שיחה ב

227שיחה ב

א. השאלה על דברי רש"י "מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפלה"

לאחר שיעקב אבינו הסכים שבניו יילכו שוב למצרים, וציווה¹ להם "זאת עשו קחו מזמרת הארץ...", מה לקחת עבור יוסף, "וכסף משנה קחו בידכם... ואת אחיכם קחו וקומו שובו אל האיש", סיים² יעקב "וא־ל ש־די יתן לכם רחמים לפני האיש ושלח...".

מתעכב רש"י על המילים "וא־ל ש־די", ומפרש: מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפלה הריני מתפלל עליכם" (ולאחר מכן ממשיך בביאור הענין "וא־ל ש־די – שדי בנתינת רחמיו...").

מה הקושי בפסוק זה עליו עומד רש"י ומבהירו בפירושו "מעתה..."? אומרים המפרשים³: מפשטות הכתובים משמע כי כל הענין הינו המשך וסיפור אחד – לאחר פירוט ההכנות הנחוצות "זאת עשו..." "וקומו שובו אל האיש", מסיים יעקב ואומר (כמספר) בוודאות "וא־ל ש־די יתן לכם רחמים .. ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין", שבאם יקיימו את האמור לעיל הרי

ב בוודאי שהם יחזרו עם (שמעון ו)בנימין –

ומכיוון שקשה לפרש כך, שהרי יעקב סיים את דבריו "ואני כאשר שכלתי שכלתי", זאת אומרת, שכלל לא היה בטוח בכך שהם יחזירו את (שמעון ו)בנימין; לכן בהכרח לפרש כי "וא־ל ש־די יתן לכם רחמים" אינו דיבור וסיפור של הבטחה, כהמשך הדיבור לבניו, אלא (ענין בפני עצמו –) תפלה: יהי רצון אשר וד' יתן לכם רחמים – אלא שלפי זה קשה: מדוע נאמר "וא־ל..." עם וא"ו החיבור? –

על כך ממשיך רש"י ומפרש את קשר הדברים: "מעתה" – לאחר כל מה שציווה להם לפני כן (לקחת עמם "מנחה", "כסף משנה", וגם "את אחיכם" – בנימין) "אינכם חסרים כלום אלא תפלה הריני מתפלל עליכם" – לא חסר מאומה אותו עליכם לעשות כדי להצליח, אלא רק "תפלה...".

אך אין מובן, כיצד ניתן לומר "מעתה אינכם חסרים כלום⁴ אלא תפלה"⁵?

227– הרי תפלה היא ענין הכי עיקרי – וכפי שמוצאים אצל יעקב עצמו, בנוגע להצלתו מעשו, אשר לכל לראש הוא התפלל⁶, ולאחר מכן עשה גם פעולות בדרך הטבע "ויקח⁷ מן הבא בידו מנחה..."⁸;

ומדוע יעקב⁹ השתמש בלשון המורה על כך שהתפלה היא כאילו דבר נוסף, דבר טפל, הבא לאחר שדואגים (על־ידי המנחה...) לכל העניינים העיקריים?

ב. פירוש המהרש"ל ודחייתו

המהרש"ל¹⁰ לומד את תוכן פירוש רש"י באופן אחר:

יעקב אמר לבניו: הרי כל מה שצריך לעשות בדרך הטבע כדי לפייס את האדון במצרים הובטח על־ידי "זאת עשו קחו...", ואם זה לא יעזור – הרי הסיבה לכך היא לא הרוגז של האדון במצרים (שאז היה צריך לפייסו), אלא זוהי – "השגחה פרטית וסיבת אלקים הוא ולא בדרך הבחירה"¹¹, ובמילא נדרשת רק תפלה, "והריני מתפלל עליכם".

ולפי פירושו יוצא, כי המשמעות של "מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפלה", הפוכה מהביאור לעיל: אין הכוונה שעשו כבר הכל וחסרה רק תפלה, כי אם אדרבה, לא נחוץ שום דבר, הדבר היחידי שצריך הוא רק תפלה.

אך פירוש זה, לכאורה, אינו הולם את לשון רש"י בפירושו, משום שלפי זה היה לרש"י לומר זאת בפירוש, או על כל פנים להשמיט את המילה "מעתה" (בתחילת פירושו). מפשטות לשון רש"י "מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפלה", משמע שהוא אמר זאת בקשר עם ציווייו הקודמים – שעכשיו, לאחר שהובטחו כל העניינים דלעיל, 228לא חסר יותר שום דבר, חוץ מתפלה, וכפירוש רוב המפרשים הנ"ל.

ג. ההבדל בלשונות הפסוקים בין תפלה לברכה

ויש לומר הביאור בזה:

הלשונות בתורה, בהם נאמר כי ה' יתברך ישפיע טוב, יביא ישועה וכדומה, מופיעים בשני אופנים: בדרך ברכה או בדרך תפלה. החילוק ביניהם מובן בפשטות מהפסוקים שכבר נלמדו:

ענינה של תפלה הוא: אשר נמצאים במצב של מצוקה, הן בעת צרה מצד סכנה רחמנא ליצלן – כמו במקרה של יעקב כאשר שמע שעשו "הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו"¹², או מצד צורך והכרח מיוחד – כמו אצל יצחק ורבקה כאשר חלף זמן רב ולא נולדו להם ילדים, אזי מתפללים לקדוש־ברוך־הוא. וכך אכן מצינו בתורה באירועים הנזכרים: יעקב התפלל לה' יתברך "הצילני¹³ נא מיד אחי מיד עשו", וכן יצחק "ויעתר¹⁴ יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא"¹⁵.

ואילו ברכה עניינה – שתבוא תוספת טוב¹⁶ במצב ההווה. זאת רואים בלשון הברכה שנאמרה באברהם¹⁷ "ואברכך .. ואברכה מברכך"; וכך גם ביצחק "ויברכהו ה'"¹⁸, "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" – הברכה התבטאה בכך שצמחה תבואה פי מאה.

וזהו גם תוכן הברכות האחרות, כמו ברכת יצחק ליעקב "ויברכהו .. ויתן לך האלקים..."¹⁹, וכיוצא בזה בשאר ברכות שבתורה.

מההבדלים הבולטים בין ברכה ותפלה: תפלה היא פניה אך ורק לקדוש־ברוך־הוא, מתפללים לה' שיעזור למי שמתפללים עבורו (כמו תפלת יצחק ויעקב הנ"ל "ויעתר יצחק לה'", "הצילני נא מיד אחי...")²⁰; לעומת זאת ברכה – נאמרת למי שמתברך, על דרך ברכת יצחק ליעקב 229גם: בתפלה באופן כללי משתמשים בלשון "הוי'" או "אלקים", לא "א־ל ש־די"; אך בברכה מצינו את הלשון א־ל ש־די, כמו שיצחק אמר ליעקב²² "וא־ל ש־די יברך אותך ויפרך... ויתן לך את ברכת אברהם..."²³.

ד. הקושי בפסוק – תפלה בלשון של ברכה

על פי כל זה מתעוררת השאלה בפסוקנו "וא־ל ש־די יתן לכם רחמים":

כאן היה הרי מצב "מעיק" שנראה כעת צרה, כמו שיעקב אמר מיד בעת ששמע מהשבטים את מהלך העניינים – על כך ששמעון עוכב במצרים וצריך להביא גם את בנימין – "אותי שכלתם יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה"²⁴; ויעקב התנגד בתקיפות לכך שבנימין ילך עמהם למצרים, והודיע²⁵ "לא ירד בני עמכם כי... והורדתם את שיבתי ביגון שאולה". וארך משך זמן בו "כילו לאכול את השבר"²⁶, ואחר כך נערך דיון שלם בין יעקב ובין יהודא.

ורק לאחר שיהודה טען "בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש, ואנו כולנו מתים ברעב אם לא נלך"²⁷ – הסכים יעקב לכך.

יתירה מזו: גם השבטים הבחינו שזוהי צרה, כמו שהם אמרו קודם לכן בפירוש²⁸ "אבל אשמים אנחנו... על כן באה אלינו הצרה הזאת".

ואם כן, לכאורה זהו דבר פשוט, שבמצב שכזה נדרשת לכל לראש תפלה לה', שהוא יחלצם מהצרה. מדוע יעקב אמר זאת בלשון ותוכן של ברכה "וא־ל ש־די יתן לכם רחמים" (וכפי שהמדרש²⁹ אכן אומר כאן "מה ראה יעקב לברכם בא־ל ש־די")?

לכן מבהיר רש"י ומפרש ומחדש, שמכיוון שנחוץ ענין התפילה, לכן יעקב אמר "הריני מתפלל עליכם"; ודבריו "וא־ל ש־די יתן לכם רחמים", אינן לשון התפלה (שאינה נזכרת בפסוק)³⁰ – אלא סיפור תוכן כוונת ותכלית התפלה, כפי שרש"י מפרש בהמשך לשונו "וא־ל ש־די (– שדי בנתינת רחמיו וכדי³¹ היכולת בידו ליתן) יתן לכם רחמים"³², 230ומדוע אכן כתוב בתורה רק "וא־ל ש־די יתן לכם רחמים", ולא את לשון תפלת יעקב עצמה – זאת מתרץ רש"י בהמשך לשונו "מעתה אינכם חסרים אלא...", כדלקמן.

ה. הביאור טמון בהבדל בין יחס יעקב והשבטים למצב שנוצר

הביאור בזה:

כשם שיעקב ראה שכל התרחשות זו היא היפך הרצוי, כך גם השבטים בינם לבין עצמם ראו שזוהי צרה ועונש, כפי שאמרו (כנ"ל) עוד בהיותם במצרים "אבל אשמים אנחנו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (וגם לאחר מכן, בחזרתם לאביהם, כאשר מצאו כי הושב כספם, אזי "ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו"³³).

אך בדבריהם ליעקב – הם כמובן לא יכלו לגלות לו את זאת, שהם מרגישים כי זהו עונש על מכירת יוסף! ליעקב השבטים תיארו את המצב לא כמו (עונש ובמילא –) צרה, אלא כאילו היה זה אירוע העשוי להתרחש³⁴ על פי טבע.

לכן יעקב אמר להם³⁵ "אם כן אפוא": אם כדבריכם, שאין זו צרה אלא דבר רגיל וטבעי, הרי בהתאם לכך "זאת עשו קחו מזמרת הארץ" כדי לפייס את האיש עם דורון על פי דרכי הטבע, "וכסף משנה קחו... ואת אחיכם קחו גו".

ועל כך יעקב המשיך והוסיף: "וא־ל ש־די יתן לכם רחמים – מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפלה", אשר גם לשיטתכם אודות המצב ש"אינכם חסרים כלום" – כי לאחר שאירגנתם דורון וכו' אכן לא חסרות יותר פעולות בדרכי הטבע – "אלא" רק ענין התפלה, משום שגם במצב כזה ולאחר שמסדרים את כל העניינים בדרך הטבע חייבים בסופו של דבר להגיע לתפלה (ובפרט כנ"ל, שיעקב כן חשש לצרה), ובמילא – "הריני מתפלל עליכם";

ועל פי זה יומתק: מכיוון שלפי דברי השבטים אין זו צרה, לכן יעקב ביטא כלפיהם³⁶ את תוכן התפלה בלשון של ברכה "וא־ל ש־די...".

231ו. ההסבר מדוע יעקב לא ביקש מהשבטים עצמם להתפלל

על פי זה תתורץ בפשטות שאלה נוספת: רש"י כבר פירש³⁷ קודם לכן "יפה תפילת החולה מתפילת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל". ומובן, כי אין זה דווקא בחולה, אלא בכל מקרה בו אדם זקוק לישועה או הצלה, הרי התפלה שלו "יפה", "קודמת להתקבל", מאשר תפלה שאחר מתפלל עבורו.

ולפי זה צריך ביאור: מדוע יעקב התפלל עבורם ולא אמר להם שהם יתפללו עבור עצמם – "מעתה (אינכם חסרים כלום אלא תפלה) עליכם להתפלל" וכיוצא בזה?

[ואע"פ שיעקב סבר כי הצרה של שילוח בנימין למצרים היא בעיקר עבורו, ליעקב – "וקראהו אסון... והורדתם את שיבתי ביגון שאולה"; ואני כאשר שכלתי שכלתי" (וזה שיעקב אמר "הריני מתפלל עליכם", יש לומר שהכוונה הוא לפעולתם ומעשיהם וכההמשך בהפסוק) – אבל סוף סוף היה עליהם להוושע על־ידי התפלה, שהם ישאו רחמים בפני האיש, ואם כן היה על יעקב לומר שעל כל פנים גם הם יתפללו?³⁸]

ועל פי הנ"ל הדבר מובן בפשטות: לפי דברי השבטים לא היה זה מצב יוצא דופן הדורש תפלה מיוחדת, ויעקב יכול לשלוח איתם את בנימין, ובוודאי שיחזירו אותו (ביחד עם שמעון); אך יעקב סבר, כנ"ל, שתפלה מוכרחת בכל אופן גם במצב כזה (ומה גם לפי האמת, כפי שיעקב הרגיש), אך מכיוון שאין הם חשים בעצמם שמצבם דורש תפלה – שאז הייתה תפלתם שלהם "יפה", לכן "הריני מתפלל עליכם".

ז. ההבדל בין יעקב לשבטים – בפנימיות העניינים

מהעניינים של "יינה של תורה" בפירוש רש"י:

אף על פי שהשבטים אמרו שאין זה מצב של צרה, היה זה רק כלפי יעקב, אך הם בעצמם, כמו יעקב, ידעו שזו אכן צרה – שהרי כאמור, הם עצמם כינו אותה "(על כן באה אלינו) הצרה הזאת" – עם זאת, היה בזה חילוק בין השבטים ויעקב:

השבטים הסתכלו על כך כעל צרה פרטית שבאה עליהם כעונש על אשמתם הפרטית (מכירת יוסף) – "אבל אשמים אנחנו אשר ראינו צרת נפשו 232בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת"³⁹,

אך יעקב ראה בכך מצב וצרה כללית בהמשך לצרות הקודמות (כפי שרש"י מביא בנידון זה "ומדרשו מי שאמר לעולם די יאמר די לצרותי שלא שקטתי מנעורי..."); יתירה מזו – הוא ראה בכך לא רק המשך לצרות הקודמות אלא עניין השייך ליסורי הגלות העתידים לבוא על כלל ישראל, כדברי יעקב⁴⁰ בתחילת הליכתם למצרים "רדו שמה, ולא אמר לכו, רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים כמנין רד"ו".

ויש לומר, שזה קשור עם החילוק הכללי שבין יעקב והשבטים:

יעקב כאחד משלושת האבות של כל עם ישראל, "רואה" בכל דבר המתרחש עמו, בכל המאורעות שיש להם שייכות אליו – את ה"סימן לבנים", כיצד הדבר נוגע לבניו ולדורות שלאחריו – עד שגם כאשר הוא אומר "רדו" לבניו הרי זה "מעשה אבות" המהווה "סימן" למאתים ועשר שנים של שעבוד בני ישראל במצרים.

אך השבטים, מכיוון שהם "בנים" ולא אבות (של כללות עם ישראל)⁴¹, לא ראו בכך ענין כללי של כללות עם ישראל, אלא ענין פרטי, עונש לכל אחד מהם בפרטיות על מכירת יוסף⁴².

ובאופן אחר ובסגנון לשון החסידות⁴³: השבטים, להיותם "מרכבתא תתאה" [=המרכבה התחתונה], הקשורים עם עולמות בריאה יצירה עשיה, ראו את העניינים כפי שהם שייכים לטבע ופרטי הגבלות העולם; אך יעקב שהיה "מרכבתא עילאה" [=המרכבה העליונה] של עולם האצילות, הנעלה מן העולם, ראה בכל דבר כיצד הוא נעלה מההגבלות של טבע העולם.

ח. הקשר לחנוכה: לראות בישועה את הצד הנעלה מהגבלות הטבע

הענין הנ"ל קשור גם לחנוכה (שכן פרשת מקץ נלמדת ונקראת תמיד בימי החנוכה):

למרות שענייני הישועה וההצלה הקשורים עם ימי החנוכה באו בדרך כלל על־ידי ניסים ונפלאות, היה ניתן להעלות על הדעת ולומר, שבחיצוניות נראה כאילו ניסים אלו קשורים בטבע⁴⁴ 233(הצלת⁴⁵ ישראל ממלכות יוון שבאה על־ידי מלחמה, ובלשון הרמב"ם⁴⁶: "ריחם עליהם אלקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם"),

אך כל זאת הוא רק בחיצוניות,

באמיתיות היו אלו ניסים גלויים הנעלים לגמרי מן הטבע: גבורים ביד חלשים...

ט. ההוראה: תפלה בכל מצב

התורה היא הרי נצחית בכל עת ובכל זמן, ובפרט "מעשה אבות" שהינם "סימן לבנים" לגלות מצרים... ובמיוחד שבמדרש⁴⁷ מתפרש פסוק זה עצמו בקשר לגלויות של בני ישראל [וא־ל ש־די יתן לכם רחמים .. לפני האיש הקדוש־ברוך־הוא... ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים, אחר ואת בנימין זה שבט יהודה, ואני כאשר שכלתי בחורבן ראשון שכלתי בחורבן שני .. לא אשכול עוד]

הרי מובן שמכך ניתן להפיק הוראה בכל הזמנים:

לכל לראש ההוראה היא, אשר כל ענין שיהודי עושה, אפילו כזה הנראה אצלו כדבר טבעי, אין ליהודי לחשוב כי עליו לעשות רק את מה שנראה נחוץ לפי דרכי הטבע, וחוץ מזה "אינו חסר כלום" – אלא עליו לדעת שהוא חייב להזדקק לתפלה, ולא כדבר נוסף, אלא כענין עיקרי [ואם הוא חושב חס ושלום ש"אינו חסר כלום" הרי זה חסרון נוסף, ועליו להתפלל גם על חסרון זה].

ואף על פי שנדרשים מיהודי עשיה ופעולה בדרכי הטבע – שהרי הקדוש־ברוך־הוא ציווה "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה"⁴⁸, צריך יהודי לדעת את האמת, שהקשר שלו עם הטבע הוא לא יותר מאשר לבוש חיצוני, והוא קשור עם שם הוי' שלמעלה מהטבע⁴⁹. לכן צריך להיות אצלו העיקר להתפלל למי שהעושר שלו⁵⁰ בנוגע לפרנסה, ובדומה לכך בכל ענייניו ודרכיו, הן הגשמיים והן הרוחניים⁵¹.

ואז הוא זוכה לראות כיצד ענייניו הטבעיים הינם ניסים המלובשים בטבע, והוא מגיע גם להכרה בניסים עליהם נאמר "עושה נפלאות לבדו"⁵² אשר "בעל הנס אינו מכיר בניסו"⁵³, ניסים 234הקשורים עם הקדוש־ברוך־הוא עצמו, שלמעלה מהטבע לגמרי⁵⁴.

עד לניסים ולנפלאות שיהיו בביאת משיח צדקנו, אשר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"⁵⁵, במהרה בימינו ממש.