שיחה ב

הערות

עמוד 107

1. 1. יג, א ואילך.
2. 2. פרשתנו יד, ב.
3. 3. שם, ג ואילך; שם, י ואילך.
4. 4. שם, לג ואילך.
5. 5. ראה אוה"ח פרשתנו יד, לד.
6. 6. ואף שרק בנגעי בתים נאמר (פרשתנו שם) "כי תבואו אל ארץ כנען גו'", שנוהגים רק בארץ (תו"כ (וראב"ע) עה"פ. נגעים פי"ב מ"ד), או שבמדבר אין בתים לנגוע בהם (אוה"ח שם) – הרי הי' אפשר לכתוב פרשת נגעי בתים עם ההקדמה "כי תבואו גו'" לפני', בס"פ תזריע. ולהעיר שלדעת הרמב"ן (תזריע יג, מז) גם נגעי בגדים "לא ינהגו אלא בארץ".

עמוד 108

1. 7. פרשתנו שם.
2. 8. ויק"ר (פי"ז, ו).
3. 9. לשון רש"י. ובויק"ר שם בכמה שינויים (נת' בלקו"ש חל"ב ע' 91 ואילך).
4. 10. לשון זה (בשורה .. עליהם) הובא גם בתו"כ עה"פ; הוריות י, א (וראה פרש"י ופי' הרא"ש שם).
5. 11. תזריע נ, א.
6. 12. ראה גם כלי יקר פרשתנו עה"פ (בסופו) בשם י"א.
7. 13. פרשתנו יד, מב.
8. 14. כדמוכח בזהר שם ("אי עובדא דא הוה לאשכחא מטמונין בלחודוי") שאינם ב' פירושים דפליגי, כ"א ש"בשביל ב' טעמים בא הצרעת בבתים" (ניצוצי אורות שם). – באור החמה לזהר שם (ע"ב) מפרש ד"לעיל דחו אותו הטעם דהי' לאשכחא מטמוני הכנעניים" [ולהעיר ממ"ש לזהר שם ע"א ד"ה אשתמודען "שיש ב' מיני נגעים קצתם הי' ליסורים לבד וקצתם היו לאשכחא מטמונים"]. אבל גם לפירוש זה הרי עכ"פ לדעת ר"ש בזהר שם (ע"ב) "בא להכריע שני הפי' כי כולם דברי אלקים חיים". ולהעיר מאלשיך פרשתנו כאן דנגעי בתים באים, הן "למען ייסר בעליו על עון אשר חטא" והן כדי ליתן לו אוצרות כשכר על "איזה מעשה טוב אשר עשה" – "שני הפכים לאיש אחד על שני גופי מעשיו". ע"ש.
9. 15. ראה גם זהר שם, ב.
10. 16. וראה חינוך (מצוה קעז) "בקצת בתים". אבל להעיר מאור החמה הנ"ל "כדי שלא יהי' עליהם לטורח לבנות כל א"י מחדש כי כולה מלאוה הכנעניים מגילוליהם". – בפ' ואתחנן (ו, י־יא) מפורש "לתת לך גו' ובתים גו'", אבל בויק"ר ובזהר שם, שכוונת הכתוב "ובתים מלאים כל טוב" היא להמטמוניות כו' שנתגלו ע"י (הנגעים ו)ניתוץ הבית.

עמוד 109

1. 17. תו"כ ופרש"י אחרי יח, ג.
2. 18. וראה כלי יקר (שבהערה 12) באו"א.
3. 19. ראה גם אור החמה לזהר שם (ע"א ד"ה וידעת) שמבאר כמה דרגות בזה – עפמ"ש בזהר שם שהרוח מסאבא שרתה (לא רק מצד עצם הע"ז שבבית, כ"א) מצד זה ד"כד שראן למבני הוי אמרי .. בפומייהו". ע"ש.
4. 20. וכמחז"ל (ב"ר פנ"ח, ח) ע"פ (ח"ש כג, יז) ויקם שדה עפרון – הובא בפרש"י עה"פ: תקומה היתה לו.
5. 21. ובזה גופא כמה דרגות, אם די לשנות הבית באבנים אחרות ועפר אחר, או שצריך לנתץ את הבית (ראה אור החמה שם).
6. 22. אף שבדוחק י"ל שהיו שני סוגי בתים: א) דמטמוניות, ב) דרוח מסאבא – והזוהר לצדדין קאמר. – ראה לעיל הערה 14.
7. 23. ראה פסחים סז, א. תו"כ (ורש"י) תזריע יג, מו.
8. 24. בנוגע למצורעים אחרים – ראה לקו"ש [המתורגם] חכ"ב ע' 83 ובהערות שם.
9. *. פסחים שם. רש"י תזריע שם. וראה תו"כ ופי' הראב"ד שם. לקו"ש שבהערה הקודמת.
10. 25. פ"ב מ"ד.

עמוד 110

1. 26. סוף הל' טומאת צרעת. וכ"ה בכ"מ. וראה לקו"ת תזריע ד"ה אדם. – וראה בארוכה לקו"ש שם ע' 80. וש"נ.
2. 27. ברכות לד, ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד.
3. 28. ראה מפרשים לספר יצירה שם.
4. 29. אלא שבכדי להגיע לטובה זו הוא ע"י ניתוץ הבית, שבירת הטומאה וכו'.
5. 30. יומא פו, ב.
6. 31. בע"ח שמ"ט ספ"ח "הזדונות הנעשות כזכיות" – ושם מפרשו בהחפצא דהזדונות. וראה לקמן בפנים.

עמוד 111

1. 32. להעיר ממשנ"ת עד"ז (לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 335) בנוגע ללשון חז"ל (יומא עב, ב) שהתורה "נעשית לו כו'", כי התורה עצמה אינה מקבלת טומאה (ברכות כב, א). אבל ראה סה"מ – מלוקט ח"א ע' קנה הערה 47. ע"ש.
2. 33. ראה תניא פ"ז (יב, א) "הואיל ועי"ז בא לאה"ר זו". אבל שם הוא כהטעם ע"ז שהזדונות עצמם נעשו כזכיות. ע"ש. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 200 ואילך.
3. 34. ראה לקו"ת אחרי כו, ג.
4. 35. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 245 ובהערות שם (ועוד) בנוגע לאכילת דבר איסור בהיתר (במקום פקו"נ וכיו"ב).
5. 36. שם.
6. 37. זכרי' יג, ב.
7. 38. להעיר מהשקו"ט דהאיסור חל על הצורה ולא על החומר (מפענ"צ פ"א (ס"ח־ט. ועוד). וש"נ) ובכל אופן – לא על חומר ההיולי. – וראה בארוכה שיחת ש"פ אחרי תשד"מ (ע"פ לקו"ת חוקת נו, ד ואילך).
8. 39. ראה גם (בארוכה) לקו"ש [המתורגם] חי"ז שם (ע' 196 ואילך). וש"נ.
9. 40. נדרים נט, א.
10. 41. והיינו "שאין דבר זה חלוק מן ההיתר לגמרי .. שהרי .. סופו להיות ניתר" (ר"ן נדרים (נב, א). ועפ"ז מבאר שם הטעם דדבר שיש לו מתירין אינו בטל ברוב, כי "השווי (בענין איסור והיתר) נותן שלא יהיו בטלין" והוי כמו מין במינו. ע"ש בארוכה).

עמוד 112

1. 42. ראה לקו"ש שם ע' 225 הערה 40. ובארוכה – חידושים וביאורים בש"ס (ירושלים תשל"ט) סי' יח.
2. 43. כמובן אין הכוונה לדין דבר שיש לו מתירין כפשוטו, שהרי השקו"ט היא בנוגע למעשה העבירה שכבר אינה במציאות [דאילו באופן שהדבר איסור (שנעשה מציאות של איסור ע"י מעשה העבירה) עדיין קיים, ע"י תשובת האדם לא ייעשה להיתר*!]. אלא הכוונה ברוחניות הענינים, בנוגע להחיות כו' של מעשה העבירה (המבואר בתניא פ"ז. ובכ"מ). ואולי י"ל (לחידודא עכ"פ) שנפק"מ, שאת"ל דמעשה עבירה הוי בגדר דבר שיש לו מתירין (שאינו בטל), לא הי' צ"ל דין ומשפט האדם באופן שנדון אחר רובו (רש"י ותוס' ר"ה טז, ב. תניא פ"א).
3. 44. שלכן דבר שאין לו מתירין אלא ע"י טרחא והוצאות אינו בכלל דבר שיש לו מתירין (תוד"ה טבל ע"ז עג, ב. ועוד – נסמן באנציקלופדי' תלמודית ערך דבר שיש לו מתירין ע' ז).
4. 45. כתובות עד, ב.
5. 46. ראה אנציקלופדי' תלמודית ערך התרת נדרים ע' שמט ואילך. וש"נ.
6. 47. תוד"ה מר זוטרא נזיר כב, א. וראה אנציקלופדי' תלמודית שם ע' שלז־ח. וש"נ.
7. 48. נדרים נח, רע"א. רש"י, תוס' ועוד שם.
8. *. להעיר גם מכלי יקר שצויין לקמן הערה 53.
9. 49. ולכן אף שישנה מצות התשובה (והאפשריות ע"ז) גם בשעת החטא (וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 134 ואילך בענין "תקנתא דתשובה", ע"ש) – מ"מ אין לייחס זה להאדם, כי מצד מצבו הוא, הרי הוא מנגד לרצון זה. וק"ל.
10. . ואדרבה – זה מעכב התשובה (כפרה), בל' חז"ל לא יוכל לתיקון (חגיגה ט, א. יבמות כב, ב. תניא ספ"ז) וראה פרש"י יבמות (שם ד"ה השתא) "עונו גלוי ונזכר". ולאידך, ע"י תשובה גדולה ביותר – "גם מה שהוליד .. ימות" (שעה"ת לאדהאמ"צ ח"ב מב, ד. ועד"ז שם ח"א נד, ד. וראה הקדמה לפוקח עורים ע' 30 ואילך).

עמוד 113

1. 50. משנה סוף יומא (פה, ב).
2. 51. שהרי אין הפירוש שנעשים כזכיות רק מכאן ולהבא, כ"א שנעשים זכיות למפרע, וכהמובא דהמקדש ע"מ שלא חטאה – וחטאה ועשתה אח"כ תשובה הנ"ל – ה"ז מקודשת (ראה צפע"נ על הרמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ב בסופה. לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 198). וראה ביאור אדה"ז (הובא לעיל הערה 33) בטעם שנעשו כזכיות "הואיל ועי"ז בא לאה"ר זו". ומפורש בפרש"י יומא (פו, א ד"ה כאן מאהבה) שע"י תשובה מאהבה "נעקר עונו מתחלתו", וכש"כ בתשובה מאהבה גדולה ביותר – העושה את הזדונות לזכיות, שהיא אופן נעלה יותר בתשובה מאהבה (ראה בארוכה לקו"ש חי"ז שנסמן בהערה הנ"ל).
3. 52. אף שגם בהם ישנו ענין מעין שינוי העבר, ולדוגמא בהתרת נדר שעכ"פ עד שהחכם מתיר את הנדר הי' אסור (ראה רא"ש נדרים נב, ב. ועוד) וכן בתנאי גם כשאומר מעכשיו (ראה הנסמן בלקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 58 הערה 39. שם ע' 97 הערה 36. ח"ח [המתורגם] ע' 58 הערה *48).
4. 53. וכן בהתרת נדרים, כנ"ל בפנים שהיא ע"י חרטה ופתח. וגם להדיעות שגם הפרת הבעל עוקרת את הנדר מעיקרו (ראה אנציקלופדי' תלמודית ערך הפרה ע' קיג ואילך. וש"נ. לקו"ש חכ"א ע' 325 הערה 45 ובשוה"ג שם), והרי הפרת הבעל אינה ע"י חרטה – מ"מ, מצד דין תורה ניתנה מלכתחילה האפשריות להפרה בעת עשיית הנדר (ע"ד הנ"ל בפנים ס"ה בנוגע לפדיון. אלא ששם פועל רק מכאן ולהבא), וע"ד הענין דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש דהקידושין נפקעין למפרע (כתובות ג, א. וש"נ). וראה עד"ז כלי יקר מטות ל, ג – אלא ששם כ' שמפני שהאשה ברשות הבעל או האב הוי כאלו נדרה על דעתם. ובנוגע להתרה מפרש ד"כל איש מישראל הוא ברשות ב"ד .. וכל נודר דומה כאלו התנה בשעת הנדר ע"מ שיסכימו הב"ד עמו". וראה ציונים לתורה להר"י ענגל כלל כג.
5. 54. בצפע"נ על הרמב"ם שם מדמה הענין דנעקר עונו מתחלתו (ע"י תשובה מאהבה) לחכם עוקר את הנדר. וי"ל דכוונתו בזה היא רק לדרגת (אופן) העקירה (שנעקר למפרע), אבל איך פועלת התשובה את העקירה למפרע – בזה מעלה בתשובה על התרת חכם, כבפנים.

עמוד 114

1. 30.
2. 36.
3. 55. סה"מ עטר"ת ע' יז. וראה גם סה"מ אעת"ר ע' כב.
4. 56. בנוגע לעצמו (ה"גברא")* אפשר לומר, כי מכיון שבפנימיות כל ישראל הוא טוב גם בשעת החטא (ראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב. תניא ספכ"ד) ובפרט שבודאי סופו לעשות תשובה (תניא ספל"ט. וראה גם הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ג), לכן הוא ע"ד ענין ה"תנאי", ש"מברר" שגם מלכתחילה הי' טוב (ראה בארוכה בזה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 58 ובהערות שם. ולהעיר גם מעיקרים מ"ד פכ"ז (ושם מדמה זה להתרת נדר ע"י פתח חרטה. וראה ע"ד החסידות אוה"ת מטות ע' א'רפח ואילך. א'שיט ואילך. ועוד)), אבל בנוגע להחפצא – הזדונות עצמם – א"א לומר כן.
5. 57. ראה גם לקו"ש ח"ו שם.
6. 58. וכ"ה מצד תוכן הענין, שהכח להפוך זדונות (שהם היפך רצון העליון) לזכיות – הוא מצד עצמות בעל הרצון שאינו נתפס ברצונו כו' (סה"מ אעת"ר ע' כא. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 67 ואילך ובהערות שם. ח"ז [המתורגם] ע' 23. ועוד), ולכן נעשה דוקא ע"י תשובה מאהבה דעצם הנפש (ראה הנסמן בהערה 55. ועיין לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 248 הערה 59. ח"ז שם). ואכ"מ.
7. 59. ראה רמב"ם הל' טומאת צרעת פ"ט ה"ב.
8. 60. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 108 ואילך.
9. 61. ולהעיר אשר לפעמים תזו"מ מחוברות – נעשות סדרה אחת.

עמוד 115

1. 62. להעיר מלקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 66 ואילך ובהערות שם.
2. 63. ראה אמרי בינה שער הק"ש פמ"ג. תו"ח בשלח רנד, סע"ב ואילך. ועוד.
3. 64. הובא בהמשך תרס"ו ע' תקכ ועוד. וראה יבמות סג, רע"א ותוד"ה שאין שם.
4. 65. שלכן רק התשובה שמצד עצם הנפש – יחידה, פועלת שזדונות נעשו כזכיות (ראה לעיל ס"ו והערה 58) – כי מצד יחידה נרגש איך שהירידה היא בשביל העלי' כו'.
5. 66. ויק"ר פי"ז, ז.
6. 67. ראה בארוכה לקו"ש חכ"ב ע' 197 ואילך ובהערות שם (בפי' דברי הויק"ר הנ"ל).
7. 68. ראה ויק"ר שם.
8. 69. בשלח טו, יז ובפרש"י שם. זח"ג רכא, א.
9. . ובפשטות זוהי כוונת רש"י (ביומא שם) "נעקר עונו מתחלתו" – שנעקר העון מן האדם. משא"כ הענין דזדונות נעשו כזכיות שהו"ע בהחפצא, כנ"ל בפנים. הזמן – במהרה בימינו ממש. (משיחות ש"פ מצורע תשמ"א, מוצאי ש"פ וילך (ו' תשרי) תשל"ט)