230

ומדוע אכן כתוב בתורה רק "וא־ל ש־די יתן לכם רחמים", ולא את לשון תפלת יעקב עצמה – זאת מתרץ רש"י בהמשך לשונו "מעתה אינכם חסרים אלא...", כדלקמן.

ה. הביאור טמון בהבדל בין יחס יעקב והשבטים למצב שנוצר

הביאור בזה:

כשם שיעקב ראה שכל התרחשות זו היא היפך הרצוי, כך גם השבטים בינם לבין עצמם ראו שזוהי צרה ועונש, כפי שאמרו (כנ"ל) עוד בהיותם במצרים "אבל אשמים אנחנו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (וגם לאחר מכן, בחזרתם לאביהם, כאשר מצאו כי הושב כספם, אזי "ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו"³³).

אך בדבריהם ליעקב – הם כמובן לא יכלו לגלות לו את זאת, שהם מרגישים כי זהו עונש על מכירת יוסף! ליעקב השבטים תיארו את המצב לא כמו (עונש ובמילא –) צרה, אלא כאילו היה זה אירוע העשוי להתרחש³⁴ על פי טבע.

לכן יעקב אמר להם³⁵ "אם כן אפוא": אם כדבריכם, שאין זו צרה אלא דבר רגיל וטבעי, הרי בהתאם לכך "זאת עשו קחו מזמרת הארץ" כדי לפייס את האיש עם דורון על פי דרכי הטבע, "וכסף משנה קחו... ואת אחיכם קחו גו".

ועל כך יעקב המשיך והוסיף: "וא־ל ש־די יתן לכם רחמים – מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפלה", אשר גם לשיטתכם אודות המצב ש"אינכם חסרים כלום" – כי לאחר שאירגנתם דורון וכו' אכן לא חסרות יותר פעולות בדרכי הטבע – "אלא" רק ענין התפלה, משום שגם במצב כזה ולאחר שמסדרים את כל העניינים בדרך הטבע חייבים בסופו של דבר להגיע לתפלה (ובפרט כנ"ל, שיעקב כן חשש לצרה), ובמילא – "הריני מתפלל עליכם";

ועל פי זה יומתק: מכיוון שלפי דברי השבטים אין זו צרה, לכן יעקב ביטא כלפיהם³⁶ את תוכן התפלה בלשון של ברכה "וא־ל ש־די...".