְצֵי שָׁמַיִם.
מַאי שְׁנָא נֶדֶר — דִּכְתִיב: ״אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה׳ ... לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״. שְׁבוּעָה נָמֵי, הָא כְּתִיב: ״אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לַה׳ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״!
אָמַר אַבָּיֵי: הָא דְּאָמַר ״הֲנָאַת סוּכָּה עָלַי״, הָא דְּאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶהֱנֶה מִן הַסּוּכָּה״.
אָמַר רָבָא: וְכִי מִצְוֹת לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ? אֶלָּא, אָמַר רָבָא: הָא דְּאָמַר ״יְשִׁיבַת סוּכָּה עָלַי״, וְהָא דְּאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֵשֵׁב בַּסּוּכָּה״.
וְשֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְוֹת מֵהָכָא נָפְקָא לֵיהּ? מֵהָתָם נָפְקָא לֵיהּ, דְּתַנְיָא: יָכוֹל נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִּיטֵּל, יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב —
GEMARA: It is stated in the mishna: This is a stringency of oaths vis-à-vis vows. The Gemara presumes that the mishna is referring to the distinction stated in previous mishnayot between saying: An offering that I will not eat of yours, and saying: An oath that I will not eat of yours. The Gemara asks: Should it be derived by inference that the statement: An offering that I will not eat of yours, is a valid vow by rabbinic law, and it is merely less stringent than the corresponding oath, which takes effect by Torah law? But doesn’t the mishna teach that it is permitted for him to eat, implying that the vow does not take effect at all?
The Gemara answers: This is taught with regard to the latter clause of the other section. As opposed to a vow that is taken with regard to a matter that does not have actual substance, which takes effect only by rabbinic law, as articulated in the mishna (14b) and Gemara (15a), the subsequent mishna (15b) teaches that if someone says: An oath that I will not sleep, or: That I will not speak, or: That I will not walk, this activity is forbidden to him. It is concerning this contrast that the mishna says: This is a stringency of oaths vis-à-vis vows.
§ It is stated in the mishna that there is a stringency of vows vis-à-vis oaths. How so? Whereas a vow can override a mitzva, an oath cannot. Rav Kahana teaches that Rav Giddel said that Rav said, and Rav Tavyumei teaches the same statement with a different attribution, i.e., Rav Giddel said that Shmuel said: From where is it derived that one cannot take an oath to transgress the mitzvot? The verse states: “He shall not profane his word” (Numbers 30:3). It is inferred that his word, i.e., the prohibition he accepted upon himself, he shall not profane. However, he may profane it for the desires of Heaven. If he took an oath to act against the will of God, the oath does not take effect.
The Gemara asks: What is different about a vow that enables it to override mitzvot? Granted, as it is written in the Torah: “When a man takes a vow to the Lord…he shall not profane his word” (Numbers 30:3), which indicates that even with regard to matters that pertain to the Lord, i.e., mitzvot, one shall not profane his word, as the vow takes effect. However, with regard to an oath it is also written in the same verse: “Or swears an oath” to God, “he shall not profane his word.”
Abaye said: The distinction is not between oaths and vows per se, but rather between the phraseology in each case. How so? This case, in which the prohibition overrides the mitzva, is referring to one who said: The benefit derived from a sukka is hereby forbidden to me. Since the vow renders the sukka a forbidden object, it takes effect and overrides the mitzva, as one may not be fed what is forbidden to him, even if it is forbidden only to him. By contrast, that case, in which the prohibition does not take effect, is referring to one who said: I hereby take an oath that I will not derive benefit from the sukka. The oath does not take effect, as one is not entitled to take an oath to abstain from an act that he is obligated to perform.
Rava said in objection to the explanation of Abaye: But were mitzvot given for the purpose of deriving benefit? The performance of mitzvot is not considered benefit. Why then would performance of the mitzva with the sukka be considered deriving benefit? Rather, Rava said a different explanation: This case is referring to one who said: Dwelling in a sukka is hereby prohibited to me, and that case is referring to one who said: I hereby take an oath that I will not dwell in a sukka.
§ The Gemara asks: And is the principle that one cannot take an oath to transgress the mitzvot derived from here, i.e., the above verse? It is derived from there, i.e., another verse, as it is taught in a baraita: One might have thought that if one takes an oath to nullify a mitzva and does not nullify it, one might have thought that he will be liable for violating an oath on a statement.
שבועות כ״ד א - הטקסט מספריא
בְּאִיסּוּר הַבָּא מֵאֵלָיו; בְּאִיסּוּר הַבָּא עַל יְדֵי עַצְמוֹ לָא אָמְרִינַן.
בִּשְׁלָמָא לְרֵישׁ לָקִישׁ, מִשּׁוּם הָכִי קָא פָטַר רַבִּי שִׁמְעוֹן; דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהוּא לְמַכּוֹת, וְלֹא אָמְרוּ כְּזַיִת אֶלָּא לְקׇרְבָּן. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּפָטַר?
מִידֵּי הוּא טַעְמָא – אֶלָּא מִשּׁוּם אִיסּוּר כּוֹלֵל; רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ דְּלֵית לֵיהּ אִיסּוּר כּוֹלֵל. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָאוֹכֵל נְבֵילָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – פָּטוּר.
בִּשְׁלָמָא לְרֵישׁ לָקִישׁ, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּלָאו וָהֵן; אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, בִּשְׁלָמָא לָאו – מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, אֶלָּא הֵן – הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?
אֶלָּא כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל עָפָר – פָּטוּר.
אָמַר רַב מָרִי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״קוּנָּם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי אִם אָכַלְתִּי הַיּוֹם״, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – הֲרֵי אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה לוֹ.
הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם, כֵּיוָן דְּמֵעִיקָּרָא (אכל) [אַכְלֵיהּ] וַהֲדַר אִשְׁתְּבַע (ליה) [עֲלֵיהּ],
it is with regard to a prohibition that occurs on its own, like the prohibition against eating on Yom Kippur, which is more inclusive than the prohibition against eating non-kosher food and therefore takes effect. But with regard to a prohibition that occurs by the act of a person himself, i.e., an oath or a vow, we do not say that because it is more inclusive it can take effect also with regard to items that are already forbidden by Torah law.
The Gemara asks: Granted, according to Reish Lakish, who understands the mishna to be dealing with the case of one who took an oath about less than a full measure, it is due to this reason that Rabbi Shimon deems exempt one who takes an oath prohibiting himself from eating non-kosher food, as it is taught in a baraita: Rabbi Shimon says: Any amount is sufficient to render one liable to receive lashes, and the Sages stated the measure of an olive-bulk to determine only liability to bring an offering. According to Reish Lakish, Rabbi Shimon holds that one is already under oath from Mount Sinai even with regard to less than a full measure, and for that reason the oath does not take effect. But according to Rabbi Yoḥanan, who understands the mishna to be referring to an oath that includes erstwhile permitted items, what is the reason that Rabbi Shimon deems one exempt from bringing an offering for breaking his oath not to eat non-kosher food?
The Gemara answers: Isn’t the reason that the first tanna holds that the individual is liable for violating his oath only due to the fact that the oath generates a more inclusive prohibition? In this matter Rabbi Shimon conforms to his standard line of reasoning in that he does not hold that a more inclusive prohibition takes effect where a preexisting prohibition is in place. This is in accordance with that which is taught in a baraita: Rabbi Shimon says: One who eats non-kosher meat on Yom Kippur is exempt from bringing an offering for eating on Yom Kippur, despite the fact that the prohibition against eating on Yom Kippur is a more inclusive prohibition than that of eating non-kosher meat, as on that day one may not eat anything.
From the verse: “Or if any one take an oath clearly with his lips to do evil, or to do good” (Leviticus 5:4), the Sages derived that one is liable to bring an offering for an oath on an utterance only when the oath is such that it could be inverted from the positive to the negative or vice versa. For example, one is liable for violating an oath to eat because one can also take an oath not to eat. The Gemara asks: Granted, according to the opinion of Reish Lakish, you find a case where the oath can be negative or positive. Therefore, one is liable according to the Rabbis when he takes an oath that he will eat any amount, since he could also take an oath that he will not eat any amount. But according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, granted, that you can find a case of a negative oath, as the oath not to eat non-kosher animals takes effect when it includes other erstwhile permitted items. But how can you find a positive version of this oath? An oath to eat non-kosher animals cannot take effect, as eating non-kosher animals is prohibited by Torah law.
Rather, do not distinguish between the former and the latter clauses of the mishna based on whether he specifies what he is eating. In both cases he takes an oath not to eat, without specifying. In the case where he eats something inedible, he is exempt, in accordance with that which Rava says, as Rava says that if one said: On my oath I will not eat, and he ate dirt, he is exempt, since eating an inedible substance is not considered to be eating. Eating non-kosher meat is considered to be eating; for that reason, the latter clause of the mishna states that one is liable for doing so if he took an oath not to eat. The oath takes effect with regard to the non-kosher items because, as Rabbi Yoḥanan noted, it includes items that would otherwise be permitted.
Rav Mari said: We learn in the mishna (22b) as well that eating non-kosher food is considered eating, as if one said: It is konam for my wife to derive benefit from me if I ate today, and he had eaten carcasses or tereifot, repugnant creatures or creeping animals, his wife is prohibited from deriving benefit from him.
The Gemara asks: How can these cases be compared? There, since he initially ate the forbidden item and only then took an oath saying that he did not eat,
שולחן ערוך, יורה דעה רל״ט:ו׳ - הטקסט מספריא
הַנִּשְׁבָּע עַל דְּבַר מִצְוָה דְּרַבָּנָן, כְּגוֹן שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה אוֹ שֶׁלֹּא לִקְרֹא הַמְּגִלָּה, הַשְּׁבוּעָה חָלָה. וְכֵן אִם נִשְׁבָּע לְקַיֵּם מִצְוָה דְּרַבָּנָן, חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעָה אִם מְבַטְּלָהּ. וְהוּא הַדִּין לְדָבָר שֶׁהוּא מִדְרַשׁ חֲכָמִים שֶׁאֵינוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּנִשְׁבָּע שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מִצְוָה דְּרַבָּנָן, אוֹ לַעֲשׂוֹת, אֲבָל אִם נִשְׁבַּע לַעֲבֹר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, אֲפִלּוּ הִיא דְּרַבָּנָן, לֹא חָלָה עָלָיו שְׁבוּעָה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 29 עמודים.
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ג הלכות פסח: תפה דין מי שנשבע שלא לאכול מצה א נדרים טז, ב · שבועות כט, א
- לקוטי שיחות כרך כז קדושים שיחה א שבועות כד, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ג הלכות פסח: תפה דין מי שנשבע שלא לאכול מצה ב שבועות כד, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ד (סי' שא-שז) שא באיזה כלים מותר לצאת בשבת ובאיזה מהם אסורים מאותו ספר שבועות כד, ב
- לקוטי שיחות כרך לג י"ב י"ג תמוז בלק שבועות כט, סע"א
- לקוטי שיחות כרך לה ויחי שיחה ב שבועות כט, ב
- לקוטי שיחות כרך כט הוספות - שיחות שיחה א שבועות כט, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ד הלכות יום טוב תקז דיני אפייה ביום טוב ג פסחים כז, סע"א
- שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ד סימן תקז (ד) פסחים כז, רע"ב
- אגרות קודש כרך טז ו'כא פסחים כז, א
- שארית יהודה שו"ת יורה דעה סימן לח פסחים כז, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ה (סי' תעב-תפו) תעז דיני אכילת האפיקומן מאותו ספר פסחים כז, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ו (סי' תפז-תצד) תפט סדר תפלת ליל שני של פסח וספירת העומר מאותו ספר פסחים כז, ב
- לקוטי טעמים ומנהגים להגדה של פסח עם ביאור דברי שלום צפון פסחים כז, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ז (סי' שמה-שסה) שסג דיני מבוי ולחי מאותו ספר פסחים כז, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תקז דיני אפייה ביום טוב מאותו ספר פסחים כז, סע"א
- לקוטי שיחות כרך לב בהר שיחה א כתובות פו, סע"א
- לקוטי שיחות כרך יז אחרי שיחה ב כתובות פו, סע"א
- לקוטי שיחות כרך יז בהר שיחה ב כתובות פו, סע"א
- תורת מנחם שיחת ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשי"ז כתובות פו, סע"א
- תורת מנחם שיחת מוצש"ק פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ז כתובות פו, סע"א ואילך
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ז כתובות פו, סע"א ואילך
- מאמרי אדמו"ר האמצעי דרושי חתונה ח"ב שמח תשמח כו' שהקב"ה נק' חתן כתובות פו, א
- מאמרי אדה"ז תקס"ט זכור את יום השבת כתובות פו, א
- תורת חיים שמות ח"ב פרשת פקודי אלה פקודי המשכן כתובות פו, רע"ב
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה הלכות ת"ת פרק ראשון ד כתובות פו, רע"ב
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות הלואה דיני הלואה יג כתובות פו , סע"א
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות הלואה דיני הלואה כ כתובות פו , א
- שארית יהודה שו"ת חשן המשפט סימן י כתובות פו, א

