112
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
היא מצוה42, לפיכך יוצא, שמעשה עבירה ייחשב מלכתחילה ל"דבר שיש לו מתירין"43!
ויש לומר, שההסבר לכך הוא:
איסור יכול להיחשב ל"דבר שיש לו מתירין" רק אם בשעת האיסור הוא עומד להיתר44. כלל זה ברור בענין הנדרים, שהרי התרת החכם עוקרת את הנדר45 משום46 "חרטה ופתח", כך שהוא נחשב כנדר של טעות, אשר אינו חל מלכתחילה47.
ואף כאשר מדובר על "מתיר" החל מכאן ולהבא, כגון לגבי הקדש ומעשר שני שהם כ"דבר שיש לו מתירין", משום שפודים אותם48, הרי זהו דבר העומד להיתר גם בשעת האיסור: מלכתחילה קבעה התורה אפשרות לכך שהאיסור יתבטל. איסור זה נקבע כאילו בתנאי*, שלאחר מכן יוכלו להתירו, ולכן הוא נחשב ל"דבר שיש לו מתירין" אף בשעת איסורו.
לעומת זאת בענין התשובה, אי אפשר לומר שהיא מועילה משום שבשעת עשיית העבירה ניתנה מלכתחילה האפשרות לחזור בתשובה, שהרי העבירה היא עשיית ההיפך מרצון ה', ולכן – ההיפך מרצון ה' שיחזרו בתשובה49. ויותר מכך: "האומר .. אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות
הערות
- 42. ראה לקו"ש שם ע' 225 הערה 40. ובארוכה – חידושים וביאורים בש"ס (ירושלים תשל"ט) סי' יח.
- 43. כמובן אין הכוונה לדין דבר שיש לו מתירין כפשוטו, שהרי השקו"ט היא בנוגע למעשה העבירה שכבר אינה במציאות [דאילו באופן שהדבר איסור (שנעשה מציאות של איסור ע"י מעשה העבירה) עדיין קיים, ע"י תשובת האדם לא ייעשה להיתר*!]. אלא הכוונה ברוחניות הענינים, בנוגע להחיות כו' של מעשה העבירה (המבואר בתניא פ"ז. ובכ"מ). ואולי י"ל (לחידודא עכ"פ) שנפק"מ, שאת"ל דמעשה עבירה הוי בגדר דבר שיש לו מתירין (שאינו בטל), לא הי' צ"ל דין ומשפט האדם באופן שנדון אחר רובו (רש"י ותוס' ר"ה טז, ב. תניא פ"א).
- 44. שלכן דבר שאין לו מתירין אלא ע"י טרחא והוצאות אינו בכלל דבר שיש לו מתירין (תוד"ה טבל ע"ז עג, ב. ועוד – נסמן באנציקלופדי' תלמודית ערך דבר שיש לו מתירין ע' ז).
- 45. כתובות עד, ב.
- 46. ראה אנציקלופדי' תלמודית ערך התרת נדרים ע' שמט ואילך. וש"נ.
- 47. תוד"ה מר זוטרא נזיר כב, א. וראה אנציקלופדי' תלמודית שם ע' שלז־ח. וש"נ.
- 48. נדרים נח, רע"א. רש"י, תוס' ועוד שם.
- *. להעיר גם מכלי יקר שצויין לקמן הערה 53.
- 49. ולכן אף שישנה מצות התשובה (והאפשריות ע"ז) גם בשעת החטא (וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 134 ואילך בענין "תקנתא דתשובה", ע"ש) – מ"מ אין לייחס זה להאדם, כי מצד מצבו הוא, הרי הוא מנגד לרצון זה. וק"ל.
- . ואדרבה – זה מעכב התשובה (כפרה), בל' חז"ל לא יוכל לתיקון (חגיגה ט, א. יבמות כב, ב. תניא ספ"ז) וראה פרש"י יבמות (שם ד"ה השתא) "עונו גלוי ונזכר". ולאידך, ע"י תשובה גדולה ביותר – "גם מה שהוליד .. ימות" (שעה"ת לאדהאמ"צ ח"ב מב, ד. ועד"ז שם ח"א נד, ד. וראה הקדמה לפוקח עורים ע' 30 ואילך).
תניא, ליקוטי אמרים ז׳ - הטקסט מספריא
אַךְ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁמִּצַּד הַקְּלִיפָּה, הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְנַפְשׁוֹת בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים טְהוֹרִים וּמוּתָּרִים בַּאֲכִילָה, וְקִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַדּוֹמֵם וְכָל הַצּוֹמֵחַ הַמּוּתָּר בַּאֲכִילָה, וְכֵן קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בְּעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁאֵין בָּהֶם צַד אִיסּוּר, לֹא שֹׁרֶשׁ וְלֹא עָנָף מִשַּׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, רַק שֶׁאֵינָן לְשֵׁם שָׁמַיִם – אֶלָּא רְצוֹן הַגּוּף וְחֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, וַאֲפִילוּ הוּא צוֹרֶךְ הַגּוּף וְקִיּוּמוֹ וְחַיּוּתוֹ מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁכַּוָּונָתוֹ אֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם כְּדֵי לַעֲבוֹד אֶת ה׳ בְּגוּפוֹ – לָא עֲדִיפֵי מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית בְּעַצְמָהּ, וְהַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, נִשְׁפָּע וְנִמְשָׁךְ מִמַּדְרֵגָה הַשֵּׁנִית שֶׁבִּקְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא קְלִיפָּה רְבִיעִית הַנִּקְרֵאת ״קְלִיפַּת נוֹגַהּ״, שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, הַנִּקְרָא ״עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה״, רוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ רָע, רַק מְעַט טוֹב מְעוֹרָב בְּתוֹכָהּ [שֶׁמִּמֶּנָּה בָּאוֹת מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל].
וְהִיא בְּחִינָה מְמוּצַּעַת בֵּין שָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי וּבֵין בְּחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה.
וְלָכֵן, פְּעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת בְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט רֵישׁ פֶּרֶק ד׳ בְּשֵׁם הַזֹּהַר], וּפְעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת וְעוֹלָה בִּבְחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁהַטּוֹב הַמְעוֹרָב בָּהּ נִתְבָּרֵר מֵהָרָע וְגוֹבֵר וְעוֹלֶה וְנִכְלָל בִּקְדוּשָּׁה.
כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל: הָאוֹכֵל בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא דְּתוֹרָא וְשׁוֹתֶה יַיִן מְבוּשָּׂם לְהַרְחִיב דַּעְתּוֹ לַה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּדְאָמַר רָבָא: ״חַמְרָא וְרֵיחָא כוּ׳״, אוֹ בִּשְׁבִיל כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אֲזַי, נִתְבָּרֵר חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁהָיָה נִשְׁפָּע מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, וְעוֹלֶה לַה׳ כְּעוֹלָה וּכְקָרְבָּן.
וְכֵן הָאוֹמֵר מִילְּתָא דִבְדִיחוּתָא לְפַקֵּחַ דַּעְתּוֹ וּלְשַׂמֵּחַ לִבּוֹ לַה׳ וּלְתוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁצְּרִיכִים לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, וּכְמוֹ שֶׁעָשָׂה רָבָא לְתַלְמִידָיו שֶׁאָמַר לִפְנֵיהֶם מִילְּתָא דִבְדִיחוּתָא תְּחִלָּה וּבָדְחֵי רַבָּנָן.
אַךְ מִי שֶׁהוּא בְּזוֹלְלֵי בָּשָׂר וְסוֹבְאֵי יַיִן, לְמַלֹּאת תַּאֲוַת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת יְסוֹד הַמַּיִם מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הָרָעִים שֶׁבָּהּ שֶׁמִּמֶּנּוּ מִדַּת הַתַּאֲוָה, הִנֵּה עַל יְדֵי זֶה יוֹרֵד חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁבְּקִרְבּוֹ, וְנִכְלָל לְפִי שָׁעָה בְּרַע גָּמוּר שֶׁבְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, וְגוּפוֹ נַעֲשֶׂה לָהֶן לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה לְפִי שָׁעָה. עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב הָאָדָם וְיַחֲזוֹר לַעֲבוֹדַת ה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּי לְפִי שֶׁהָיָה בְּשַׂר הֶיתֵּר וְיַיִן כָּשֵׁר, לְכָךְ יְכוֹלִים לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת עִמּוֹ בְּשׁוּבוֹ לַעֲבוֹדַת ה׳, שֶׁזֶּהוּ לְשׁוֹן ״הֶיתֵּר״ וּ״מוּתָּר״, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְאָסוּר בִּידֵי הַחִיצוֹנִים שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת לַה׳.
רַק שֶׁהָרְשִׁימוּ מִמֶּנּוּ נִשְׁאָר בַּגּוּף, וְעַל כֵּן צָרִיךְ הַגּוּף לְחִיבּוּט הַקֶּבֶר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְכֵן הַחַיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ בְּתַאֲוָה בַּהֲמִית, שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ עִם אִשְׁתּוֹ טְהוֹרָה.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁהֵן מִשָּׁלשׁ קְּלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי – הֵם אֲסוּרִים וּקְשׁוּרִים בִּידֵי הַחִיצוֹנִים לְעוֹלָם, וְאֵין עוֹלִים מִשָּׁם עַד כִּי יָבֹא יוֹמָם וִיבוּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ״; אוֹ, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת מַמָּשׁ, שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה מֵעוּמְקָא דְלִבָּא בְּאַהֲבָה רַבָּה וַחֲשִׁיקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְצָמְאָה נַפְשׁוֹ לַה׳ כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה וְצִיָּה, לִהְיוֹת כִּי עַד הֵנָּה הָיְתָה נַפְשׁוֹ בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּרְחוֹקָה מֵאוֹר פְּנֵי ה׳ בְּתַכְלִית, וְלָזֹאת צָמְאָה נַפְשׁוֹ בְּיֶתֶר עֹז מִצִּמְאוֹן נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים, כְּמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: ״בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִים כוּ׳״.
וְעַל תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה זוֹ אָמְרוּ שֶׁ״זְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת״, הוֹאִיל וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ.
אֲבָל תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא מֵאַהֲבָה זוֹ, אַף שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה, וַה׳ יִסְלַח לוֹ, מִכָּל מָקוֹם לֹא נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, וְאֵין עוֹלִים מֵהַקְּלִיפָּה לְגַמְרֵי עַד עֵת קֵץ, שֶׁיְּבוּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח.
אַךְ הַחַיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ לְבַטָּלָה, אַף שֶׁיָּרְדָה וְנִכְלְלָה בְּשָׁלשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת – הֲרֵי זוֹ עוֹלָה מִשָּׁם בִּתְשׁוּבָה נְכוֹנָה, וּבְכַוָּונָה עֲצוּמָה בִּקְרִיאַת־שְׁמַע־שֶׁעַל־הַמִּטָּה, כַּנּוֹדָע מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וּמְרוּמָּז בַּגְּמָרָא: ״כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִיּוֹת כוּ׳״, לַהֲרוֹג גּוּפוֹת הַחִיצוֹנִים שֶׁנַּעֲשׂוּ לְבוּשׁ לַחַיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, וְעוֹלָה הַחַיּוּת מֵהֶם, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן.
וְלָכֵן לֹא הוּזְכַּר עֲוֹן זֶרַע לְבַטָּלָה בַּתּוֹרָה בִּכְלַל בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת, אַף שֶׁחָמוּר מֵהֶן, וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ בִּבְחִינַת הַגַּדְלוּת וְרִבּוּי הַטּוּמְאָה וְהַקְּלִיפּוֹת שֶׁמּוֹלִיד וּמַרְבֶּה בִּמְאֹד מְאֹד בְּהוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה, יוֹתֵר מִבִּיאוֹת אֲסוּרוֹת. רַק, שֶׁבְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת מוֹסִיף כֹּחַ וְחַיּוּת בִּקְלִיפָּה טְמֵאָה בְּיוֹתֵר, עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם הַחַיּוּת בִּתְשׁוּבָה,
הגהה
מִפְּנֵי שֶׁנִּקְלְטָה בִּיסוֹד דְּנוּקְבָא דִקְלִיפָּה הַמְקַבֶּלֶת וְקוֹלֶטֶת הַחַיּוּת מֵהַקְּדוּשָּׁה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁאֵין שָׁם בְּחִינַת נוּקְבָא דִקְלִיפָּה, רַק שֶׁכֹּחוֹתֶיהָ וְחַיְילוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים לַחַיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, כַּיָּדוּﬠַ לְיוֹדְﬠֵי חֵן:
אֶלָּא אִם כֵּן יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת.
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵיזֶהוּ מְעֻוָּות שֶׁלֹּא יוּכַל לִתְקוֹן – זֶה שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מַמְזֵר״, שֶׁאָז, גַּם אִם יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַעֲלוֹת הַחַיּוּת לִקְדוּשָּׁה, מֵאַחַר שֶׁכְּבָר יָרְדָה לָעוֹלָם הַזֶּה וְנִתְלַבְּשָׁה בְּגוּף בָּשָׂר וָדָם:
תניא, ליקוטי אמרים א׳ - הטקסט מספריא
תַּנְיָא [בְּסוֹף פֶּרֶק ג׳ דְּנִדָּה]: ״מַשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ, תְּהִי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע. וַאֲפִילוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה – הֱיֵה בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע״.
וְצָרִיךְ לְהָבִין, דְּהָא תְּנַן [אָבוֹת פֶּרֶק ב׳]: ״וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמֶךָ״.
וְגַם, אִם יִהְיֶה בְעֵינָיו כְּרָשָׁע – יֵרַע לְבָבוֹ וְיִהְיֶה עָצֵב, וְלֹא יוּכַל לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וְאִם לֹא יֵרַע לְבָבוֹ כְּלָל מִזֶּה, יָכוֹל לָבוֹא לִידֵי קַלּוּת, חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה מָצִינוּ בַּגְּמָרָא ה׳ חֲלוּקּוֹת: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק וְרַע לוֹ, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, רָשָׁע וְרַע לוֹ, וּבֵינוֹנִי.
וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״צַדִּיק וְטוֹב לוֹ – צַדִּיק גָּמוּר, צַדִּיק וְרַע לוֹ – צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר״. וּבְרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים פֵּירַשׁ: צַדִּיק וְרַע לוֹ – שֶׁהָרָע שֶׁבּוֹ כָּפוּף לַטּוֹב וְכוּ׳, וּבַגְּמָרָא סוֹף פֶּרֶק ט׳ דִּבְרָכוֹת: ״צַדִּיקִים – יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן כוּ׳, רְשָׁעִים – יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטָן, בֵּינוֹנִים – זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן וְכוּ׳. אָמַר רַבָּה: כְּגוֹן אֲנָא בֵּינוֹנִי. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: לֹא שָׁבִיק מַר חַיֵּי לְכָל בִּרְיָּה וְכוּ׳״.
וּלְהָבִין כָּל זֶה בַּאֵר הֵיטֵב, וְגַם לְהָבִין מַה שֶּׁאָמַר אִיּוֹב [בָּבָא בַּתְרָא פֶּרֶק א׳]: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ צַדִּיקִים בָּרָאתָ רְשָׁעִים כוּ׳״, וְהָא ‘צַדִּיק׳ וְ׳רָשָׁע׳ לֹא קָאָמַר!
וְגַם לְהָבִין מַהוּת מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִי, שֶׁבְּוַדַּאי אֵינוֹ מֶחֱצָה זְכֻיּוֹת וּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת, שֶׁאִם כֵּן, אֵיךְ טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי, וְנוֹדָע דְּלָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא, עַד שֶׁאֲפִילוּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁלוֹט בּוֹ, וְאֵיךְ הָיָה יָכוֹל לִטְעוֹת בְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת חַס וְשָׁלוֹם?
וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה עֲוֹנוֹת נִקְרָא רָשָׁע גָּמוּר [וְאִם אַחַר־כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה – נִקְרָא צַדִּיק גָּמוּר], וַאֲפִילוּ הָעוֹבֵר עַל אִיסּוּר קַל שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים – מִקְרֵי רָשָׁע, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ב׳ דִּיבָמוֹת וּבְפֶרֶק קַמָּא דְנִדָּה.
וַאֲפִילוּ מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְלֹא מִיחָה נִקְרָא רָשָׁע [בְּפֶרֶק ו׳ דִּשְׁבוּעוֹת].
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר, בִּמְבַטֵּל אֵיזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימָהּ, כְּמוֹ כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, שֶׁעָלָיו דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כִּי דְּבַר ה׳ בָּזָה וְגוֹ׳ הִכָּרֵת תִּכָּרֵת וְגוֹ׳״. וּפְשִׁיטָא דְּמִקְרֵי רָשָׁע טְפֵי מֵעוֹבֵר אִיסּוּר דְּרַבָּנָן.
וְאִם כֵּן, עַל כָּרְחֲךָ הַבֵּינוֹנִי אֵין בּוֹ אֲפִילוּ עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם הָכֵי טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי
הגהה
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר חֵלֶק ג׳ דַּף רל״א: כָּל שֶׁמְּמוּﬠָטִין ﬠֲוֹנוֹתָיו וְכוּ׳, הִיא שְׁאֵלַת רַב הַמְנוּנָא לְאֵלִיָּהוּ, אֲבָל לְפִי תְּשׁוּבַת אֵלִיָּהוּ שָׁם, פֵּירוּשׁ ״צַדִּיק וְרַע לוֹ״ הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַﬠְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשָׁה מִשְׁפָּטִים דִּלְﬠֵיל. וְשִׁבְﬠִים פָּנִים לַתּוֹרָה:
וְהָא דְּאָמְרִינָן בְּעָלְמָא, דְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה מִקְרֵי בֵּינוֹנִי, וְרוֹב זְכֻיּוֹת מִקְרֵי צַדִּיק, הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְעִנְיַן שָׂכָר וְעוֹנֶשׁ, לְפִי שֶׁנִּדּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וּמִקְרֵי צַדִּיק בְּדִינוֹ מֵאַחַר שֶׁזּוֹכֶה בַּדִּין, אֲבָל לְעִנְיַן אֲמִיתַּת שֵׁם הַתּוֹאַר וְהַמַּעֲלָה שֶׁל מַעֲלַת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת צַדִּיקִים וּבֵינוֹנִים, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״ – שֶׁאֵין לוֹ יֵצֶר הָרָע, כִּי הֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית; אֲבָל כָּל מִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ, אַף שֶׁזְּכֻיוֹתָיו מְרוּבִּים עַל עֲוֹנוֹתָיו – אֵינוֹ בְּמַעֲלַת וּמַדְרֵגַת צַדִּיק כְּלָל.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ: ״רָאָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בַּצַּדִּיקִים שֶׁהֵם מוּעָטִים – עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״:
אַךְ בֵּיאוּר הָעִנְיָן, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּשַׁעַר הַקְּדוּשָּׁה [וּבְעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳ פֶּרֶק ב׳], דִּלְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע, יֵשׁ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת, דִכְתִיב: ״וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״, שֶׁהֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת –נֶפֶשׁ אַחַת מִצַּד הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְהִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם לְהַחֲיוֹת הַגּוּף, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא״, וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ, דְּהַיְינוּ: כַּעַס וְגַאֲוָה – מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁנִּגְבָּהּ לְמַעְלָה, וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים – מִיסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג, וְהוֹלֵלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים – מִיסוֹד הָרוּחַ, וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת – מִיסוֹד הֶעָפָר.
וְגַם מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּטֶבַע כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם, כְּמוֹ רַחֲמָנוּת וּגְמִילוּת חֲסָדִים – בָּאוֹת מִמֶּנָּה.
כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נֶפֶשׁ זוֹ דִּקְלִיפָּה, הִיא מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן טוֹב, וְהִיא מִסּוֹד ״עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע״:
מַה שֶּׁאֵין כֵּן נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם, הֵן מִשְּׁאָר קְלִיפּוֹת טְמֵאוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶן טוֹב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט פֶּרֶק ג׳. וְכָל טִיבוּ דְּעָבְדִין הָאוּמּוֹת לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא עַל פָּסוּק: ״וְחֶסֶד לְאוּמִּים חַטָּאת״ –שֶׁכָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין, אֵינָן אֶלָּא לְהִתְיַיהֵר כוּ׳:
כתובות ע״ד ב - הטקסט מספריא
מְמָאֶנֶת וְהוֹלֶכֶת לָהּ.
תָּנוּ רַבָּנַן: הָלְכָה אֵצֶל חָכָם וְהִתִּירָהּ — מְקוּדֶּשֶׁת. אֵצֶל רוֹפֵא וְרִיפֵּא אוֹתָהּ — אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. מָה בֵּין חָכָם לְרוֹפֵא? חָכָם עוֹקֵר אֶת הַנֶּדֶר מֵעִיקָּרוֹ, וְרוֹפֵא אֵינוֹ מְרַפֵּא אֶלָּא מִכָּאן וּלְהַבָּא.
וְהָתַנְיָא: אֵצֶל חָכָם וְהִתִּירָהּ, אֵצֶל רוֹפֵא וְרִיפֵּא אוֹתָהּ — אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת! אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא, הָא — רַבִּי מֵאִיר, הָא — רַבִּי אֶלְעָזָר. הָא רַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בְּבֵית דִּין. הָא רַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: אֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בְּבֵית דִּין.
מַאי הִיא? דִּתְנַן: הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם נֶדֶר — לֹא יַחְזִיר. מִשּׁוּם שֵׁם רָע — לֹא יַחְזִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל נֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בּוֹ רַבִּים — לֹא יַחֲזִיר. לֹא יָדְעוּ בּוֹ רַבִּים — יַחֲזִיר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל נֶדֶר שֶׁצָּרִיךְ חֲקִירַת חָכָם — לֹא יַחֲזִיר. וְשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם — יַחֲזִיר.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֶחָד צָרִיךְ וְאֶחָד אֵינוֹ צָרִיךְ — לֹא יַחֲזִיר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא אָסְרוּ צָרִיךְ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? דִּכְתִיב:
she may refuse her husband and go on her way. According to this opinion, the marriage did not take effect at all, despite the fact that they engaged in sexual intercourse, because the betrothal involved an error.
§ The Sages taught: If a man betroths a woman on condition that there are no vows incumbent upon her to fulfill, but there are vows incumbent upon her, and she goes to a halakhic authority and he dissolves her vows, she is betrothed. However, if he betroths her on condition that she has no blemishes, but she does have blemishes, and she goes to a doctor and he heals her blemishes, she is not betrothed. The Gemara inquires: What is the difference between a halakhic authority and a doctor? The Gemara explains: When a halakhic authority dissolves a vow, he uproots the vow retroactively. It is as if she had never vowed at all, and therefore she was in fact not bound by vows at the time of their betrothal. But a doctor only heals from here onward. Since she had blemishes at the time of betrothal, she is in breach of his condition.
The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in a different baraita that if she goes to a halakhic authority and he dissolves her vows, or to a doctor and he heals her blemishes, she is not betrothed? Rava said: This is not difficult, for this baraita follows the opinion of Rabbi Meir, and that one follows Rabbi Elazar. The Gemara elaborates: This baraita, which states that if her vows were dissolved by a halakhic authority she is betrothed, is in accordance with Rabbi Meir, who said that a man is willing for his wife to be degraded by going to court to have her vow dissolved. That baraita follows the opinion of Rabbi Elazar, who said that a man is not willing for his wife to be degraded in court. Consequently, even if she went to a halakhic authority and he dissolved her vows, such a solution is unacceptable to her husband, as he did not want her to go to court. Therefore, the betrothal is invalid even after the dissolution of the vow.
The Gemara poses a question: What is this fundamental dispute between Rabbi Meir and Rabbi Elazar? The Gemara answers: As we learned in a mishna (Gittin 45b): If a man who divorces his wife due to a vow that she took subsequently regrets his decision and wants to take her back, he may not remarry her. Similarly, if he divorces her due to a bad reputation she has acquired, he may not remarry her. This is because if he were allowed to take her back if the vow is dissolved by a halakhic authority or after discovering that the rumors about her were false, he might say that had he known this he never would have divorced her. Such a statement would retroactively cast doubt on the validity of the bill of divorce and could potentially cause her children from a second marriage to have the status of mamzerim. He is therefore informed that if he divorces her due to a vow or a bad reputation he can never remarry her.
Rabbi Yehuda says: With regard to any vow that is known by many people and therefore cannot be nullified, he may not remarry her. If it is not known by many people, but rather is a private matter between them, he may remarry her. Rabbi Meir says: Any vow that requires investigation by a halakhic authority, that is, the husband cannot nullify it himself and she needs a halakhic authority to analyze the vow carefully to find an opening that will permit its dissolution, he may not remarry her, for he can claim that had he known the vow could be dissolved he would never have divorced her, thereby undermining the bill of divorce. And with regard to a vow that does not require the investigation by a halakhic authority, which he knows he can nullify himself, he may remarry her. There is no concern that he might impair the bill of divorce, as he knew he could dissolve the vow and yet he chose to divorce her regardless.
Rabbi Elazar says: Both in the case of a vow that requires investigation by a halakhic authority and one that does not require it, he may not remarry her. Rabbi Elazar said in explanation of his view: They prohibited remarrying a woman who was bound by a vow that requires investigation by a halakhic authority only due to a vow that does not require such investigation. The Gemara explains the respective opinions: What is the reason for Rabbi Yehuda’s statement? As it is written:
נזיר כ״ב א - הטקסט מספריא
תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא סוֹפֶגֶת.
תָּא שְׁמַע: הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר וְנִטְמֵאת, וְאַחַר כָּךְ הֵפֵר לָהּ בַּעֲלָהּ — מְבִיאָה חַטַּאת הָעוֹף, וְאֵינָהּ מְבִיאָה עוֹלַת הָעוֹף. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בַּעַל מִיגָּז גָּיֵיז — תַּיְיתֵי נָמֵי עוֹלַת הָעוֹף!
וְאֶלָּא מַאי, מִיעְקָר עָקַר? חַטַּאת הָעוֹף נָמֵי לָא תַּיְיתֵי! הָכִי נָמֵי, וְהָא מַנִּי — רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר הִיא.
דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר (בַּר רַבִּי) אוֹמֵר: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ״? וְכִי בְּאֵיזוֹ נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן נִקְרָא חוֹטֵא. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה זֶה שֶׁלֹּא צִיעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִן הַיַּיִן נִקְרָא חוֹטֵא, הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכׇּל דָּבָר — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא בְּהֶדְיָא: הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְשָׁמְעָה חֲבֶירְתָּהּ וְאָמְרָה ״וַאֲנִי״, וּבָא בַּעְלָהּ שֶׁל רִאשׁוֹנָה וְהֵפֵר לָהּ — הִיא מוּתֶּרֶת וַחֲבֶירְתָּהּ אֲסוּרָה. שְׁמַע מִינַּהּ: בַּעַל מִיגָּז גָּיֵיז.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם אָמְרָה לָהּ ״הֲרֵינִי כְּמוֹתֵיךְ״ — שְׁתֵּיהֶן מוּתָּרוֹת.
For this reason the tanna also taught: She incurs, in the first clause, despite the fact that this teaches no novelty.
The Gemara further suggests: Come and hear a proof from a baraita: With regard to a woman who vowed to be a nazirite and she became ritually impure, and afterward her husband nullified her vow, she brings the bird sin-offering, and she does not bring the bird burnt-offering. And if it should enter your mind that the husband severs her vow, let her also bring the bird burnt-offering, to complete the atonement for becoming ritually impure when she was a nazirite. This indicates that the husband uproots the vow, which is why she is not required to bring the bird burnt-offering.
The Gemara refutes this proof: Rather, what then? Will you say that the husband uproots the vow entirely? If so, she should also not bring the bird sin-offering. The Gemara answers: So too, she should not have to bring the bird sin-offering either, but in accordance with whose opinion is this baraita? It is the opinion of Rabbi Elazar HaKappar.
As it is taught in a baraita that Rabbi Elazar HaKappar the esteemed says: What is the meaning when the verse states: “And make atonement for him, for that he sinned by reason of the soul” (Numbers 6:11)? And with which soul did this nazirite sin? Rather, because he deprived himself of wine he is therefore called a sinner. And are not these matters inferred a fortiori: And if this one, who deprived himself only of wine, is nevertheless called a sinner, in the case of one who deprives himself of everything by fasting or other acts of mortification, all the more so is he labeled a sinner. According to this opinion, she brings a sin-offering to atone for uttering the vow itself, despite the fact that her husband later uprooted it entirely.
The Gemara suggests: Come and hear a resolution, as it is taught in a baraita (Tosefta 3:10) explicitly: With regard to a woman who vowed to be a nazirite, and another woman heard her and said: And I, and the husband of the first one came and nullified her vow, she is permitted and the other woman is prohibited. One can learn from this that the husband severs the vow rather than uproots it.
The baraita continues: Rabbi Shimon says that if the second woman said to her, after hearing her vow of naziriteship: I am hereby like you, in that case they are both permitted. Since the second woman made her naziriteship entirely dependent on that of the first, the nullification of the first woman’s vow cancels the second naziriteship as well.
נדרים נ״ח א - הטקסט מספריא
כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, כְּגוֹן טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ וְחָדָשׁ — לֹא נָתְנוּ בָּהֶן חֲכָמִים שִׁיעוּר. וְכׇל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין, כְּגוֹן תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה וְעׇרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם — נָתְנוּ בָּהֶם חֲכָמִים שִׁיעוּר.
אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא שְׁבִיעִית אֵין לָהּ מַתִּירִין, וְלֹא נָתְנוּ בָּהּ חֲכָמִים שִׁיעוּר. דִּתְנַן: הַשְּׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כׇּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ! אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא לְבִיעוּר.
אֲבָל לַאֲכִילָה בְּנוֹתֵן טַעַם. וְדִלְמָא הָא נָמֵי לְחוּמְרָא שָׁאנֵי!
אֶלָּא מִן הָדָא פַּשְׁטַהּ, דִּתְנַן: בְּצָלִים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים וְצָמְחוּ, אִם הָיוּ עָלִין שֶׁלָּהֶן שְׁחוֹרִין — אֲסוּרִין. הוֹרִיקוּ — מוּתָּרִין.
רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: אִם יְכוֹלִין לִיתָּלֵשׁ בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶן — אֲסוּרִין. וּכְנֶגְדָּן, לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית — מוּתָּרִין. לְמֵימְרָא דְּגִידּוּלֵי הֶיתֵּר מַעֲלִין אֶת הָאִיסּוּר. וְדִלְמָא בִּמְדוּכָּנִין.
אֶלָּא מִן הָדָא, דְּתַנְיָא:
For any item that can become permitted, i.e., a forbidden object whose prohibition can or will lapse, for example, untithed produce that can be permitted through tithing, and second tithe that is permitted through redemption or bringing it to Jerusalem (Deuteronomy 14:24–26), and consecrated items that are also permitted through redemption, and produce of the new crop that is permitted after the sacrifice of the omer offering (Leviticus 23:14), the Sages did not determine a measure for their neutralization, and no mixture with any quantity of permitted items neutralizes their prohibition. And for any item that cannot become permitted, for example, teruma, and teruma of the tithe, and ḥalla (Numbers 15:20–21); fruit of a tree during the first three years after its planting [orla]; and forbidden food crops in a vineyard (Deuteronomy 22:9), the Sages determined a measure for their neutralization.
The Rabbis said to Rabbi Shimon: But isn’t Sabbatical-Year produce an item that cannot become permitted, and nevertheless, the Sages did not determine a measure for its neutralization, as we learned in a mishna (Shevi’it 7:7): The Sabbatical-Year produce prohibits permitted produce of its own species with which it is mixed in any amount. Rabbi Shimon said to them: I too said that Sabbatical-Year produce prohibits permitted produce in a mixture and permitted growths that develop from it only with regard to the removal of the produce. Sabbatical-Year produce may be eaten only as long as produce of that species remains in the field, after which it must be removed from one’s possession. Since it is permitted to eat the produce before that time, its legal status during this period is that of an item that can become permitted.
However, with regard to the permissibility of eating Sabbatical-Year produce after the time of removal has passed, when eating that produce is prohibited, the Sages determined a measure for their neutralization. The mixture is forbidden only if the measure of that produce is enough to impart flavor to the mixture. Apparently, permitted growths can neutralize the prohibition of the original item. The Gemara rejects the proof: And perhaps here too, it is different when the ruling is a stringency. In this case, the stringency is that the original item is sacred with the sanctity of the Sabbatical Year. However, here too, there is no proof that the same would be true in cases where the result is a leniency.
Rather, Yishmael of Kefar Yamma resolved his dilemma from this source, as we learned in a mishna (Shevi’it 6:3): With regard to sixth-year onions upon which rain fell during the Sabbatical Year, and they sprouted, if their leaves were black [sheḥorin], i.e., dark green, an indication of fresh, recent growth, the onions are forbidden as Sabbatical-Year growth. If their leaves turned green [horiku], i.e., lighter and yellower, and appeared withered, the onions are permitted, as they are considered a product of the sixth year.
Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: There is a different indicator; if the plants can be uprooted by their leaves, clearly the leaves are fresh and recent, and they are forbidden. And in the parallel situation, if that indicator was discovered in a Sabbatical-Year onion that sprouted at the conclusion of the Sabbatical Year, i.e., during the eighth year, the onions are permitted. The Gemara asks: Is this to say that one may conclude from here that permitted growth neutralizes the prohibition of the original plant? The Gemara rejects this conclusion: And perhaps the halakha is with regard to crushed [medukhanin], pounded onions, and the reason that the prohibition of the original plant is neutralized is not that the permitted growth neutralizes the prohibition, but that it is no longer fit for consumption.
Rather, the dilemma can be resolved from this source; as it is taught in a baraita:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 13 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך לג מטות שיחה א מאותו ספר נזיר כב, א
- אגרות קודש כרך כד ט'קלו ע"ז עג, א
- אגרות קודש כרך כד ט'שה ע"ז עג, א
- לקוטי שיחות כרך ז אמור שיחה א מאותו ספר ע"ז עג, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך יח שלח שיחה ה מאותו ספר ע"ז עג, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך יח שלח שיחה ה מאותו ספר ע"ז עג, סע"ב
- תורת מנחם תשי"ד שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון ע"ז עג, א
- תורת מנחם שיחת אחרון של פסח, ה'תשי"ד ע"ז עג, א
- תורת מנחם שיחת אחרון של פסח, ה'תשט"ו ע"ז עג, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ תבוא, ח"י אלול, ה'תשי"ז ע"ז עג, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר ה'תשי"ב ע"ז עג, א
- שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ג סימן תמו (ב) ע"ז עג, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ב (סי' תמב-תמז) תמו מי שמוצא חמץ בתוך המועד ע"ז עג, א