127

על השבים המאמינים בכפרתן אבל המבעט בהן אינן מכפרין²⁰ בו". מכך שהרמב"ם אומר "השבים המאמינים בכפרתן" (לא "והמאמינים")²¹ יש לדייק, כי ב"שבים"²² כוונת הרמב"ם לא לגדר של תשובה מפורטת על החטאים, אלא לתנועה כללית של תשובה, המתבטאת בכך שאינו "מבעט" והוא "מאמין בכפרתן"].

ובכך מתבטא החילוק שבין כפרת שעיר המשתלח ובין הכפרה של יום הכיפורים בו "עצמו של יום מכפר":

בשעיר המשתלח, מכיוון שהוא פועל את הכפרה "על כל עבירות שבתורה" [וכלשון הפסוק²³ "ונשא השעיר עליו את כל עוונותם..." – כנוסח הוידוי המופיע בפסוק לפני כן "והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר"], זאת אומרת שהשעיר המשתלח מבטל ומוחק את החטאים (ובלשון רבותינו ז"ל²⁴: "מלבין עוונותיהן של ישראל"²⁵) – נדרש כי ביחד עם השעיר יהיה ענין התשובה ("והוא שעשה תשובה")²⁶, כי דוקא ביחד עם תשובה על החטאים יש בכוח השעיר לכפר "על כל עבירות", גם חמורות.

לעומת זאת יום הכיפורים שעניינו הוא לכפר על האדם, הקדוש־ברוך־הוא מוחל ומכפר לאדם על החטאים שהוא עבר, ובלשון הכתוב^*: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" – הכפרה היא "עליכם", הקדוש־ברוך־הוא מטהר את האדם עצמו (וכאילו נאמר, ש"עצמו של יום" פועל, שהקדוש־ברוך־הוא מרומם את האדם מן החטאים, ולא להיפך). ובכפרה זו לא נוגע שתהיה אצל היהודי פעולת התשובה המכוונת על החטאים באופן ישר ובמפורט, אלא שהוא יהיה במצב