ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ד סימן תקז

(ד)

חיפוש חדש

(ד) מותר להתחמם כו' . כן^נו כתב המג"א^נז וכן משמעות כל הפוסקים^נח. והנה לכאורה דברי המג"א סותרים זה את זה, דכאן פסק דמוקצה מותר בהנאה ובסי' תק"א ס"ק י"ב^נט כתב דמוקצה אסור ליהנות ממנו. אבל כד דייקת במה שכתב המג"א סוף סי' תק"ט^ס לחלק בין לכתחלה ודיעבד, שלכתחלה אסור להשתמש במוקצה אבל אם השתמש בו מותר לכתחלה ליהנות ממנו, א"כ הכל ניחא, דמה שכתב כאן ואיסור הסקה משום טלטול הוא לאו דוקא^סא, אלא משום דאסור להשתמש במוקצה כשעושה מעשה בגוף המוקצה, אבל כשאינו עושה מעשה בגוף המוקצה שרי כמו שכתבו הרמב"ן^סב ור"ן בסוף פרק י"ו^סג, וכן כתב המג"א סי' ש"ח ס"ק מ"א^סד. ולכך מותר להתחמם ולהשתמש לאורן אע"ג דאיתיה לאיסורא בעיניה כמו שכתבו התוס' בפרק הגוזל^סה ע"ש. ואף שכתבו^סו דלרבנן אינו נחשב איסור בעין לענין איסורי הנאה, מכל מקום אנן לא קיי"ל כרבנן כמ"ש ביו"ד סי' קמ"ב^סז אפילו לענין בישל ואפה ואבוקה כנגדו^סח, דלענין שביעית נקרא הנאתו אחר ביעורו כדמשמע בגמרא^סט דוקא עצי דמשחן^ע כו', אבל עצי הסקה אפילו אבוקה כנגדו אינו נקרא איסור בעין, וכן כתב הריטב"א בפ"ג דסוכה^עא וכמ"ש בפנים^עב, ולענין איסורי הנאה נקרא איסור בעין, כל שכן להתחמם כנגדן, דאפילו לענין שביעית נקרא איסור בעין לפירוש ר"ח שכתבו התוס' שם^עג, וכל שכן להשתמש לאורן דאף לפירוש רש"י שם^עד נקרא איסור בעין^עה. והרוקח^עו שהביא הב"י סי' תקי"ד^עז שהתיר להוסיף על שמן המוקצה לבטלו ברוב^עח, היינו משום דסבירא ליה כפירוש הב' שכתבתי לעיל^עט, אבל אנן קיי"ל כפירוש הא' וכמו שכתב הטור בסי' תרע"ז דלהשתמש לאורן נקרא איסור בעין^פ, ומכל מקום כאן מותר מטעם שכתב המג"א דמוקצה מותר בהנאה.

ואף דיש להקשות על זה דמה ענין מוקצה לכאן, דהכא גזרינן שמא יעלה ויתלוש^פא, לפיכך יש לאסור אף בהנאה כדי שלא יתלוש בשביל הנאתו, כמו שכתב הטור בסי' תרנ"ה^פב לענין בא מחוץ לתחום, משא"כ בשאר מוקצה לא אסרו כלל בהנאה. ומהתוס' דע"א^פג אין ראיה כלל, דאזלי לשיטתייהו^פד שכתבו בפרק קמא דחולין^פה דאף בדלועין לא שייך שמא יתלוש לפי שאין אדם מתאוה להם כל כך, כל שכן בעצים דבעי נמי מרא וחצינא. עיין בתוס' בפרק קמא דביצה^פו ופרק ג' דעירובין^פז. אבל אנן קיי"ל כרי"ף^פח ורא"ש^פט דעצים נמי הוה בכלל גזירה שמא יתלוש (וכל קושיות התוס'^צ לא קשה מידי על פי מה שכתב הר"ן^צא בשם הרמב"ן^צב ספי"ו דשבת, וכן כתב רשב"א שם^צג דבעכו"ם שתלש פרי האדמה לא שייך שמא יעלה ויתלוש^צד, וכן כתב בשיטה מקובצת ריש פרק קמא דביצה^צה). וכן כתבו הטור ורש"ל^צו ומג"א^צז עיין שם בסי' תק"א^צח.

מכל מקום^צט מסתימת כל הפוסקים משמע דאין שום חילוק בין איסור מחמת גזירת שמא יתלוש לאיסור מוקצה מחמת מחובר דו"ק ותשכח. וכן משמע בהדיא ברמב"ם בפ"ב^ק שפירש איסור עצים שנשרו משום נולד ולא הזכיר משום שמא יתלוש כמו שכתב רבו הרי"ף^קא, מכלל דאין נפקא מינה לדינא בשום ענין. וכן משמע בהדיא ברמב"ן בספר המלחמות ריש פ"ג דביצה^קב וז"ל והכי נמי אמרינן בעכו"ם שליקט עשבים לעצמו שמותרים משום מלאכת שבת (פירוש שהרי שנינו^קג מאכיל אחריו ישראל) ואסורים בטלטול משום מוקצה או שהם בכלל גזירת פירות הנושרים דהויא משום שמא יעלה ויתלוש^קד עכ"ל, הרי לפניך דאף היכא דגזרינן שמא יתלוש אינו אסור ליהנות ממנו הנאה הבאה מאליה שאינו עושה מעשה בידים בגוף המוקצה, ולכך מותר להעמיד בהמתו על גבי עשבים^קה הללו כיון שאינו עושה מעשה בידים בגוף העשבים, ובפרט למאי דמוקי לה בגמרא שם דקאי באפה כו'^קו. ועיין שם בתוס'^קז ודו"ק. ואף שבמה שכתב הרמב"ן דאף בעכו"ם שתלש עשבים שייך שמא יתלוש הוא עצמו סותר את דבריו בפי"ו דשבת וכמו שכתב הר"ן שם^קח בשמו וכמ"ש לעיל. מכל מקום בדין זה דמשמע מדבריו דפירות הנושרים מותרים בהנאה אינו סותר את דבריו כלל. ואדרבה דאפילו פירות האילן דשייך בהן שמא יתלוש אף שתלשן עכו"ם כמו שכתב שם^קט בהדיא אפילו הכי מותרים בהנאה, כמו שכתב הר"ן שם^קי בהדיא בשמו דעכו"ם שעשה כבש בשבת מעצים שתלשן בשבת לעצמו יורד אחריו ישראל ע"ש (ודוחק לחלק בין פירות לעצים, דאף פירות אין נושרים אלא ע"י הרוח וגם עצים דקים דרכן להנשר ע"י הרוח כדאמרינן בגמרא^קיא עצים שנשרו לתוך התנור כו'). וכן משמע בהדיא בגמרא פ"ג דסוכה^קיב ובכל הפוסקים^קיג אתרוג במחובר אסור להריח בו, משמע דאם נתלש מותר להריח בו אם אינו מטלטלו ולא גזרינן שמא יעלה ויתלוש^קיד.

ואף שבהבא מחוץ לתחום, דמשמע במרדכי^קטו הביאו הב"י סי' תקפ"ו^קטז, ובתשובת רשב"א^קיז הביאה הטור סי' תרנ"ה דאסור בהנאה. יש לומר דוקא להשתמש בו^קיח או שאר הנאה הבאה לו על ידי שעושה מעשה בגוף המוקצה שמטלטלו וכהאי גוונא. אף שאין זה נקרא מעשה לענין הכנת מוקצה כדאיתא בגמרא פ"ד דשבת דף נ"ד^קיט, מכל מקום לענין זה נקרא מעשה שאסור לעשותו. אבל כשאינו עושה כלום רק ההנאה באה לו מאליו שרי אפילו במוקצה ונולד כמו שכתבו התוס' דע"א^קכ, כל שכן בבא מחוץ לתחום שקל ממוקצה כמ"ש בגמרא^קכא ויתבאר בסי' תקט"ו^קכב:

כתב^קכג המג"א^קכד דעצים שנשרו ביו"ט מותר להסיקן בשבת שלאחר יו"ט ע"י נכרי ע"י ביטול ברוב עכ"ל עיין שם. וכבר נתבאר בסוף סי' רע"ו^קכה שאין היתר להסיק ע"י נכרי בשבת אלא כשהקור גדול, ובמדינתנו שאין הקור גדול כל כך בימי פסח וסוכות^קכו לא שייך דין זה ולכן לא העתקתיו. ובפרט שדברים הללו המה תמוהים, דבלא ביטול נמי שרי, כמו שמותר לעבור על שבות אמירה לנכרי בשביל חולה שאין בו סכנה^קכז, שהכל חולים אצל הקור^קכח, או בשביל שהוא מצטער לדעת הגהות מיימוניות^קכט כמ"ש המג"א בסוף סי' רע"ו^קל, כך מותר ליהנות מאיסור הכנה שאין בו אלא איסור דברי סופרים^קלא לצורך חולה שאין בו סכנה, אם אין לו עצים אחרים כמו שכתב המג"א בסי' שכ"ח ס"ק ט"ו^קלב גבי מוקצה, או בשביל שהוא מצטער לדעת הגהות מיימוניות, כמ"ש בסי' שכ"ח סעיף ל"ג^קלג עיין שם במג"א^קלד. ואין לומר דשאני הכנה ממוקצה שאין בו אלא משום גדר מלאכה^קלה, כמ"ש בפרק י"ז דשבת^קלו אטו טלטול לאו צורך הוצאה כו', ולכן מותר כמו שמותר כל שבות מדברי סופרים^קלז, משא"כ הכנה דאיסורו הוא כמו מאכלות אסורות שאסורים לחולה שאין בו סכנה אפילו אין איסורן אלא מדברי סופרים כדמוכח בר"ן^קלח שהביא הב"י סוף סי' שכ"ח^קלט גבי בישולי נכרים, והוא הדין לאיסורי הנאה מדברי סופרים^קמ כמ"ש ביו"ד סי' קכ"ג^קמא לענין סתם יינן ע"ש. אי נמי^קמב דמיירי שיש לו עצים אחרים^קמג. זה אינו^קמד, שהרי בגמרא מוכח בהדיא דאיסור הכנה אפילו דאורייתא מותר בהנאה הבאה מאליה, ואין אסור אלא לטלטלו ולהשתמש בו. עיין שם דף ג' ע"ב גבי הא דפריך בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספיקא דאורייתא כו', ואפילו הכי קתני אין מטלטלין לסמוך כרעי המטה, משמע דאם אינו מטלטלה מותר לסמוך עליה כרעי המטה משום דהוה הנאה הבאה מאליה^קמה. וכן משמע בסי' תקי"ג^קמו (עיין בפרי חדש יו"ד סי' ק"ב^קמז ו[מנחת] יעקב כלל ע"ד^קמח ודו"ק) דאם היתה מאיסורי הנאה בלא טעמא דלחזותא עבידא אינה בטלה שהרי נהנה ממנה^קמט. ומסוף סי' תק"א^קנ אין ראיה, דהתם כשמדליקה עושה מעשה בגוף הפתילה ומשתמש בה^קנא. וכן משמע בכל הפוסקים שדין איסור הכנה שוה לאיסור מוקצה שאינו אסור בהנאה הבאה מאליה. ועצי היתר ג"כ הן מוקצים בשבת ואעפ"כ אומרים לנכרי לטלטלן ולהסיקן, והוא הדין לעצים אלו^קנב. דאי לא תימא הכי האיך מותר לומר לו לטלטלן כדי לבטלן^קנג, אלא על כרחך משום דמאי שנא עצים אלו מעצי היתר, דשניהם אסורים לטלטלן ולהשתמש בהן ומותרים בהנאה דהיינו להתחמם בהן:

הערות

נו. לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.
נז. סוף ס"ק ג (שמותר מטעם דמוקצה אינו אסור בהנאה).
נח. כדלקמן בסמוך, ולקמן סי' תקט קו"א ס"ק ג.
נט. ולעיל שם סי"א (שמטעם זה אסור לשרוף מוקצה במקומן, אף שאין מטלטלן).
ס. ולקמן שם סט"ז, ונתבאר בקו"א שם ס"ק ג.
סא. דהא מותר לטלטל (כשאינו משתמש בו) לצורך אוכל נפש, כדלקמן שם.
סב. שבת קכב, א (שלכן מותר לירד על כבש שעשאו נכרי בשבת מעצים מוקצים). וראה גם לקמן בקו"א שם.
סג. שם (מו, ב) ד"ה עשה.
סד. ולעיל שם סנ"ב (שמותר לישב על המוקצה כשאינו מטלטלו).
סה. ב"ק קא, ב ד"ה והאיכא, לענין שביעית (עצים העשוים להסקת תנור שהנאתן אחר ביעורן, מותר אף להתחמם כנגדן כשהנאתן בשעת ביעורן). וכ"ה כאן לענין מוקצה (כמבואר בפנים).
סו. התוס' שם, דלרבנן בפסחים כז, רע"ב אפילו אבוקה כנגדו, ואפילו להתחמם כנגדן או להאיר בהן אינו נחשב בעין, ולפי זה היה אפשר להתיר מטעם זה גם כאן במוקצה.
סז. סעיף ד. וראה גם לעיל סי' תמה ס"ט-י (לענין חמץ).
סח. וכל שכן שלענין להתחמם כנגדו קיי"ל שנקרא בעין, כדלקמן (ולכן לא הותר להתחמם כנגדו אלא מטעם האמור בפנים).
סט. ב"ק שם (אף שרש"י שם ד"ה יצאו, פירש שלאחר ביעורן היינו כשנעשים גחלים. מ"מ משמע מהגמרא כפירוש הריטב"א דלקמן, דהיינו אף כשאבוקה כנגדו).
ע. עצים העשוים להאיר (כפירוש רש"י שם ד"ה והא איכא) או להתחמם בו במדורה (כפירוש ר"ח בתוס' שם) הנאתן וביעורן שוה (משא"כ כשמבשל ואבוקה כנגדו נקרא הנאתן אחר ביעורן).
עא. מ, א ד"ה ופרקינן.
עב. סעיף ג.
עג. ב"ק שם. וכ"ה בריטב"א סוכה שם.
עד. ד"ה והא.
עה. ולא הותר להתחמם כנגדו אלא מטעם האמור בפנים.
עו. סי' שא.
עז. ד"ה בהגה"מ.
עח. אף שהנאתו כשהוא בעין, ואף דלא מיירי בהנאה דממילא.
עט. קו"א סק"ג (שמותר לבטל בדרבנן אף כשאינו מקלי קלי).
פ. ואסור להוסיף על השמן ולבטלו.
פא. כדלעיל סי' תקא ס"י, וש"נ.
פב. הובא לקמן סי' תקפו סכ"ו (ויתבאר לקמן בהמשך הקו"א). וראה גם לעיל סי' רמג ס"ב (שמטעם זה אסור ליהנות ממלאכה שעשה הנכרי בשביל ישראל), וש"נ.
פג. ע"ז סו, ב ד"ה אמר (הובא במ"א סי' שכה ס"ק ט), שמתיר בהנאה אף בעצים שנתלשו היום.
פד. שלא אסרו בעצים שנשרו אלא מטעם נולד, ולכן (אף אם נאמר שפירות הנושרים נאסרו בהנאה, מ"מ עצים שנשרו) לא נאסרו בהנאה.
פה. יד, א ד"ה מחתכין: ליכא למיחש נמי שמא יתלוש אלא בפירות האילן שהם קלים להשיר ועוד דאדם מתאוה להם ושוכח.
פו. ג, א ד"ה גזרה.
פז. מ, א ד"ה הא.
פח. ביצה (ב, א).
פט. פ"א סי' ב.
צ. שם ושם הוכיחו התוס' שאין גוזרין שמא יתלוש בעצים ודלועין, דאל"ה למה התירו (שבת קכב, א) כשהנכרי הדליק הנר לעצמו, או מילא מים לבהמתו, או הדליק נר לעצמו או עשה כבש לעצמו ולא גזרינן שמא יעשנו הישראל.
צא. שבת מו, א ד"ה ומיהו (שלא גזרו אלא עד דברים שרגילין לבוא ממילא). הובא גם לעיל סי' שה קו"א סק"ב. וכן נתבאר טעם זה לעיל סי' שכה ס"ח.
צב. שם קכב, א.
צג. ד"ה גמרא.
צד. דלא אתי ממילא.
צה. ג, א (שחולק על תירוץ התוס' הנ"ל, ומתרץ, שמנכרי לישראל לא גזרינן; כלומר שלא גזרו אלא בדבר דאתי ממילא).
צו. ביש"ש פ"א סי' ז.
צז. ס"ק ד.
צח. במ"א שם סקי"א. וכ"ה לעיל שם ס"י.
צט. לפי כל האמור היה מקום לומר שבגזירת שמא יתלוש אסרינן לדברי הכל אפילו הנאה. אך מכל מקום כו'.
ק. הלכה יא.
קא. (ב, א).
קב. (יג, ב).
קג. שבת קכב, א.
קד. וכדלעיל סי' שכה ס"ח.
קה. שבת שם. וכדלעיל סי' שכד ס"י. ולקמן סי' תקטו ס"ד (שגזרו על כל דבר שנעקר מהמחובר).
קו. וכדלעיל שם.
קז. ראה אפיקי ים ח"ב סי' כג. נימוקי יו"ט תוספת ביאור יא.
קח. (מו, א) ד"ה ומיהו. וראה תהלה לדוד סי' שכב סק"ג (שרק תחלת הדברים שבר"ן נמצאים ברמב"ן שם קכב, א. ולענין עשבים מבואר ברמב"ן שם שגזרו גזירה זו). נימוקי יו"ט תוספת ביאור יב.
קט. הרמב"ן בשבת שם.
קי. מו, ב ד"ה עשה.
קיא. ביצה ד, ב.
קיב. לז, ב.
קיג. כדלעיל סי' שלו סט"ז וש"נ.
קיד. ראה חדושי שאול בן הלוי דף לב.
קטו. עירובין רמז תקיד, בשם רבנו שמשון (משאנץ). סוכה רמז תשמז (שאסרו כו' הנאה).
קטז. בסופו. וכ"ה לקמן שם סכ"ו.
קיז. משאנץ. הובאה באור זרוע הל' ר"ה סי' רסה. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' כב. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתמז. הגהות אשרי ר"ה פ"ד סי' ו.
קיח. וכ"ה לקמן שם.
קיט. ראה שם נ, א; ולעיל סי' שח סנ"א (שרק בדבר שדרכו ליחדו לכך מועיל מה שהשתמש בהם לפני השבת). שם קכה, ב; ולעיל שם סנ"ב (שבדבר שאין ליחדם צריך מעשה רב).
קכ. ע"ז סו, ב ד"ה אמר.
קכא. כה, א (שמותר לישראל אחר ואין בו איסור מוקצה).
קכב. סעיף טו.
קכג. אחר שנתבאר, שלא נאסרה הנאה הבאה מאליה, לא במוקצה ולא בגזירה שמא יעלה ויתלוש ולא כשהובא ע"י נכרי מחוץ לתחום, בא לבאר (בהמשך הדברים) שגם באיסור הכנה לא נאסרה הנאה הבאה מאליה.
קכד. סוף סק"ד.
קכה. סעיף טו.
קכו. ראה לקמן סי' תרלט ס"ח.
קכז. כדלעיל סי' שכח סי"ט.
קכח. כדלעיל סי' רעו סט"ו.
קכט. הל' שבת פ"ו סוף אות ו, בשם ה"ר יו"ט.
קל. סקט"ו. ולא קיי"ל כן לענין שבת, כדלעיל סי' שכח סי"ט-כ.
קלא. בעצים שנשרו ביו"ט והוכנו לשבת שלאחריה, כדלקמן סי' תקטו ס"ז.
קלב. כדלעיל שם סכ"ב (לענין קטן, שדינו כחולה שאין בו סכנה, ומותר להאכילו מוקצה אם אי אפשר בענין אחר). וראה תהלה לדוד סי' רנה ד"ה והנה. מחשבת חיים ע' רפג.
קלג. שמצטער מותר לינק מהבהמה ביו"ט, וכדלעיל שם ס"מ.
קלד. סק"מ, דהיינו דוקא כשא"א בענין אחר. וכ"ה לעיל שם.
קלה. שלכאורה יש ליישב בדעת המ"א, דשאני אכילת מוקצה (שהתירו בחולה שאינו מסוכן) שאין בו כו' משא"כ באיסור הכנה מיו"ט לחול הצריך ביטול ברוב (אבל ראה לקמן סי' תקט סט"ז שקיי"ל לחלק בין טלטול מוקצה לאכילתו, שהוא כמו מאכלות אסורות).
קלו. קכד, רע"ב. וכדלעיל סי' שח ס"א (בטעם הב') וש"נ.
קלז. ראה לעיל סי' שכח סי"ט.
קלח. ע"ז (ט, א) ד"ה כי.
קלט. ולעיל שם סי"ט.
קמ. כמו כאן, דמיירי בהנאה משריפת העצים.
קמא. שו"ע ס"ב (כן היה אפשר לכאורה ליישב לדעת המ"א, אבל ראה רמ"א שם סי' קנה ס"ג, דלא קיי"ל הכי).
קמב. עוד אפשר לכאורה ליישב מה שהצריך המ"א ביטול ברוב.
קמג. שלכן לא נדחה איסור מוקצה (משא"כ איסור הבערה ע"י נכרי בכל אופן נדחה ע"י חולה שאין בו סכנה, וכדלקמן בסוף הקו"א).
קמד. כל מה שנתבאר לדעת המ"א, שיש איסור הנאה מעצים ולא הותר אלא ע"י ביטול ברוב, זה אינו, שהרי אינו מטלטל המוקצה, כי אם הנאה דאתי מאליה ע"י הבערת הנכרי, וזה לא נאסר באיסור הכנה אפילו בבריא, כדמוכח כו'.
קמה. ראה גם לקמן סי' תקט קו"א סק"ג. מאורי אש דף מח.
קמו. שו"ע ס"ג: ביצה שנולדה ביו"ט וליבנו בה תבשיל וכיו"ב מידי דלחזותא ולטעמא עבידא אינה בטלה. ונתבאר לקמן שם ס"ז, שהוא מטעם שדבר שיש לו מתירין אינו בטל, וש"נ (אבל בלא"ה לא נאסר מטעם חזותא גרידא).
קמז. סק"ה, שבלאו טעמא דיש לו מתירין, איבעיא דלא איפשטא בב"ק (קא, א) אם חזותא מילתא והוי כגוף האיסור, והוי ספקא דדינא, ונקטינן שבאיסור דאורייתא (אף באיסורי אכילה) הוי כגוף האיסור ובדרבנן לא הוי כגוף האיסור. וראה גם לקמן סי' תקיג קו"א ס"ק (ד"ה והך).
קמח. סק"ה (שדוקא בערלה אמרינן התם חזותא מילתא היא, משא"כ בשאר איסורים לא איפשטא ותלוי בדאורייתא או בדרבנן). וראה גם לקמן שם.
קמט. לפי מה שנפרש, שבאסורי הנאה חזותא מילתא (אלא ודאי אין הכנה אסור בהנאה, וכיון שביצה שנולדה ביו"ט היא מדרבנן קיי"ל דחזותא לא מילתא היא).
קנ. סי"ח (דאסור להדליק ביו"ט פתילות שכבו בשבת שלפניה משום הכנה).
קנא. ראה גם לקמן סי' תקט סט"ז ובקו"א סק"ג.
קנב. שכבר נתבאר שאין חילוק בזה בין עצי מוקצה לבין עצים שאסורים מטעם הכנה.
קנג. ובודאי לא מיירי המ"א בנשרו העצים מהאילן לתוך התנור.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 31 עמודים.