שיחה ב

213שיחה ב

א. יוסף מצליח בבית פוטיפר ובבית הסוהר

בפרשתנו מסופר¹ על התקופה שבה היה יוסף במצב של היפך החירות במצרים, וזאת בשני שלבים (זה למטה מזה): בתחילה הוא היה עבד בבית פוטיפר, ולאחר מכן, בגלל העלילה של אשת פוטיפר, הושיבוהו ב"בית הסוהר".

בשני המצבים היה הקדוש־ברוך־הוא עם יוסף, והוא הצליח ביותר, עד כדי כך, שבמצב הראשון מינהו פוטיפר "על ביתו וכל יש לו נתן בידו .. ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה..."², ואחר כך, במצב השני, מינהו שר בית הסוהר על "כל האסירים אשר בבית הסהר .. אין שר בית הסהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו..."³.

אך אנו רואים הבדל בולט בין האופן שבו מתארת התורה את הצלחת יוסף בבית הסהר, לבין האופן שבו מתוארת הצלחתו בבית פוטיפר: על הצלחת יוסף בבית פוטיפר נאמר⁴ "וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו", ואילו לגבי

ב הצלחת יוסף בבית הסהר נאמר⁵ "ואשר הוא עושה ה' מצליח", והתורה אינה מוסיפה, אלא משמיטה, את המילה "בידו"⁶.

ב. שתי דרגות של "הצלחה" ו"מזל"

הדבר יובן לפי הסברו של ה"צמח צדק"⁷ על הפסוק "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח" – ש"הצלחה הוא ענין מזל כמו שקורין איש מוצלח בר מזל, גליק בלע"ז".

"מזל" אינו מושג על־ידי יגיעת האדם, אלא זוהי מתנה מלמעלה⁸ – "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח"⁹. ולכן מתבטא ה"מזל" בהצלחה על־טבעית, שהאדם אינו יכול להשיג בכוחות עצמו.

213אך גם ל"הצלחה" זו יש שני אופנים:

אופן אחד הוא, כאשר ההצלחה ניכרת בתוך ועל־ידי מעשי ידי האדם. כלומר, את ההצלחה עצמה אין הנברא יכול ליצור, ומכך שהאדם מצליח תמיד, או שההצלחה היא בכל פעולותיו, וכדומה, רואים בברור, שהוא "בר מזל"¹⁰ – שאין זה מקרי אלא מפני שה' מצליחו, הקדוש־ברוך־הוא העניק לו מזל מצליח, או העניק הצלחה אלקית¹¹ למעשה ידיו.

אך יש אופן נעלה יותר של הצלחה – כאשר ההצלחה היא על־טבעית לחלוטין, בלתי אנושית, באופן שאין לייחסה ליצירת האדם, אלא רואים מיד שיד ה' עשתה זאת, זוהי עשיה של יד ה' בלבד.

ג. שני סוגי ההצלחה אצל יוסף

וזהו ההבדל בין שני אופני ההצלחה של יוסף¹²:

במאורע הראשון, בבית פוטיפר, הדגש הוא "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח" – ההצלחה מתייחסת ליוסף, הוא "איש מצליח". ולכן מדייקת התורה ואומרת "וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" – ההצלחה האלקית ניתנה במעשיו ו"בידו".

ולכן מדגישה התורה "וכל אשר הוא עושה...", כי עיקר ההוכחה ל"אדוניו" שיוסף הוא "איש מצליח" היא מכך שהצלחתו היא ב"כל אשר הוא עושה" – הוא מצליח תמיד בכל מעשיו, וכך ניכר לכל שהוא "בר מזל", "איש מצליח".

ואילו במאורע השני, בבית הסוהר, ניתנה ליוסף הצלחה באופן נעלה יותר – "ואשר הוא עושה ה' מצליח": בכל אשר עשה יוסף, מיד ניכר היה ש"יד ה' עשתה זאת". אין זה דבר אשר בכוחו של יוסף לעשות, אלא ההצלחה היא מהקדוש־ברוך־הוא בעצמו, ולכן אין רואים בכך את "ידו" ועשייתו של יוסף, אלא ש"ה' מצליח".

ולכן אין נאמר כאן "וכל אשר הוא עושה", כי הדגש הוא בעיקר על איכות ההצלחה, שאינה במושגים אנושיים כלל, אלא "ה' מצליח".

ד. "עבד" לעומת "אסיר"

הסיבה להבדל בין שני אופני ההצלחה אצל יוסף כרוכה בהבדל במצבו של יוסף – במקרה הראשון היה יוסף רק עבד בבית פוטיפר (שר), ואילו במקרה השני הוא היה אסיר בבית 214ההסבר לכך הוא:

ה"כלי" להצלחה האלקית, שמעל הטבע, היא, כנאמר במפורש בפסוק¹³ "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח" – התבטלות¹⁴. ככל שאדם חש פחות את ישותו ומציאותו העצמית, כך "ה' אתו" יותר בגלוי – כוחו של הקדוש־ברוך־הוא ניכר יותר במעשיו.

וזהו ההבדל בין המצב של עבד, ובמיוחד בבית פוטיפר, שהיה שר גדול משרי מצרים, לבין המצב של אסיר בבית הסוהר:

על עבד אמנם נאמר, ש"מה שקנה עבד קנה רבו"¹⁵, שאין לו מציאות עצמאית, אך אין הכוונה שאין הוא מציאות כלל. בהחלט קיימת מציאות הפועלת ויוצרת, ואפילו גדולות – הרי זוהי מטרתו של העבד, לעבוד וליצור¹⁶ –

אך כיון שהוא נקנה לרבו, לכן כל פעולותיו ומעשיו כעבד אינם שייכים אליו, אלא לרבו.

לעומת זאת, מהותו של "אסיר" איננה לפעול וליצור, אלא, להיפך – הוא "אסור" – קשור, מנוע ומשולל כל אפשרות של עשיה ויצירה, ואפילו פעולות שהוא מוכשר ומסוגל לעשות¹⁷. בכל זמנו ובכל עניניו אין הוא "מהלך", ובודאי אינו הולך מחיל אל חיל וכו'¹⁸.

ולכן, אף כאשר מחייבים את האסיר לעשות מלאכה, אין המלאכה מתייחסת אליו כיוצרה.

לגבי עבד המשמעות היא, שכיון שהוא רכושו של האדון, הרי גם "ידו" ועשייתו נקנית לאדון, אך יש כאן "יד", כחלק של העבד. לעומת זאת האסיר, כל עשיותיו הן רק בהכרח, ומלכתחילה אין זו עשיה¹⁹. כפי שמבארים ה"אחרונים"²⁰ את משמעות הכלל "אונס רחמנא פטריה" (=האנוס – הקדוש־ברוך־הוא פטר אותו), שזאת משום שהוא עשה זאת לגמרי בניגוד 215לרצונו, מתוך הכרח, והרי זה כאילו לא עשה את המעשה הזה, אלא עשייתו היא "כאילו נעשה מאליו".

ה. הצלחת יוסף היא בהתאם לדרגת התבטלותו

וכך הוא ההבדל אצל יוסף:

בהיותו בבית פוטיפר, היה יוסף, אשר "הורד מצרימה", עבד לפוטיפר – ובהתאם לכך נעשתה גם עבודת ה' שלו בבחינת עבד, עבד ה', שכל מציאותו היא מציאות האדון. וזהו ההסבר, בפנימיות, לכך שהצלחתו של יוסף באה לידי גילוי בפרשתנו החל מ"חמישי" ואילך²¹, כי מפני התבטלותו לקדוש־ברוך־הוא, אשר נגרמה על ידי עבדותו, מפני כך²² "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח .. ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו".

אך כיון שבמצב זה, גם לאחר ההתבטלות עדיין קיימת מציאות של "יד" העבד, לכן גם ההצלחה האלקית התבטאה רק באופן של "ה' מצליח בידו", כדלעיל, ההצלחה האלקית מתבטאת, מלובשת, ולכן מוגבלת, בהתאם ל"ידו" ועשייתו של יוסף²³.

אך כאשר הושיבו את יוסף בבית האסורים, נגרמה אצלו²⁴ התבטלות מוחלטת לקדוש־ברוך־הוא, הוא נעשה כאין ואפס ממש, ולכן גם ההצלחה האלקית היא באופן של "ואשר הוא עושה ה' מצליח" – הצלחה שאינה במושגים של "איש", אלא רואים בודאות שזוהי יד ה', כדלעיל²⁵.

אמנם גם הצלחה זו קשורה ל"ידו" ולעשייתו של יוסף, כפי שמדגישה התורה "ואשר הוא עושה ה' מצליח", וכך גם מודגש שיש מציאות של "ידו" – "אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו" – אך כיון שיוסף היה במצב של התבטלות מוחלטת כלפי הקדוש־ברוך־הוא, שאינה מותירה כלל מקום לתחושה של מציאות עצמית, כאסיר בבית האסורים – הרי גם "ידו" ועשייתו לא תפסו כלל מקום.

ולכן ההצלחה האלקית בעשייתו לא היתה מצומצמת ומוגבלת לפי אפשרויות "ידו" של הנברא, אלא היתה זו הצלחה אלקית שמעל לטבע לגמרי, 216כך שאין ניכרת כלל "ידו" ועשייתו של יוסף, אלא ניכר רק ש"ה' מצליח".

ו. "ה' אתו – שם שמים שגור בפיו"

לפי האמור לעיל יש ליישב תמיהה נוספת בפירוש רש"י בהמשך הפסוקים שלעיל:

על הפסוק "וירא אדוניו (פוטיפר) כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו", מפרש רש"י: "כי ה' אתו – שם שמים שגור בפיו".

מדוע, בכלל, צריך רש"י להסביר מלים אלו? ויותר מכך, לא להסביר מלים אלו פשוטן כמשמען, שהקדוש־ברוך־הוא אתו, אלא שמשמעותן היא ש"שם שמים שגור בפיו"²⁶?

ויותר מכך: בפסוק הקודם "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח"²⁷, אין רש"י מפרש דבר, כלומר, משמעות מלים אלו מובנת כפשוטה, ולא ש"שם שמים שגור בפיו"²⁸. וכן בפסוק מאוחר יותר "אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו...", מפרש רש"י "באשר ה' אתו – בשביל שה' אתו", ומכך מובן, שגם כאן סובר רש"י שמשמעות המלים "ה' אתו" היא כפשוטן, שהקדוש־ברוך־הוא נמצא אתו²⁹, ולכן הוא מצליח.

– ומנין מסיק רש"י שדוקא בפסוק "וירא אדוניו..." משמעות המלים "ה' אתו" בפשוטו של מקרא היא "שם שמים שגור בפיו"?

ההסבר לכך הוא:

נאמר כאן "וירא אדוניו כי ה' אתו", שפוטיפר ראה ש"ה' אתו". ומתעוררת השאלה³⁰: אף אם ראה פוטיפר את הצלחתו העל־טבעית של יוסף, מנין ידע לייחס הצלחה זו לקדוש־ברוך־הוא, כאשר פוטיפר היה, ככל המצרים, עובד עבודה זרה³¹ ולא הכיר במציאותו של הקדוש־ברוך־הוא³²?!

לכן צריך רש"י לפרש – "שם שמים 217שגור בפיו": יוסף הזכיר תמיד, בכל ארוע ובכל מצב, את הקדוש־ברוך־הוא כמנהיג העולם³³, כפי שלמדנו לפני כן שיעקב אמר ליצחק³⁴ "הקרה ה' אלקיך לפני", וכפי שמפרש על כך רש"י³⁵, שיצחק אמר על כך, ש"אין דרך עשיו להיות שם שמים שגור בפיו". ולכן ידע פוטיפר שהצלחתו של יוסף נובעת מכך ש"ה' אתו", כפי ששמע תמיד מפי יוסף³⁶.

לעומת זאת, בפסוק "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח", וכן בפסוק "אין שר בית הסוהר רואה... באשר (בשביל ש)ה' אתו", אין מדובר על כך שפוטיפר, או שר בית הסוהר, ראה "כי ה' אתו", אלא על עצם התופעה, שהגורם להצלחת יוסף הוא "כי ה' אתו", וכאן אין מקום לשנות את הפשט ולפרש ש"שם שמים שגור בפיו".

ז. "שם שמים שגור בפיו" – דוקא בבית פוטיפר

אך עדיין נותרה השאלה על הפסוק עצמו:

כיון שגם בהיותו בבית הסוהר היה בודאי "שם שמים שגור בפיו" של יוסף, וגם שר בית הסוהר יכול היה לראות "כי ה' אתו" – מדוע אין התורה אומרת ששר בית הסוהר ראה "כי ה' אתו" – "שם שמים שגור בפיו"³⁷?

אך לפי האמור לעיל מובן הדבר, כי הענין של "שם שמים שגור בפיו" הוא טעם וסיבה לעצם המצב של "וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו", ולא רק לכך ש"וירא אדוניו" – לראיית פוטיפר "כי ה' אתו":

כיון שיוסף היה חדור באלקות באופן של "שם שמים שגור בפיו", שבכל פעולה וארוע הוא היה מזכיר שם שמים, לפיכך הוא היה "כלי" מתאים להצלחה נעלית זו – "ה' מצליח בידו".

אך זאת רק לגבי האופן הראשון של ההצלחה, כפי שהיה לו בהיותו בבית פוטיפר – "ויהי איש מצליח", "ה' מצליח בידו" – שהוא היה "איש מצליח" מפני שהתנהג כראוי לכך, שבכל מעשיו היה מודגש הקשר התמידי שלו לאלקות.

לעומת זאת, באופן הנעלה יותר של הצלחה – "ואשר הוא עושה ה' מצליח" – אין חשיבות להדגשה של "שם שמים 218שגור בפיו". כי ההתבטלות בדרגה של "שם שמים שגור בפיו" היא כהתבטלות של עבד, אשר ידו כיד רבו – יש מציאות של "פיו", אלא שעל ידי "פיו" מתגלה "שם שמים" – שם שמים שגור בפיו. אך החידוש של הצלחה זו, בבית האסורים, היא בכך שאין מורגשת כלל מציאותו (ו"פיו") של יוסף. כל־כולו מבטא את "ה' מצליח".

ח. שני אופני ההצלחה בגאולת י"ט כסלו

חג הגאולה של אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, חל ברוב השנים בשבוע של פרשת וישב.

אנו רואים, שגם בגאולתו היתה ההצלחה בשני האופנים, כפי שהיה אצל יוסף הצדיק – הן "איש מצליח" והן "ואשר הוא עושה ה' מצליח":

חסידים מספרים³⁸, שכאשר ישב אדמו"ר הזקן במאסר, התפעלו מאד שרי המלוכה אשר חקרוהו, כולל המלך עצמו, מחכמתו העצומה, והם ראו שהוא "איש אלקי", בעל רוח הקודש וכו'. וזאת, בדומה לאופן הראשון של הצלחת יוסף, "ויהי איש מצליח", מפני היותו איש קדוש – "שם שמים שגור בפיו".

אך הגאולה עצמה היתה סוג נעלה יותר של הצלחה, וכפי שכותב אדמו"ר הזקן במכתבו המפורסם³⁹, שהשרים "ענו ואמרו .. כי מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו": בנוסף להכרתם בכך שאדמו"ר הזקן הוא "איש אלקי", הרי גאולתו היתה פלא נפלא כל כך, שמעל לטבע לגמרי, עד אשר גם בעיני שרי המלוכה "היתה זאת הפלא ופלא" והם הכריזו "מאת ה' היתה זאת": אין מודגש כאן שזוהי הצלחתו של אדמו"ר הזקן בהיותו "איש אלקי", עבד ה', אלא הם ראו בגלוי את יד ה', בדומה ל"ואשר הוא עושה ה' מצליח".

כי בהיותו במאסר, כיוסף הצדיק, סבל אדמו"ר הזקן יסורים קשים ביותר,

ובפשטות, בנוסף ליסורי הנפש ויסורי הגוף של המאסר, הוא לא יכול היה באותו זמן לעסוק בהפצת תורת החסידות והתורה בכלל,

כפי שהוסבר כבר בהרחבה⁴⁰, שזהו הדיוק בשיחתו של הרבי (מהורש"ב) נ"ע⁴¹, שהמאסר היה ככתישת הזית – "מה הזית הזה כשכותשין אותו הוא מוציא שמנו"⁴²: בעת הכתישה אין לזית אף אחת משתי מעלותיו⁴³ – לא את מעלתו המאוחרת יותר כשמן, ולא את 219מעלתו הקודמת בהיותו פרי. וכך בנמשל: בעת מאסרו לא יכול היה אדמו"ר הזקן להפיץ את מעיינות תורת החסידות אפילו כלפני המאסר, ובודאי שלא כלאחר המאסר, בבחינת "מוציא שמנו" –

וזוהי מהותה של התבטלות ו"קטנות"⁴⁴, ולכן נגרמה על ידי כך הצלחה נעלית ביותר, באופן שהכל נוכחו לדעת ש"מאת ה' היתה זאת".

והצלחה זו הוא "המשיך" והעניק לאחר מכן לכל מקושריו ולכל ההולכים בעקבותיו, כפי שסיפר כ"ק מורי וחמי אדמו"ר מספר פעמים⁴⁵, שמפני מסירות הנפש של אדמו"ר הזקן פסקו בבית דין של מעלה ש"בכל ענין של תורה, יראת שמים ומדות טובות תהיה יד (כל) מקושריו והולכי בעקבותיו על העליונה".