232

בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת"³⁹,

אך יעקב ראה בכך מצב וצרה כללית בהמשך לצרות הקודמות (כפי שרש"י מביא בנידון זה "ומדרשו מי שאמר לעולם די יאמר די לצרותי שלא שקטתי מנעורי..."); יתירה מזו – הוא ראה בכך לא רק המשך לצרות הקודמות אלא עניין השייך ליסורי הגלות העתידים לבוא על כלל ישראל, כדברי יעקב⁴⁰ בתחילת הליכתם למצרים "רדו שמה, ולא אמר לכו, רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים כמנין רד"ו".

ויש לומר, שזה קשור עם החילוק הכללי שבין יעקב והשבטים:

יעקב כאחד משלושת האבות של כל עם ישראל, "רואה" בכל דבר המתרחש עמו, בכל המאורעות שיש להם שייכות אליו – את ה"סימן לבנים", כיצד הדבר נוגע לבניו ולדורות שלאחריו – עד שגם כאשר הוא אומר "רדו" לבניו הרי זה "מעשה אבות" המהווה "סימן" למאתים ועשר שנים של שעבוד בני ישראל במצרים.

אך השבטים, מכיוון שהם "בנים" ולא אבות (של כללות עם ישראל)⁴¹, לא ראו בכך ענין כללי של כללות עם ישראל, אלא ענין פרטי, עונש לכל אחד מהם בפרטיות על מכירת יוסף⁴².

ובאופן אחר ובסגנון לשון החסידות⁴³: השבטים, להיותם "מרכבתא תתאה" [=המרכבה התחתונה], הקשורים עם עולמות בריאה יצירה עשיה, ראו את העניינים כפי שהם שייכים לטבע ופרטי הגבלות העולם; אך יעקב שהיה "מרכבתא עילאה" [=המרכבה העליונה] של עולם האצילות, הנעלה מן העולם, ראה בכל דבר כיצד הוא נעלה מההגבלות של טבע העולם.

ח. הקשר לחנוכה: לראות בישועה את הצד הנעלה מהגבלות הטבע

הענין הנ"ל קשור גם לחנוכה (שכן פרשת מקץ נלמדת ונקראת תמיד בימי החנוכה):

למרות שענייני הישועה וההצלה הקשורים עם ימי החנוכה באו בדרך כלל על־ידי ניסים ונפלאות, היה ניתן להעלות על הדעת ולומר, שבחיצוניות נראה כאילו ניסים אלו קשורים בטבע⁴⁴