שיחה א

220שיחה א

א. "אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה"

בפרשתנו מסופר כיצד צבר יוסף מזון בשבע שנות השובע, והתורה אומרת¹: "ויתן אוכל בערים, אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה".

מה מוסיפות המילים "אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה" על המילים "ויתן אוכל בערים"²? והרי מכך שנאמר "ויתן אוכל בערים" מובן שהוא ריכז את התבואה מן השדות שמסביב לעיר בתוך העיר הקרובה ביותר, וכי מדוע יטרחו להעביר את התבואה לעיר אחרת, רחוקה יותר³?!

ואף אם נאמר שהדבר אינו מובן מעצמו, עדיין לא ברור⁴: לאיזה צורך יש לספר זאת?

במדרש⁵ נאמר על כך: "נתן מה שבתחום טבריה בטבריה⁶, ומה שבתחום ציפורי בציפורי, מפני שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה. רבי נחמיה אמר, נתן בהם עפר וקטמיות⁷, דברים שהן מעמידין פירות".

כלומר: לפי שתי הדיעות⁸ באות המילים "אוכל שדה – נתן..." לספר כיצד הבטיח יוסף שהתבואה תישמר ולא תתקלקל. ההבדל ביניהם הוא: לפי הדעה הראשונה הוא דאג לכך על ידי אגירת התבואה בסמוך לשדה שבו צמחה, "מפני שכל ארץ וארץ מעמדת (כלומר, מקיימת⁹) פירותיה". ולפי הדעה השניה הוא דאג לכך על ידי ש"נתן בהם עפר וקטמיות, דברים שהן מעמידין פירות".

220וכפי שמבארים המפרשים¹⁰, שרבי נחמיה לומד זאת מן המילים "שדה .. נתן", שהוא "נתן" גם משהו מן ה"שדה .. אשר סביבותיה", כלומר, עפר וקטמיות מן השדה עצמו.

ב. למניעת קלקול התבואה – שתי פעולות

רש"י מצטט בפירושו על התורה¹ את המילים "אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה", ומפרש: "שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה ונותנין בתבואה מעפר המקום, ומעמיד את התבואה מילרקב".

בפשטות, כוונת רש"י היא לתרץ את השאלה שהוזכרה לעיל: 1) לשם מה עשו זאת, 2) אם עשו זאת כדי למנוע טרחה, לשם מה מספרת על כך התורה.

אך רש"י מביא את שני הענינים בהמשך אחד, מחוברים בוא"ו החיבור – "שכל ארץ... ונותנין...", ואינו אומר "דבר אחר" וכדומה. ולפי זה מובן, שלדעת רש"י מתכוונת התורה לשני הטעמים יחדיו¹¹ – כדי לשמר את התבואה איכסן יוסף את התבואה דוקא בסמוך לשדה שבו צמחה, ובנוסף לכך הוא ערבב בה "מעפר המקום".

מדוע מחבר רש"י את שתי הדעות השונות לפירוש אחד משותף?!

יש המפרשים¹², שלפי פירוש רש"י, אין רבי נחמיה חולק על "תנא קמא", אלא הוא מוסיף על הדעה הראשונה: כדי להבטיח את שימור התבואה נדרשות שתי הפעולות – וכך סובר רש"י בפירושו.

אך עדיין אין ברור: פירוש רש"י על התורה הוא פשוטו של מקרא, ובמיוחד בעניננו, כאשר רש"י אינו אומר על פירוש זה "רבותינו דרשו" וכדומה, ואינו מציין שמקורו של הפירוש בבראשית רבה. מהו אפוא, ההכרח בפשוטו של מקרא שיוסף נקט את שתי הפעולות למנוע את רקבון התבואה¹³?

המפרשים אומרים¹⁴, ששני הדברים נרמזים בלשון הפסוק: מהמילים "אוכל שדה העיר .. נתן" לומדים, שהוא הביא את האוכל לתוך אותה העיר. ומן 221הנאמר "שדה .. נתן בתוכה" לומדים את הדיוק, כדלעיל, שהוא הכניס בתבואה גם מעפר השדה עצמו.

אך קשה לקבל פירוש זה בדרך הפשט: הרי בפסוק מופיעה המילה "נתן" פעם אחת בלבד, וזהו ההיפך מפשוטו של מקרא לבאר שהכוונה היא¹⁵ לשתי נתינות שונות במקומות שונים: נתינת התבואה בעיר, ונתינת העפר בתבואה¹⁶!

לכאורה ניתן לתרץ, שרש"י אינו מתכוון לומר שבמילים "נתן בתוכה" מדובר על נתינה נוספת – נתינת העפר בתבואה, אלא שהמשמעות של "אוכל שדה" היא: יוסף נתן את ה"אוכל" ביחד עם ה"שדה" (עפר השדה) – "בתוכה", בעיר, וממילא מובן שהוא נתן מעפר המקום בתבואה.

אך עדין לא הכל "חלק": מהו ההכרח בפשוטו¹⁷ של מקרא לבאר, שגם ריכוז האוכל בעיר שסביבותיה, היה כדי להעמיד ולשמר את התבואה¹⁸?

ג. הדיוקים בלשון רש"י

כדי להבין זאת יש להקדים ולציין כמה דיוקים בלשון רש"י, ובכללם שינויים מלשון המדרש:

א) בענין הראשון אומר רש"י, כנאמר במדרש, "מעמדת פירותיה", אך לאחר מכן, בענין השני הוא מוסיף את המילה "(ומעמיד ..) מלירקב". ולכאורה, נראה ההיפך: אם רש"י צריך להבהיר את משמעות המושג "מעמיד", שכוונתו מניעה "מלירקב" – הוא צריך היה לבאר זאת מיד בפעם הראשונה.

ב) במדרש נאמר "נתן בהם עפר וקטמיות דברים שהן מעמידין פירות", ואילו רש"י אומר "מעפר המקום". כלומר, אין די בעפר רגיל, או "קטמיות"¹⁹, אלא יש צורך דוקא ב"עפר" מהמקום שבו צמחה התבואה.

ג) רש"י אומר בתחלה, שכל ארץ... מעמדת פירותיה", אך לאחר מכן הוא משנה את ניסוחו, ואומר "ומעמיד את התבואה" (ולא "הפירות"). ויותר מכך: במדרש אכן מופיע גם בדברי רבי נחמיה הביטוי "מעמידין פירות".

222ד. כל ארץ מצמיחה גידולים מיוחדים לה

יש לומר, שההסבר לכך הוא, שבהבדלי ניסוח ודיוקים אלו מבהיר רש"י את כוונתו, השונה מכוונת המדרש,

כאמור כמה פעמים²⁰, שאף במקומות שבהם נראה שרש"י לא חידש פירוש, אלא רק הביא פירוש מדברי חז"ל, הרי כיון שרש"י מפרש את הפסוקים לפי פשוטו של מקרא, לבן חמש למקרא, הרי גם לשון רש"י צריכה להתפרש לפי המשמעות הפשוטה, של המילים שלו, כפי שהן מובנות ל"בן חמש למקרא", למרות שכוונת המדרש במילים אלו היא שונה.

וכך בעניננו: אמנם, לשון רש"י דומה ללשון המדרש, אך כוונתו של רש"י היא כמשמעות הפשוטה של דבריו, כדלהלן:

"שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה" – כוונת רש"י במילה "מעמדת" היא לפירושה הפשוט²¹, כלשונו של רש"י בפרשה הקודמת²² "להעמיד ממנו בנים": כל ארץ מעמידה, מצמיחה את הפירות המיוחדים לה. כלומר, ארץ מסויימת מותאמת לגידול פירות מסויימים, וארץ אחרת – לפירות אחרים. כפי שכבר למדנו לפני כן²³, שמצרים היא ארץ אשר "מגדלת פשתן",

ויותר מכך: בתוך ארץ אחת ייתכן שיהיו מספר ארצות, כגון "בארץ מצרים בארץ גושן"²⁴ – וכל אחת מארצות אלו "מעמדת פירותיה", כפי שכבר אמר רש"י לפני כן בפירושו²⁵.

מדוע חשוב לציין זאת? – ממשיך רש"י ואומר: "ונותנין בתבואה מעפר המקום ומעמיד את התבואה מלירקב": כיון שכל ארץ מצמיחה גידולים המיוחדים לה, מובן, שעפרה של כל ארץ הוא בעל תכונות מסויימות המתאימות²⁶ לפירות שלה, ומשום כך "עפר המקום" (ו)מעמיד את התבואה מלירקב", שהתבואה נשמרת מרקבון על ידי ערבוב דוקא של "עפר" מהמקום שבו היא צמחה.

אך מובן בפשטות, שאם ערבבו בתבואה מעפר המקום המונע קלקולה, הרי אין זה משנה באיזו עיר אוכסנה התבואה²⁷.

223ה. רש"י: פעולת נתינה אחת

לפי הסבר זה מתבטלת השאלה שהוזכרה לעיל, בסעיף ב' – היכן כתובות בפסוק שתי פעולות. שהרי, לפי רש"י, נקט יוסף רק פעולה אחת כדי למנוע את קלקול התבואה: "ונותנין בתבואה מעפר המקום"²⁸, וזהו החידוש ב"אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה", שהפעולה "נתן בתוכה" היתה נתינה של עפר המקום – "שדה .. אשר סביבותיה", כפי שהוסבר לעיל בסוף סעיף ב'.

ואילו המילים "שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה" אינן מתכוונות למשמעות של "מעמיד .. מלירקב", אלא בפירוש רש"י כאן הן מהוות רק הקדמה²⁹ להסבר מדוע "עפר המקום" "מעמיד את התבואה מלירקב".

ורש"י אינו צריך לבאר מדוע אכסנו את התבואה בעיר הקרובה, כי³⁰ הדבר נאמר במפורש בפסוק, לפי פירוש רש"י: ותעש הארץ, כתרגומו (וכנשו דיירי ארעא) ויקבוץ... ויתן אוכל בערים. שלפי זה מובן בפשטות, שדיירי המקום ריכזו את התבואה בסביבותיה, בעירם.

מצד שני, אין הכוונה לכך, כפי שנראה מפשטות לשון רבי נחמיה, שעפר בכלל "מעמיד" את הפירות, אלא הדיוק הוא על "עפר המקום" – דוקא מהמקום שבו צמחה התבואה, משום ש"כל ארץ וארץ מעמדת פירותיה" – שלה דוקא.

וכך מובן בפשטות שינוי הניסוח בדברי רש"י: בתחלת פירושו הוא אומר "כל ארץ... פירותיה", ובהמשך הוא אומר "ונותנין בתבואה .. מעמיד את התבואה" – כי בתחלת הפירוש רש"י מתכוון לענין כללי, בקשר לכל סוגי הפירות והגידולים, שכל ארץ – "כל ארץ וארץ"³¹ – מצמיחה "פירותיה", ולכן משתמש רש"י בביטוי "פירות", כל סוגי פרי הארץ, לאו דוקא תבואה. ואילו לאחר מכן, כאשר רש"י מפרש ומדבר באופן מיוחד על הענין המסויים שבו עוסק הפסוק כאן – על הנתינה ש"מעמידה .. מלירקב", הוא מפרש את המושג "אוכל" שבפסוק – תבואה³².

224ו. "עפר בתבואה" – לימוד תורה מתוך התבטלות

ההוראה הנלמדת מכך בעבודתו הרוחנית של כל אחד ואחד היא:

הפירות, ה"תבואה" של היהודי היא התורה³³ שהוא לומד. כאשר היהודי צובר תבואה רבה – הרבה תורה ומצוות – עליו לדעת, שכדי שתורה זו תתקיים בו, הרי העצה היחידה לכך היא – "ונותנין בתבואה מעפר המקום": יש להחדיר בלימוד התורה את העפר, את ההתבטלות בבחינת "ונפשי³⁴ כעפר לכל תהיה", ודוקא על ידי כך יגיעו לידי "פתח³⁴ לבי בתורתך".

ורש"י מוסיף לכך הוראה חשובה ביותר, שיש צורך לקחת דוקא "מעפר המקום", מאותו מקום שבו צמחה התבואה: כלפי אומות העולם, כלפי ה"גויות", אסקופה הנדרסת³⁵ לכל דבר, יצר הרע, הרי להיפך – יש לנהוג כנאמר בתחלת השולחן ערוך: הוי עז כנמר וגיבור כארי.

יהודי עלול לחשוב: אמנם, כדי להיות כלי לתורה, "פתח לבי בתורתך", יש צורך בהתבטלות, ש"נפשו" תהא כעפר, ואכן, הוא מקיים זאת, ומחשיב עצמו "כעפר", אך התבטלותו ותחושת היותו "עפר", היא במקום אחר, ולא לגבי תורתו:

כשהדברים אמורים לגבי "תורתו", הרי הוא דורש את כבוד התורה לעצמו. בהיכנסו לאירוע כלשהו הוא דורש שיקומו לכבודו, בעת קריאת התורה הוא תובע את העליה החשובה ביותר וכדומה.

ואת כל ענין ההתבטלות וה"עפר" אין הוא מקיים "מעפר המקום (של התורה)", אלא במקום אחר: התורה מצווה "ואהבת לרעך כמוך"³⁶, מצות עשה מוטלת על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים, אף את אלו שאינם יוצאי יריכו³⁷. התורה תובעת: חייב אתה להרביץ תורה בכל נשמתך, בכל גופך ובכל ממונך. אך בענין זה טוען אותו יהודי "ונפשי כעפר": מה אני ומי אני, אינני די חזק ברוחניות כדי לצאת ולעסוק בהרבצת התורה, הרי כאן הוא מחשיב עצמו "כעפר", והסביבה החיצונית עלולה להשפיע עליו לרעה, ולפיכך הוא מוכרח להסתגר בארבע אמותיו המצומצמות ביותר, ואפילו טפח מחוץ לכך, אפילו לגבי משפחתו, היהודים שבשכנותו ובעירו וכדומה – אין הוא יכול להתקרב אליהם.

ועל כך נלמדת ההוראה מפירוש רש"י שה"עפר" צריך להיות מאותו 225"מקום" וענין עצמו, שאותו רוצה לשמור ולקיים – אין להסתפק בהתבטלות בנושאים אחרים, אלא יהודי צריך להחשיב את עצמו "כעפר" דוקא בענין לימוד התורה עצמו.

ז. ההתבטלות – בלימוד התורה עצמו

התורה היא חכמתו של הקדוש־ברוך־הוא, הנעלה לחלוטין מחכמתו של הנברא. ולכן³⁸, כדי שתורתו של הקדוש־ברוך־הוא תוכל להיקלט כראוי אצל הנברא, יש הכרח ב"ברכו בתורה תחלה"³⁹. בעת לימוד התורה יש לוודא תחלה שיודעים כראוי על נותן התורה, שהתורה תעורר אצלו את יראת ה' נותן התורה, ואת אהבתו, יותר מאשר לפני לימודו.

ויותר מכך כיון שהתורה היא חכמתו של הקדוש־ברוך־הוא מובן, שכדי שיהודי יוכל לשמור ולקיים בתוכו את תורתו של הקדוש־ברוך־הוא, אין די בהרגשה של "ונפשי כעפר לכל תהיה" שלפני הלימוד ובעת הלימוד, אלא צריך לנהוג באופן של "ונותנין בתבואה מעפר המקום": גם בתורה שכבר נלמדה ו"נאגרה" יש צורך בהתבטלות – תמיד צריך לזכור שה' "נתן לנו את תורתו", וש"נותן התורה" הוא בלשון הווה. כאשר לומדים מילה בתורה, ו"אפילו אות אחת", הרי הקדוש־ברוך־הוא קורא ושונה כנגדו⁴⁰, והתורה דורשת מהיהודי⁴¹ להיות שרוי בעת הלימוד עצמו "באימה וביראה וברתת ובזיעה", וכיצד ייתכן אפוא, שאדם ילמד על מנת לקנטר, או על מנת להתכבד בקלון חברו⁴², או אפילו להתכבד סתם.

ואף הגדול בתורה באמת, זוכר בודאי בזכרון כפי הנדרש שככל שמבינים ויודעים יותר את חכמת התורה, הרי היא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים⁴³. ויותר מכך: ארוכה – בלי הגבלה – כי זוהי חכמתו של הקדוש־ברוך־הוא, "ואהיה אצלו... שעשועים..."⁴⁴.

ואז תורתו מתקיימת, והוא "מעמיד את התורה מלירקב", ח"ו.

ח. יש לדאוג "להעמיד" את ההשפעה הרוחנית

הוראה כללית נוספת נלמדת מפירוש רש"י בכלל:

העובדה שיוסף כלכל את כל הארץ⁴⁵ בשנות הרעב באה ללמדנו, שכאשר יש מצב של רעב ברוחניות, בורות וכדומה, 226חלה על כל יהודי, אשר כל יהודי מכונה "יוסף"⁴⁶ ברוחניות, החובה לפרנס את כל העולם כולו, ואפילו "חוצה", במזון רוחני.

ועל כך לומד רש"י, שלא זו בלבד שצריך לדאוג ליהודי במזון רוחני, אלא יותר מכך – יש לאגור מזון רב כדי שיוכלו לסייע לכל יהודי שיזדקק לכך בעתיד, ועוד יותר:

יש לחפש פתרונות ודרכים כדי לוודא שהמזון הרוחני שמכינים ונותנים לזולת יהיה דבר של קיימא – "מעמיד את התבואה מלירקב". שההשפעה על הזולת תישאר לתמיד אצל המקבל, ותשפיע עליו במשך כל ימי חייו, פעולה נמשכת אף בבניו וכו' – תורה כפי שהיא עם ברכה תחלה, כשזוכרים את "נותן התורה", בלשון הווה.