288
מנחם-אב — יום ההילולא של הרה"ג והרה"ח המקובל מוהר"ר לוי יצחק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אביו של — יבלח"ט — כ"ק אדמו"ר שליט"א, "בישיבת תומכי תמימים ליובאַוויטש, מגדל העמק8",
כינוס אשר קבעו הנושא שלו "הגיע זמן גאולתכם11".
ויהי רצון שיהא בהצלחה12 רבה בכל —
והרי הודיעה תורתנו תורת אמת בקשר לאבוהן דכל שלוחים, שהוא "משה רבנו', שליח השם למסור תורתו ומצוותי': לכה ואשלחך גו' ואנכי אהי' גו' והוריתי אתכם את אשר תעשון13,
ובפרט שבמשך כל השנה שעברה, ששנה כוללת כל שינויים האפשריים14, בטח פעלו בהתאם להחלטות כל הכינוסים הקודמים.
ובאופן דכינוס15 — דיש בזה זכות ותוקף דרבים, ויתירה מזה — דציבור1816, שהרי בודאי יתאחדו כולם למציאות (חדשה17) אחת בלב אחד19 ע"י אהבת ישראל20 ועד לאחדות ישראל,
הערות
- 8. ביום. . העמק : ל' ההזמנה השלוחה להשלוחים שי' — ובמילא חל על זה אריכות הביאור בתורת הה"מ (לקו"א סרי"ג — נב, א) ש"כל המקריות שיקרה לאדם. . זהו כמשל מי שרואה במראה שרואה כנגדו פרצופו וכו'" — בכל תיבה.
- 11. הגיע זמן גאולתכם : ילקוט שמעוני עה"פ (ישעי' ס, א) קומי אורי כי בא אורך (רמז תצט).
- 12. בהצלחה : ראה אוה"ת וישב רעח, אב (עה"פ ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח). לקוטי לוי"צ אגרותקודש ע' ל ואילך. תורת לוי יצחק ע' שלו. לקו"ש חכ"ה ע' 213.
- 13. לכה. . תעשון : שמות ג, י. שם ד, טו.
- 14. כל השנה. . שינויים האפשריים : ראה ביאורי מעלת אתרוג שדר באילנו כו' (סוכה לה, א) — סידור (עם דא"ח) שער הלולב רסא, ג ואילך. שם רסד, סע"ד ואילך. המשך וככה תרל"ז פפ"ז. סה"מ מלוקט ח"א ע' תמב. וש"נ.
- 15. ובאופן דכינוס : מתורת הבעש"ט בתכלית פגישת שני אנשים (כש"ט — הוצאת קה"ת — הוספות סי' קכו) מובן גודל הענין דפגישה בכינוס דרוב עם.
- 18. דציבור : דעיקרו בארצנו הקדושה, משא"כ בחו"ל "דלית נשיא עמן" — ירושלמי תענית רפ"ב. הובא במג"א או"ח הל' תענית סתקע"ה סק"י (ובמ"מ לרמב"ם תעניות ספ"ג מהרמב"ן — משא"כ לרש"י פסחים נד, ב. תוד"ה אין — תענית יא, ב. מאירי שם. הגר"א לאו"ח שם סתקע"ו סי"ד. ואכ"מ).
- 16. זכות ותוקף דרבים. . דציבור : ראה ברכות ח, רע"א. שו"ע אדה"ז או"ח הל' תפלה ס"צ ס"י — בנוגע לתפלה. אבות פ"ג מ"ו; הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"י — בנוגע לתורה. וראה ד"ה פדה בשלום לאדמו"ר האמצעי (שער התשובה ח"א — שער התפלה) פי"ב (נו, גד). ד"ה עשרה שיושבים תרפ"ח (סה"מ תרפ"ח ע' קמח ואילך). ד"ה זה תשמ"ב (סה"מ מלוקט ח"ד ע' שז ואילך. שם ע' שכא ואילך. וש"נ). וראה קונטרס החלצו, תרנ"ט פ"י. וראה גם שם פ"ז (סה"מ תרנ"ט ע' סא. שם ע' נט).
- 17. דציבור. . למציאות (חדשה) : ראה צפע"נ — כללי התורה והמצוה ערך ציבור.
- 19. יתאחדו. . בלב אחד : כלשון המכילתא עה"פ (יתרו יט, ב) ויחן שם ישראל. פירש"י שם. וראה תו"א ס"פ נח. מאמרי אדה"ז — ענינים ע' פו ואילך (ועם הגהות — באוה"ת נח כרך ג' תרלב, ב ואילך). תו"ח נח ד"ה ויהי כל הארץ שפה אחת פמ"ב (עד, א) ואילך. ועוד.
- 20. אהבת ישראל : שהוא כלל גדול בתורה (תורת כהנים (הובא בפרש"י) עה"פ (קדושים יט, יח) ואהבת לרעך כמוך), ויתירה מזה — כל התורה כולה (שבת לא, א). וראה תניא פרק לב. ספר המצוות להצ"צ מצות אהבת ישראל. קונטרס אהבת ישראל. ועוד.
תענית י״א ב - הטקסט מספריא
כְּאִילּוּ קָדוֹשׁ שָׁרוּי בְּתוֹךְ מֵעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר״! לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּמָצֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ, הָא — דְּלָא מָצֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ.
רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: נִקְרָא חָסִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ וְגוֹ׳״. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הַאי בַּר בֵּי רַב דְּיָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא — לֵיכוֹל כַּלְבָּא לְשֵׁירוּתֵיהּ.
אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אֵין תַּעֲנִית צִיבּוּר בְּבָבֶל אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד. אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לֵישֵׁב בְּתַעֲנִית, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם.
אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁיכָה כּוּ׳. אָמַר רַבִּי זְעֵירָא אָמַר רַב הוּנָא: יָחִיד שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית, אֲפִילּוּ אָכַל וְשָׁתָה כׇּל הַלַּיְלָה — לְמָחָר הוּא מִתְפַּלֵּל תְּפִילַּת תַּעֲנִית. לָן בְּתַעֲנִיתוֹ — אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל שֶׁל תַּעֲנִית.
אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קָסָבַר רַב הוּנָא? סְבִירָא לֵיהּ: אֵין מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, אוֹ דִלְמָא: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת — וְהַמִּתְעַנֶּה לְשָׁעוֹת אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית?
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם קָסָבַר רַב הוּנָא מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, וְהַמִּתְעַנֶּה לְשָׁעוֹת מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית. וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּאִיכָּא שָׁעוֹת דְּלֵילְיָא דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ מֵעִיקָּרָא.
מָר עוּקְבָא אִיקְּלַע לְגִינְזַק, בְּעוֹ מִינֵּיהּ: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת אוֹ אֵין מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. קַנְקַנִּין שֶׁל נׇכְרִים, אֲסוּרִין אוֹ מוּתָּרִין? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. בַּמֶּה שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה כׇּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ.
אֲזַל וּשְׁאֵיל בֵּי מִדְרְשָׁא. אֲמַרוּ לֵיהּ, הִלְכְתָא: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת תַּעֲנִית, וְהִלְכְתָא: קַנְקַנִּין שֶׁל נׇכְרִים, לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — מוּתָּרִין. בַּמֶּה שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה כׇּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים — בְּחָלוּק לָבָן. רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי: בְּחָלוּק לָבָן שֶׁאֵין לוֹ אִימְּרָא.
אָמַר רַב חִסְדָּא:
as though a sacred object is immersed in his bowels, which he may not damage, as it is stated: “The sacred is in your midst; and I will not come into the city” (Hosea 11:9). This statement indicates that it is prohibited to take a fast upon oneself. The Gemara answers: This is not difficult. This first ruling, that one who fasts is sacred, is referring to a case where he is able to distress himself without causing bodily harm. That second ruling, that one may not overly burden his body, deals with a situation when he is unable to distress himself while avoiding all harm, and he proceeds to fast nevertheless.
Reish Lakish said: One who fasts is called pious, as it is stated: “The pious man does good [gomel] to his own soul; but he who troubles his own flesh is cruel” (Proverbs 11:17). The verb gomel can also mean weaning, or abstaining from unnecessary pleasure. Accordingly, Reish Lakish derives from this verse that one who abstains from food is called pious. Similarly, Rav Sheshet said: This student of a Torah academy who sits in observance of a fast has let a dog eat his portion. Since his fast weakens him and prevents him from studying Torah, it is considered as though a dog ate his meal, as the student derived no benefit from it.
Rav Yirmeya bar Abba said: There is no completely stringent communal fast in Babylonia, except for the Ninth of Av alone. All other fasts, even those which are fixed and routine for the community, are treated as individual fasts, with regard to both the customs of the fast itself and the halakhot of who is obligated to fast. Rav Yirmeya bar Abba said that Reish Lakish said: A Torah scholar is not permitted to sit in observance of a fast, due to the fact that his fasting reduces his strength for the heavenly service of Torah study and mitzvot.
§ The mishna taught that during the first set of fasts they eat and drink from after dark, and begin fasting in the morning. Rabbi Zeira said that Rav Huna said: With regard to an individual who took a fast upon himself, even if he ate and drank the entire night, on the following day he prays in the Amida the prayer of a fast, which begins: Answer us on the day of our fast. If after completing his fast he slept in his fast, i.e., he continued fasting throughout the night, he does not pray the prayer of a fast the next morning.
Rav Yosef said: What does Rav Huna maintain in this regard? Does he hold that one does not fast for only a few hours, i.e., that fasts that do not last from daybreak until nightfall are not considered fasts at all, and therefore these extra hours of the night are not part of his fast, or perhaps he holds that one does fast for a few hours, but one who fasts for a few hours does not pray the prayer of a fast?
Abaye said to Rav Yosef: Actually, Rav Huna holds that one does fast for hours, and one who fasts for a few hours does pray the prayer of a fast. But it is different here, as there are hours of the night that he did not take upon himself at the outset. Since one must take an individual fast upon himself beforehand, if he merely continues his fast into the night, these extra hours are not part of his obligation, and therefore he does not add the special prayer for a fast, Aneinu, on the following morning.
§ The Gemara relates: Mar Ukva happened to come to the city of Ginzak. The inhabitants of Ginzak, among other matters, asked him three questions to which he did not know the answer: First, does one fast for hours, or does one not fast for hours? Mar Ukva did not have an answer readily available. Second, are the clay jars belonging to gentiles, which have been used for storing wine, permanently prohibited, or can they be rendered permitted? He did not have an answer readily available. Thirdly, in what garments did Moses serve all seven days of inauguration, as the acting priest when Aaron and his sons were initiated into the priesthood? Once again, he did not have an answer readily available.
Mar Ukva went and asked these questions in the study hall. They said to him: The halakha is: One fasts for hours, and he even prays the prayer of a fast. And the halakha is that the jars belonging to gentiles are permitted after they have not been used at all for twelve months. Finally, in what garments did Moses serve all seven days of inauguration? He did not serve in his own clothes, nor in the regular priestly garments, but in a special white cloak. Rav Kahana taught: Moses served in a white cloak that does not have a hem.
Rav Ḥisda said:
משנה אבות ג׳:ו׳ - הטקסט מספריא
רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם. שנאמר (תהלים פב, א) אלהים נצב בעדת אל. ומנין אפילו חמשה שנאמר (עמוס ט, ו) ואגודתו על ארץ יסדה. ומנין אפילו שלשה. שנאמר בקרב אלהים ישפוט. ומנין אפילו שנים. שנאמר (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגומר. ומנין אפילו אחד. שנאמר (שמות כ, כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך:
רש"י על שמות י״ט:ב׳ - הטקסט מספריא
ויסעו מרפידים. מַה תָּ"לֹ לַחֲזֹר וּלְפָרֵשׁ מֵהֵיכָן נָסְעוּ, וַהֲלֹא כְבָר כָּתַב שֶׁבִּרְפִידִים הָיוּ חוֹנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁמִּשָּׁם נָסְעוּ? אֶלָּא לְהַקִּישׁ נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים לְבִיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי, מַה בִּיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי בִּתְשׁוּבָה, אַף נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים בִּתְשׁוּבָה (מכילתא):
ויחן שם ישראל. כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד, אֲבָל שְׁאָר כָּל הַחֲנִיּוֹת בְּתַרְעוֹמוֹת וּבְמַחֲלֹקֶת:
נגד ההר. לְמִזְרָחוֹ, וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא נֶגֶד, פָּנִים לַמִּזְרָח (שם):
ויסעו מרפידים AND THEY JOURNEYED FROM REPHIDIM — What does Scripture teach us by again expressly stating from where they set forth on the journey, for is it not already written (Exodus 17:1) that they had encamped at Rephidim and it is therefore evident that they set forth from there?! But Scripture repeats it in order to make a comparison with the character of their journey from Rephidim to that of their arrival in the wilderness of Sinai! How was it in the case of their arrival in the wilderness of Sinai? They were in a state of penitence (as shown by the unanimity with which they encamped before the mountain: cf. Rashi on the end of this verse)! Thus, too, their setting forth from Rephidim was in a state of repentance for the sin they had committed there (see Exodus 17:2) (Mekhilta).
ויחן שם ישראל AND THERE ISRAEL ENCAMPED as one man and with one mind — but all their other encampments were made in a murmuring spirit and in a spirit of dissension (Mekhilta).
נגד ההר BEFORE THE MOUNTAIN — i. e. at its east side (Mekhilta), for wherever you find the word נגד referring to a locality it signifies with the face towards the east of the place mentioned.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.