152

במצות מידות" – שלכאורה:

לפי הפירוש הנ"ל של ה'מגיד משנה' (ש"השוקל במידה חסירה .. כופר בהשגחה") היה מתאים יותר לכאורה לנקוט בלשון "כל שאינו נזהר במצות מידות" או "אינו מקבל עליו" (כהמשך לשון הרמב"ם²⁶ "וכל המקבל עליו... מודה...") וכיוצא בזה²⁷; כיצד מתאימה הלשון "הכופר במצות מידות", שמשמעה בפשטות שהוא כופר במצוה, זאת אומרת, הוא כופר בכך שהקדוש־ברוך־הוא ציוה על מידות?

על פי כל הנ"ל יש לפרש את הלשון "הכופר במצות מידות" – שהוא כופר בתוכן המיוחד האמור של "מצות מידות". בוודאי הוא מודה שהקדוש־ברוך־הוא אסר גניבת ממון חבירו; אך הוא כופר בכך שהקדוש־ברוך־הוא ציוה על עצם העשייה והשהיה של מידה חסירה²⁸ (אפילו לולא חסרון ממון חבירו) מצד הערמה שבלבו.

ועל כך אומר הרמב"ם²⁹ "וכל הכופר במצות מידות ככופר ביציאת מצרים" – משום שענין יציאת מצרים הוא – לפי שיטת הרמב"ם – קשור עם כך שהקדוש־ברוך־הוא העניש על ענינים שבין אדם לחבירו לא רק מצד ההיזק של חבירו, אלא מצד עצם רוע הלב של המזיק כשלעצמו. כדלקמן.

ה. שיטת הרמב"ם שעונש המצרים היה על רשעות לבם ובחירתם הרעה

בהלכות תשובה³⁰ מאריך הרמב"ם אודות ה"עיקר גדול .. עמוד התורה"³¹ – "שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה"³¹, ומבאר שידיעת הקדוש־ברוך־הוא אינה מכריחה את בחירת האדם.

לאחר מכן, בהמשך הדברים³², שואל הרמב"ם: "והלא כתוב בתורה³³ 'ועבדום וענו אותם' הרי גזר על המצריים לעשות רע? וכתיב³⁴ 'וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ' הרי גזר על ישראל לעבוד כוכבים ומזלות?" ועונה: