תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כז קדושים

שיחה ב

רשימת העמודים (10) מצוטט ב־5 עמודים חיפוש חדש

149שיחה ב

א. "העובר על מצות מידות ככופר ביציאת מצרים"

בנוגע לציווי של "מידות ומשקלות" בפרשתנו¹ – לגביו אומרת התורה "(לא תעשו עול במשפט במדה... מאזני צדק...) אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" – מביא הרמב"ם² מ'תורת כהנים'³: "וכל הכופר במצות מידות ככופר ביציאת מצרים שהיא תחילת הציווי. וכל המקבל עליו מצות מידות הרי זה מודה ביציאת מצרים שהיא גרמה לכל הציוויין".

מהי השייכות בין "מצות מידות" – ליציאת מצרים דווקא?

מבאר ה'מגיד משנה'⁴, כי "השוקל במידה חסרה הוא כעובר עבירה בסתר .. שהוא כופר בהשגחה⁵ .. ויציאת מצרים היו בה מופתים מחודשים והם מורים על החידוש (=שהעולם נברא יש מאין) ועל ההשגחה".

אך יש להבין: גם גניבה היא "כעובר עבירה בסתר .. שהוא כופר בהשגחה", וכמפורש בחז"ל⁶ שהחומרה בגניבה לגבי גזילה היא שהאדם "כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן... אינה שומעת" – ואף על פי כן, לא נאמר לגבי כללות איסור גניבה ש"הכופר ב(מצות) גניבה ככופר ביציאת מצרים";

ובדומה לכך כללות איסור אונאה [אשר גם האיסור הכרוך ב"מצות מידות" "נכלל⁷ בכלל לא⁸ תונו איש את 149עמיתו"] תוכנו – שהוא מרמה את השני, ובמילא הריהו (בדיוק כמו ב"מצות מידות") "כעובר עבירה בסתר .. שהוא כופר בהשגחה"⁹. ובדומה לכך בעוד כמה וכמה מצוות שהינן עבירות בסתר¹⁰ –

וחוזרת הקושיא למקומה: מהו הענין המיוחד במצות מידות, שדווקא לגביה¹¹ נאמר "הכופר במצות מידות ככופר ביציאת מצרים"?

ב. הוספת הרמב"ם שיציאת מצרים "גרמה לכל הציוויים"

גם צריך להבין את לשון הרמב"ם – "וכל הכופר במצות מידות ככופר וכל המקבל כו' מודה ביציאת מצרים שהיא גרמה¹² לכל הציוויין":

מילים אלו – "שהיא תחילת הציווי", "שהיא גרמה לכל הציוויין" – לא מופיעות ב'תורת כהנים', מקורו של הרמב"ם, אלא הינן הוספה של הרמב"ם.

ותמוה לכאורה: האומנם נחוץ לרמב"ם לחדש שגדולת יציאת מצרים מתבטאת בכך "שהיא תחילת הציווי .. היא גרמה לכל הציוויין"?! הרמב"ם היה יכול לומר רק (כמו ב'תורת כהנים') "ככופר ביציאת מצרים"; "מודה ביציאת מצרים"?

ולאידך, יציאת מצרים פעלה כמה וכמה ענינים כלליים, וכאן בוחר הרמב"ם דווקא ענין זה – שיציאת מצרים היא "תחילת הציווי", "גרמה לכל הציוויין".

מפרשים¹³ מסבירים, כי הסיבה לכך ש"הכופר במידות .. חשבינן ליה (=מחשיבים לו) ככופר ביציאת 150מצרים", היא "מטעם שהיא תחילת כל הציוויים וכל המצוות שציוה לנו ה' מסתעפים מיציאת מצרים, ואם כן זה הכופר במידות שהוא סעיף מיציאת מצרים ככופר בה".

אבל לכאורה זהו דוחק, משום שענין זה – ש"מידות" היא "סעיף מיציאת מצרים" – קיים בכל ציוויי התורה¹⁴.

ג. הטעם לחומרת "מצות

מידות": רמאות במסווה

של התחשבות בזולת

ויש לומר הביאור בזה:

הגמרא¹⁵ אומרת "לאו שכתב רחמנא במשקלות", אף ש"גזל¹⁶ מעליא (=גמור) הוא", היא כדי להוסיף "לעבור עליו משעת עשייה". וכפי שהרמב"ם¹⁷ פוסק "כל מי שמשהה בביתו .. מידה חסרה .. עובר בלא־תעשה". ובדומה לכך בנוגע למצות עשה שבו אומר הרמב"ם¹⁸ "מצות עשה לצדק המאזנים... יפה יפה ולדקדק בחשבונן בשעת עשייתן" – האיסור של מידות ומשקלות חסרות, לא מתחיל מגרימת חיסרון ממון של חבירו, אלא מיד בעת העשייה וההשהיה בביתו של מידה חסירה.

[ועל פי זה מובן חידוש נוסף שמצינו לגבי מידות ומשקלות, ובלשון הרמב"ם¹⁹ – "התורה הקפידה על המידות בכל שהוא" ("אף על פי שבשאר גזילות לא הקפידה התורה אלא בפרוטה"²⁰) – משום שאיסור מידות ומשקלות הוא לא רק חיסרון הממון של חבירו, אלא עצם המציאות של מידה חסירה].

ויש לומר, כי טעם הדבר הוא, לא 151רק משום שהימצאות מידה חסירה בבית עלולה להביא מכשול²¹ (כי יתכן ויביא הדבר לחסרון ממון של חבירו), אלא גם משום שעצם מציאות המידה החסירה כשלעצמה²² היא איסור חמור²³.

וההסבר בזה:

ההבדל בין מידות ומשקלות ושאר האופנים של גניבה ואונאה הוא:

בשאר אופני גניבה ואונאה קיים אצל הגנב רק רצון אחד – הוא עושה פעולה שבאמצעותה הוא נוטל את ממונו של חבירו;

לעומת זאת במידות ומשקלות קיימות אצלו שתי תנועות הפכיות: עצם העובדה שהוא מודד ושוקל לחבירו מבטאת הנהגה של התחשבות עם חבירו, הוא מבצע פעולה המורה על רצון לא לגרום עוול לחבר²⁴; וביחד עם זה, עושה הוא "מידה חסירה" – שפעולת המדידה עצמה תביא לגניבת ממון חבירו!

ולכן אוסרת התורה את עצם העשייה וההשהיה של מידה חסירה (אפילו כאשר בפועל לא תיגרם מכך עוולה לזולת, כנ"ל) – משום שתוכן "מצות מידות" הוא – לשלול ערמומיות²⁵ זו של האדם כלפי עצמו^*.

ד. "הכופר במצות מידות" – באיסור העשייה של מידה חסירה

לפי ביאור זה בחומר של "מצות מידות", תתבהר גם הלשון "כל הכופר 152במצות מידות" – שלכאורה:

לפי הפירוש הנ"ל של ה'מגיד משנה' (ש"השוקל במידה חסירה .. כופר בהשגחה") היה מתאים יותר לכאורה לנקוט בלשון "כל שאינו נזהר במצות מידות" או "אינו מקבל עליו" (כהמשך לשון הרמב"ם²⁶ "וכל המקבל עליו... מודה...") וכיוצא בזה²⁷; כיצד מתאימה הלשון "הכופר במצות מידות", שמשמעה בפשטות שהוא כופר במצוה, זאת אומרת, הוא כופר בכך שהקדוש־ברוך־הוא ציוה על מידות?

על פי כל הנ"ל יש לפרש את הלשון "הכופר במצות מידות" – שהוא כופר בתוכן המיוחד האמור של "מצות מידות". בוודאי הוא מודה שהקדוש־ברוך־הוא אסר גניבת ממון חבירו; אך הוא כופר בכך שהקדוש־ברוך־הוא ציוה על עצם העשייה והשהיה של מידה חסירה²⁸ (אפילו לולא חסרון ממון חבירו) מצד הערמה שבלבו.

ועל כך אומר הרמב"ם²⁹ "וכל הכופר במצות מידות ככופר ביציאת מצרים" – משום שענין יציאת מצרים הוא – לפי שיטת הרמב"ם – קשור עם כך שהקדוש־ברוך־הוא העניש על ענינים שבין אדם לחבירו לא רק מצד ההיזק של חבירו, אלא מצד עצם רוע הלב של המזיק כשלעצמו. כדלקמן.

ה. שיטת הרמב"ם שעונש המצרים היה על רשעות לבם ובחירתם הרעה

בהלכות תשובה³⁰ מאריך הרמב"ם אודות ה"עיקר גדול .. עמוד התורה"³¹ – "שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה"³¹, ומבאר שידיעת הקדוש־ברוך־הוא אינה מכריחה את בחירת האדם.

לאחר מכן, בהמשך הדברים³², שואל הרמב"ם: "והלא כתוב בתורה³³ 'ועבדום וענו אותם' הרי גזר על המצריים לעשות רע? וכתיב³⁴ 'וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ' הרי גזר על ישראל לעבוד כוכבים ומזלות?" ועונה:

153"שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים .. אילו לא רצה לעבוד לא היה עובד .. וכן המצריים כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם" [ולאחר מכן מסיים³⁵: "וכבר אמרנו³⁶ שאין כח באדם לידע היאך ידע הקדוש־ברוך־הוא דברים העתידין להיות"].

הראב"ד³⁷ משיג על הסברו של הרמב"ם ואומר, כי אם "יאמר הבורא לזונים: למה זנית ואני לא הזכרתיך בשם כדי שתאמר שעליך גזרתי, יאמרו לו הזונים: ועל מי חלה גזרתך, על אותן שלא זנו? הנה לא נתקיימה גזירתך". ולכן מעלה³⁷ הסבר שונה בנוגע למצריים (בתירוץ השני) "כי הבורא אמר 'וענו אותם' והם עבדו בהם בפרך והמיתו מהם וטיבעו מהם, כענין שנאמר³⁸ 'אני קצפתי מעט והם³⁹ עזרו לרעה' לפיכך נתחייבו".

מכך שהרמב"ם לא מקבל את תירוץ הראב"ד, מובן כי דעת הרמב"ם היא, אשר כל מה שהמצריים עשו היה בכלל גזירת הקדוש־ברוך־הוא "ועבדום וענו אותם". ובנוגע לשאלת הראב"ד⁴⁰ (שה"זונים" יכולים לטעון לקדוש־ברוך־הוא שעל ידם "נתקיימה גזירתך") – יש לומר על פי ביאור רבינו הזקן באיגרת הקודש⁴¹ בנוגע לכל מזיק וניזק, אשר "על הניזק כבר נגזר מן השמים" וזה שהמזיק "מתחייב בדיני אדם ובדיני שמים" הוא "על רוע בחירתו", משום ש"הרבה שלוחים למקום".

זאת אומרת: על אף שלפועל, לאחר שהמזיק בחר להזיק לשני, נתקיימה גזירת שמים על ידו – אין בכך טעם כלל לפטור את המזיק מעונש, משום שהוא לא הוכרח להיות השליח לעשות את מעשה ההיזק (והרבה שלוחים 154למקום), ולכן הוא נענש – "על רוע בחירתו".

ובדומה לכך בענייננו: מכיוון שגזירת הקדוש־ברוך־הוא "ועבדום וענו אותם" הייתה יכולה להתקיים על־ידי אחרים, לכן "כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל" נענש "על רוע בחירתו".

נמצא אם כן, שהעונש (מכות) על המצריים הוא לא מצד ה"היזק" שהיהודים סבלו מהם

– כי על בני ישראל נגזר בכל מקרה לעבור את העינוי של "ועבדום וענו אותם" –

אלא על "רוע בחירתם", על רשעות הלב⁴² של המצריים, שהם בחרו להיות מצירים לישראל, ובמילא על ידם נתקיימה הגזירה⁴³.

ו. אף כשנגזר על אדם פרטי לחטוא, אין הדבר פוטרו מעונש

ולכאורה יש להוסיף בזה, ובהקדים:

הביאור האמור של הרמב"ם אודות גזירת "ועבדום וענו אותם", היא לכאורה תירוץ מספיק רק על המצריים, מכיוון שלכל מצרי פרטי היתה ברירה לא להציר ליהודי והגזירה היתה יכולה להתקיים על־ידי אחרים;

אך בנוגע לפרעה מלך מצרים [אשר אודותיו מדבר הרמב"ם בהלכה הקודמת⁴⁴, ש"חטא מעצמו והרע לישראל הגרים בארצו", ואחר כך היה עונשו "למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו"] – לא ניתן לתרץ כך, כי: גזירת הקדוש־ברוך־הוא "ועבדום וענו אותם" היתה מוכרחה להתקיים על־ידי מלך המדינה שיגזור על עמו לשעבד את בני ישראל⁴⁵. נמצא, כי מצד גזירת "ועבדום וענו אותם" היה (על כל פנים) פרעה מוכרח לשעבד את בני ישראל⁴⁶.

חייבים איפוא לומר, כי למרות ההכרח שהגזירה תתקיים על־ידי פרעה – אף על פי כן, מכיוון שפרעה עשה זאת לא בכדי לקיים את גזירת הקדוש־ 155ברוך־הוא "ועבדום וענו אותם", אלא מצד רשעות הלב שלו, הוא נענש "על רוע בחירתו"⁴⁷.

[ובדומה לכך שמענישים אדם על רוע בחירתו למרות ש"הקדוש־ברוך־הוא יודע כל מה שיהיה"⁴⁸, כי זה שהאדם בחר ברע הוא לא מפאת ידיעת הקדוש־ברוך־הוא אלא מצד הבחירה שלו⁴⁹].

נמצא, כי בנוגע לפרעה, שנקבע מלכתחילה כי גזירת "ועבדום וענו אותם" תתקיים על ידו, הרי העונש כולו⁵⁰ קשור עם רשעות הלב שלו⁵¹.

ז. מצות מידות – "תחילת הציווי" של כל איסורי גניבה

על פי הביאור האמור בתוכן איסור "מצות מידות", יש לבאר מדוע בחר הרמב"ם דווקא ענין זה ביציאת מצרים "שהיא תחילת הציווי" – משום שבכך הוא מדגיש את החומר המיוחד של "מצות מידות" לגבי שאר איסורי גניבה וכו':

טעם הדבר שהתורה אסרה במיוחד את עצם עשיית והשהיית מידה חסירה – הוא משום שהערמה שבלבו של אדם היא השורש וההתחלה של כל שאר ענייני הגניבה.

ההתחלה של גניבה ואונאה היא בזה, אשר עוד קודם שהאדם נופל עד כדי כך שירצה לגנוב מחבירו, הוא רוצה רק למדוד ולשקול לחבירו עם חשבון – אך לא מדוייק, הוא מערב בכך חוסר נאמנות ומודד במידה חסירה. ואחר כך הוא יורד מדחי אל דחי עד לאונאה וגניבה, שבהם יש לו מלכתחילה רק רצון אחד – ליטול את ממון חבירו שלא כדין.

ולכן, בהשוואת "מצות מידות" ל"יציאת מצרים" (מצד הנקודה המשותפת שבהם, כנ"ל סעיף ד־ה), מדגיש הרמב"ם את הענין ביציאת מצרים "שהיא תחילת הציווי", כדי לבטא כיצד מדובר כאן אודות עניינים שהם "תחילה": מצות מידות שהיא "תחילה" לציוויים של גניבה ואונאה, 156מכילה "תכונה" זהה ל"תחילת הציווי" של כל התורה – יציאת מצרים.

ח. מדוע אי קיום מצות מידות גורם ל"ויבוא עמלק"

ובעומק יותר, ועל דרך המוסר, יש להוסיף, ש"תחילת הציווי" – היסוד של כל התורה כולה – קשור עם הזהירות ב"מצות מידות".

וכמרומז גם בדברי המדרש⁵² אשר "על עוון זה (בשביל משקלות) בא עמלק" [כנלמד מכך שהתורה מסמיכה (בפרשת תצא) את פרשת עמלק לפרשת משקלות – "לא⁵³ יהיה לך... אבן ואבן... איפה ואיפה..."] – שעמלק הגיע "בדרך בצאתכם ממצרים"⁵⁴, בימי ההכנה לקבלת התורה, משום שעמלק הינו "ראשית גוים"⁵⁵, השורש וההתחלה לכל עניני התנגדות על תורה.

ולכאורה: מה כל כך "נורא" ("וואס איז אזוי© דער געוואלד© ") בעוון משקלות, עד שבשל כך נגרם "ויבוא עמלק"⁵⁶?

מזה גופא מוכח, שעוון משקלות נוגע לקיום של כל התורה כולה.

ט. יסוד התורה: אמות מידה שוות עבור ענינים רוחניים וגשמיים

וההסבר בזה:

בני ישראל הרי הם "בנים אתם לה' אלקיכם"⁵⁷, "חלק ה' עמו"⁵⁸. כיצד יתכן שהיצר הרע יוכל לפתות יהודי לעבור על חטא? והמענה על כך – עוון משקלות: היצר הרע אינו בא מלכתחילה לפתות יהודי למרוד בקדוש־ברוך־הוא, אלא "היום אומר לו⁵⁹ כו'" – הוא מנסה ליצור חיסרון ב"מידה" שלו. הוא מסכים באופן כללי שצריך להתנהג ב"מידה", בהתאם למידות וההגבלות של השולחן־ערוך; אך הוא טוען שאין זה משנה אם המידה תהיה "חסירה" (ובפרט אם זהו רק חסר כלשהו).

יתירה מזו: הוא אפילו מסכים שתהיה ליהודי "אבן (משקל) שלימה וצדק"⁶⁰; הוא טוען רק שבנוסף ל"אבן שלימה", שתהיה לו גם אבן שאינה 157שלימה – "אבן ואבן... איפה ואיפה גדולה וקטנה"⁶¹. הוא טוען שאצל יהודי קיימות שתי "מידות" – בנוגע לעניני הנשמה, הענינים הרוחניים של האדם, שם אכן נוגע שה"מידה" תהיה בדיוק לפי המידות וההגבלות של השולחן־ערוך; אך כאשר מדובר אודות עניני הגוף, הצרכים הגשמיים של האדם – שם מותר להתאים את ה"מידה", שתהיה בהתאם ל"מידות" של דרכי העולם.

עד שכאמור "היום אומר לו עשה כך כו' – עד שאומר לו עבוד עבודה זרה".

ולכן עוון משקלות קשור עם "ויבא עמלק"⁶² – משום שתחילת "ביאתו" של קליפת עמלק אצל יהודי הוא לא בתנועה של מרידה גלויה נגד ה', אלא שהוא מטיל לתוכו ספיקות – עמלק בגימטריא ספק⁶³ [וכמרומז בכך ש"ויבא עמלק" היה קשור עם חטאם של בני ישראל – "נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין"⁶⁴, ענין של ספק].

וספק זה – העדר תוקף האמונה (המקיפה את כל חלקי האדם בשווה) – היא "ראשית גוים", השורש וההתחלה של כל הענינים הרעים.

ולכן, על־ידי כך שזהירים במידות ומשקלות – שקיימת רק "איפה שלימה וצדק" אחת ויחידה עבור כל עניני האדם – מביא הדבר לקיום כל התורה כולה, ובלשון הרמב"ם: וכל המקבל עליו מצות מידות הרי זה מודה ביציאת מצרים שהיא גרמה לכל הציוויין.

הערות

עמוד 149

1. יט, לה־לו.
2. הל' גניבה ספ"ז. נעתק בטור חו"מ סרל"א, ובשו"ע שם (סי"ט) בקיצור לשון. – אבל בשו"ע אדה"ז חו"מ הל' מדות ומשקלות כו' השמיטו (אף שמביא (שם סט"ז) "קשה עונשן של מדות כו'", שהובא בתחילת ההלכה ברמב"ם כאן) – אבל בריש הל' רבית (סעיף ב) הביא (מתו"כ בהר כה, לח. רמב"ם הל' מלוה ולוה פ"ד ה"ז. טושו"ע יו"ד סק"ס ס"ב) ד"כל המלוה ברבית כאילו כופר .. וביצי"מ". ואכ"מ.
3. פרשתנו שם [אלא שבתו"כ מקדים "על תנאי כך הוצאתי אתכם .. שתקבלו עליכם מצות מדות" (ובקרבן אהרן שם מפרש שזהו הטעם ד"כל הכופר במצות מדות כופר ביצי"מ". ע"ש) – והטעם שהשמיטו הרמב"ם (אף שהביאו בסהמ"צ שלו מ"ע רח) י"ל כי ענין זה ("על תנאי כך הוצאתי אתכם") מצינו בעוד כו"כ מצות, ואינו ענין מיוחד ל"מצות מדות". וראה תו"כ שמיני שבהערה 11. לקמן הערה 14].
4. ונעתק בב"י לטחו"מ שם. וראה גם פרישה שם. סמ"ע לשו"ע שם סקל"ה. ועוד.
5. ראה גם כלי יקר תצא כה, יג. ועוד.
6. ב"ק עט, ב.
7. ל' החינוך מצוה רנט. ולהעיר שבטושו"ע נכללו "מצות מדות" בהלכות אונאה ומקח טעות (משא"כ ברמב"ם שנכללו בהל' גניבה*, ואונאה כו' – בהל' מכירה).
8. בהר כה, יז.
. וראה רמב"ם שם ה"ב: שהמודד .. גונב (ובחינוך מצוה רנח מוסיף "בלי ספק". ובשו"ע אדה"ז חו"מ שם סוס"ב "גונב ממש"). וראה קרית ביציאת מצרים שהיא תחילת12 הציווי

עמוד 149

9. שלכן נאמר שם "ויראת מאלקיך", כפרש"י שם.
10. וראה ב"מ סא, ב: למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית (וראה הערה הבאה) .. גבי ציצית .. במשקלות אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי כו' (וכן הוא שם בנוגע לשרצים). ולהעיר ג"כ מסוג המצות שהן דבר המסור ללב ונאמר בהם "ויראת מאלקיך" (רש"י פרשתנו יט, יד. שם, לב. בהר שם. ועוד). ועוד. – וראה גבורת ה' להמהר"ל פמ"ה.
11. ועד"ז ברבית (נסמן בהערה 2). ואכ"מ. – ולהעיר מתו"כ שמיני (יא, מה) "וכל הכופר בעול מצות כופר ביצי"מ" (אף שמדובר שם בשרצים).
12. ראה פרישה שם הטעם להשינוי בל' ספר (להמבי"ט) לרמב"ם שם. מנ"ח מצוה רנח סק"ג. ועוד. ואכ"מ. הרמב"ם ("תחילת הצווי", "היא גרמה לכל הצוויין"). וכן – מתחיל "ככופר"* ומסיים "מודה"**. ואכ"מ.
13. פרישה שם (אלא שאין כוונתו בזה לתרץ יתור ל' הרמב"ם כ"א השינוי בל' הרמב"ם, כבהערה הקודמת). וראה קרבן אהרן שבהערה 3.
. אבל בתו"כ שם "כופר". וראה ילקוט שנויי נוסחאות ברמב"ם הוצאת פרענקל.
. ובקרית ספר "כמודה".

עמוד 150

14. וכמרומז גם בזה שהתחלת עשה"ד, שהם שורש כל התומ"צ, הוא אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארמ"צ.
15. ב"מ שם בריש העמוד.
16. ב"מ שם. וראה מגיד משנה לרמב"ם שם ה"ב. וראה הנסמן בשוה"ג להערה 7.
17. שם ה"ג. ובמ"מ שם – שנלמד מגמ' הנ"ל "לעבוד עליו משעת עשיי'" (וכ"ה בשו"ע אדה"ז חו"מ שם ס"ג ובמ"מ שעל הגליון). ובמנ"ח שם (סק"ג) הקשה שלכאורה "שני ענינים הם, עשי' עוברים משם אחד ושהיי' עוברים משם אחר". ע"ש. ושקו"ט בזה באחרונים. ואכ"מ.
18. שם רפ"ח*. וראה ב"ח לטור חו"מ שם בריש הסימן.
19. שם פ"ח ה"ז. הובא בשו"ע אדה"ז שם סוס"א. שם ריש סעיף ב'.
20. ל' החינוך שם. וכ"ה גם בטור חו"מ שם. וראה השקו"ט במנ"ח שם סק"ב (ומסיק דפחות משוה פרוטה אינו אסור אלא משום ח"ש. אבל פשטות הלשון "התורה הקפידה .. בכל שהוא" משמע דזהו השיעור. וראה גם ב"ח לטור שם. ואכ"מ).
. ועפ"ז מ"ש הרמב"ם בהמשך לזה "וכן במדת קרקע צריך לדקדק בחשבון כו'" קאי על עשיית המדות. ולהעיר שבשו"ע אדה"ז שם (ס"א) מביאו בהמשך ל"השוקל לחבירו כו' עובר בל"ת" (ומשנה מל' הרמב"ם "במדת הקרקע" וכ' "למדידת הקרקע"). ואכ"מ.

עמוד 151

21. ראה שו"ע אדה"ז הל' אונאה כו' ס"י "שאסרה התורה להשהות מדה חסרה בביתו .. שלא יבואו לרמות בה" (ועיין קו"א להל' גזילה וגניבה סק"ב – שזוהי כוונת הרמב"ם בפ"ז שם). וראה הערה הבאה.
22. במנ"ח (מצוה תרב. וכן בחסדי דוד השלם לתוספתא ב"ב פ"ו, ד) "דהל"ת הוא רק אם משהה כדי לרמות", אבל "לעשות המדה עביט של מימי רגלים" אסור רק מדרבנן מחשש "שמא יבא כו'". וכן מפורש ברשב"ם ב"ב (פט, סע"ב) שהאיסור בעביט כו' אינו מה"ת. אבל [נוסף לזה שלדעת אדה"ז (שבהערה הקודמת) חשש זה הוא (לדעת הרמב"ם) טעמא דקרא (ובחינוך שם משמע דעביט כו' אסור מה"ת), הנה גם] ברשב"ם אפשר לפרש כוונתו במ"ש "קרא לא אזהר .. אלא כשיתקנה לו ע"מ למוד בהן", שהטעם הוא (לא מפני שאסור רק כש"משהה כדי לרמות", כ"א) מפני שצ"ל על הכלי שם "מדה", משא"כ בעביט שהוא מטונף כו' אין עליו שם "מדה" (ואסור רק מדרבנן כי "פעמים שרוחצו ומעביר טינופו" – רשב"ם שם).
23. ראה גם בחיי פרשתנו יט, לה (ושם, שהוא דוגמת העונש על מדות הלב הרעות והמחשבה הרעה אע"פ שלא הוציאם לפועל. וראה לקמן בפנים). ולהעיר ממנ"ח מצוה רנח (סק"ג) "אפשר על העשיי' או השהיי' עוד יותר רע" (מזה "ששיקל לחבירו").
24. ולהעיר מכסף הקדשים לשו"ע שם סעיף א (ע"פ הסמ"ע שם) דחומר האיסור דמדות ומשקלות הוא משום דסמכו אהימנותי'. ע"ש באורך.
25. ולהעיר שמהכתוב (פרשתנו יט, לו) "והין צדק" למדין "שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב" (ב"מ מט, א) – שזהו תוכן "מצות מדות", כבפנים.
*. ראה בחיי שבהערה 23.

עמוד 152

26. ומשנה מלשון התו"כ "שכל המודה במצות מדות".
27. וע"ד ל' הרמב"ם (הל' מלוה ולוה שם) גבי רבית "וכל הלוה ומלוה ברבית כו'" (אף שבתו"כ בהר שם "הכופר במצות רבית").
28. וי"ל ד"מצות מדות" קאי בעיקר על העשה, שהוא "מאזני צדק גו' יהי' לכם" (פרשתנו שם. ועד"ז תצא כה, טו) – ולא פעולת המדידה.
29. ועפ"ז י"ל שזהו החילוק בין שתי הבבות ברמב"ם בהלכה זו – (א) קשה עונשן של מדות כו' בינו לבין חבירו, (ב) וכל הכופר במצות מדות כו': בבא הא' קאי בעיקר על השוקל לחבירו במדה חסרה, החטא כלפי חבירו; ובבא הב' – על "הכופר במצות מדות", עשיית המדה כו', שהו"ע בהאדם עצמו, כבפנים (נוסף ע"ז שהחטא ד"ככופר ביצי"מ" הו"ע בהאדם עצמו).
30. פ"ה־ו.
31. ל' הרמב"ם שם פ"ה ה"ג.
32. ספ"ו. וראה גם שמונה פרקים להרמב"ם פ"ח.
33. לך טו, יג.
34. וילך לא, טז.

עמוד 153

35. ראה לח"מ שם שכוונת הרמב"ם בזה (שאין ידיעתו ית' מכרחת) שגם ע"י ביאור זה מתורצת שאלה זו. וראה לקמן הערה 49. בכמה אחרונים (הגהות טורי אבן לרמב"ם אור שמח. ועוד) הקשו דלכאורה אינו דומה לענין הידיעה, כי כאן כבר בא בגזירה, בדיבור לאברהם, וידיעת הנביאים מכרחת. ויש לתרץ ע"פ דברי הרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"י ה"ד. וכן בפיהמ"ש בהקדמה ד"ה והחלק השני בענין הנביא) ד"דברי הפורענות שהנביא אומר" אפשר שלא יתקיימו, לפי "שהקב"ה ארך אפים .. ואפשר שעשו תשובה כו'". וא"כ בנדו"ד, הדיבור לאברהם "ועבדום וענו אותם" אינו מוכרח שיהי' כן בפועל (והוא רק כמו ידיעתו ית' שאינה מכרחת הבחירה), כמשנ"ת בשיחת פסח שני תשד"מ. ואכ"מ.
36. שם ספ"ה. וראה גם שמונה פרקים שם.
37. וראה גם רמב"ן (ובחיי) לך (שם, יד). ועוד.
38. זכרי' א, טו.
39. כ"ה בראב"ד. ובכתוב: והמה.
40. וראה רמב"ן (ובחיי) שם.
41. ר"ס כה (קלח, ב). – וראה גם הגהות היעב"ץ לשמונה פרקים שם.

עמוד 154

42. ולהעיר שגם אופן השעבוד הי' בדוגמא לההערמה שב"מדות" – כמחז"ל (סוטה יא, ריש ע"ב) בפי' "פרך" – "פה רך", "משכום בדברים ובשכר עד שהרגילום לעבודה" (רש"י שם). וראה הערה 51.
43. ואף שע"פ אגה"ק הנ"ל גם בכל מזיק וכיו"ב כן הוא (וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 14 ואילך) – אינו דומה למצרים שהיתה גזירה מפורשת ואעפ"כ נענשו כו'.
44. פ"ו ה"ג. וכן בח"פ שם.
45. אלא שהבחירה ביד כאו"א מהמצריים (בתור יחיד) שלא לציית אל פרעה (דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין – קידושין מב, ב. וש"נ).
46. ואין לתרץ מפני שבגזירת בין הבתרים לא נזכר מצרים (וראה הגהות היעב"ץ שם) ובמילא אין הכרח שיתקיים ע"י פרעה מלך מצרים – כי (פרעה הי' מולך בכיפה – מכילתא בשלח יד, ה. ועוד ועיקר) לאחרי שגלו בנ"י לארץ מצרים, הי' מוכרח בזה.

עמוד 155

47. ראה גם רמב"ן (ובחיי) לך שם ד"כאשר תצא הגזירה על פי נביא .. והרג אותו לשנאה .. יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון" (ובהמשך דבריו בנוגע נבוכדנצאר ששמע מהנביאים כו'). – ובתוי"ט אבות (פ"ב מ"ו בסופה) תי' עד"ז קושיית הרמב"ן (שם) על הרמב"ם בנוגע להמצריים, ש"לא פעל ועשה לקיים מאמרו של הקב"ה אלא זדון לבו השיאו לכך". ולהעיר מסוטה ט, ב: כי אזל מיהא בתר ישרותי' אזל. וראה לקמן הערה 49.
48. ל' הרמב"ם פ"ה שם.
49. וי"ל שלכן מוסיף הרמב"ם (בסופו) "וכבר אמרנו שאין כח באדם כו'", שכוונתו (כפי' הלח"מ כנ"ל הערה 35) שזהו עוד תי' על שאלה זו – כדי לתרץ השאלה בנוגע לפרעה.
50. משא"כ בנוגע לכאו"א מהמצריים, שעכ"פ זה שבנ"י ניזוקו על ידו (דוקא), הוא (רק) מצד בחירתו.
51. ולהעיר שגם בנוגע לפרעה מצינו "ערמה" כמו ב"מדות" – כמחז"ל (סוטה יא, א) "הביאו מלבן ותלו לו לפרעה בצווארו וכאו"א מישראל שא"ל אסטניס אני א"ל כלום אסטניס אתה יותר מפרעה". ראה לעיל הערה 42.

עמוד 156

52. הובא בתוד"ה ואימא – קידושין לג, ב. וראה תנחומא תצא ח. פסיקתא דר"כ פ' זכור (ופסיקתא רבתי פ' מני אפרים). פרש"י תצא כה, יז.
53. שם, יג ואילך.
54. שם, יז.
55. בלק כד, כ.
56. וראה כלי יקר (שבהערה 5), צפע"נ עה"ת ס"פ בשלח – הקשר ביניהם מצד הענין דכפירה בהשגחה. ע"ש.
57. ראה יד, א.
58. האזינו לב, ט.
59. שבת קה, ב. וכפי' כ"ק מו"ח אדמו"ר (סה"מ קונטרסים ח"א לז, א. ובכ"מ) שהכוונה בזה ש"מסכים" גם על התומ"צ של האדם.
60. ל' הכתוב – תצא שם, טו.

עמוד 157

61. שם, יג־יד. וראה בארוכה כלי יקר שם.
62. ולהעיר שעמלק יודע את רבונו ומכוין למרוד בו (ל' חז"ל – הובא בכ"מ בנוגע לעמלק (תו"א פג, סע"ד. סה"מ תקס"ב ע' קעא ואילך. דרמ"צ צה, א. ובכ"מ) וראה לקו"ש [המתורגם] חכ"א ע' 214 הערה 38. וש"נ). (משיחות ש"פ וישב תשמ"ו, פורים תשכ"ב)
63. סה"מ תרע"ט ע' רצד. ועוד.
64. בשלח יז, ז. וראה פרש"י שם, ח.

מצוטט ב־5 עמודים

לקוטי שיחות 1

כרך לא ‹ וארא ‹ שיחה ב ‹ 31 לקו"ש חכ"ז ע' 153

מאמרי אדה"ז ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1

תקע"ב ‹ אדם כי יקריב ‹ ריח לקו"ש חכ"ז ע' 153

שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 3