שיחה ב

79שיחה ב

א. אברהם – חסד; פרה אדומה – גבורה

חז"ל אומרים¹: "בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר², זכו בניו לשתי מצוות: אפר³ פרה ועפר סוטה".

ידוע, שהקדוש־ברוך־הוא נותן שכר באופן של מדה כנגד מדה⁴. מכך מובן גם בעניננו⁵, שהקשר שבין שתי מצוות אלו "אפר פרה ועפר סוטה" לבין דברי אברהם "ואנכי עפר ואפר" אינו רק בדמיון הלשוני⁶ – "עפר ואפר", אלא משום שמהותן של שתי מצוות אלו בדומה למהות הנהגתו של אברהם באופן של "ואנכי עפר ואפר", בענוה ובשפלות לגמרי⁷. ויש להבין, מהו הקשר המהותי ביניהם.

לכאורה, להיפך: מהות פרה אדומה נוגדת לעבודתו של אברהם:

ב

מדתו של אברהם היא מדת החסד, אברהם אוהבי⁸, וכידוע, אברהם היה נדיב בממונו, בגופו ובנפשו⁹, עד כדי כך ש"אמרה מדת החסד: כל ימי... אברהם עמד שם במקומי"¹⁰, שאברהם החליף את מדת החסד.

לעומת זאת, פרה אדומה היא במדת הגבורה ממש, כנאמר בזהר¹¹: "פרה דקבילת מן שמאלא", ובמיוחד לפי המוסבר בכתבי האריז"ל¹², שהמושג "פרה", בתוספת ה"א, רומז לה"א גבורות. בנוסף לכך, זוהי "פרה אדומה", שגם זהו רמז לגבורות¹³, ויותר מכך: הפרה צריכה להיות "תמימה באדמימות"¹⁴ – גבורה 80יותר מכך, נאמר במדרש¹⁶, שכל ארבעת התנאים שבפרה: אדומה, תמימה, אשר אין בה מום, אשר לא עליה עול – מקבילים לארבע¹⁷ הגלויות.

אילו היה מדובר כאן על מי החטאת, של הפרה האדומה, לא היתה קיימת תמיהה זו, כי מים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך¹⁸, הם בבחינת חסד¹⁹, ובמיוחד מי החטאת שהם "מים חיים²⁰". אך הדגש כאן הוא דוקא על אפר הפרה²¹, אשר האפר²² הוא מהפרה עצמה.

ב. חסד – מצד הגדולה או מצד השפלות

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

ידוע²³, שיש שני אופנים במדת החסד:

אופן אחד הוא – חסד "מצד הגדולה"²⁴. כפי שאנו רואים אצל מלך גדול או אצל שר ועשיר מופלג, שעקב תחושת הגדלות יש להם נדיבות בהרחבה רבה, ורצון להשפיע "רב טוב וחסד לכל הבריות כקטן כגדול"²⁵. שמכך יכול להיווצר למטה חסד דקליפה – חסד דישמעאל²⁶ – שקיים אצל ישמעאל²⁷ עקב גבהותו וגסותו, "בכדי להראות את עושרו ותפארת גדולתו ולהיות לו לשם ולתפארת"²⁸.

האופן השני של חסד הוא – חסד דאברהם. זהו חסד הכרוך, להיפך, דוקא בביטול ובענוה, "ואנכי עפר ואפר": משום שהחשיב עצמו נחות מכולם – "משים עצמו כשיריים"²⁹ – משום כך הוא השפיע חסד לכולם.

המעלה באופן זה של השפעת חסד איננה רק בכך, שבהיותו שפל ובטל 81ביותר, בסוברו שכל האחרים "חשובים ממנו", הרי האדם נותן לזולתו "מכל אשר לו"³⁰, ומפרנס עצמו "מהשיריים והמותרות" (לעומת אדם שחסדו נובע מגדולה, המשאיר את העיקר לעצמו, ונותן לזולת רק את השיריים) – אלא יותר מכך, כדברי אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה³¹, ש"אפילו מגיע לו ריעותא מהגמילות חסד", אין הוא מונע את עצמו מלגמול חסד.

כפי שאנו מוצאים אצל אברהם, שחסדו נבע מהחשיבו את עצמו כ"עפר ואפר", שלא זו בלבד שהיה מוכן לסכן³² את חיי גופו כדי לסייע לזולת –

כמסופר בפרשת לך לך³³, שזהו הסיפור המפורש הראשון על עיסוקו של אברהם במדת החסד, שלמען פדיון שבוים³⁴ (אמנם, בחסד עצמו זוהי "מצוה רבה"³⁵) סיכן אברהם את עצמו³⁶ ויצא למלחמה נגד מלכים גיבורים³⁷ –

אלא אף יותר מכך, שאברהם "מסר" לשם כך גם מרוחניותו. כמסופר בתחלת הפרשה³⁸, שכאשר באו "שלשה אנשים" אמר אברהם אבינו לקדוש־ברוך־הוא "להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים"³⁹. כלומר, למען הכנסת אורחים סבר אברהם שמוצדק להתנתק ממעמד של קבלת פני השכינה, כפי שמסיקה מכך הגמרא⁴⁰, ש"גדולה הכנסת אורחים (יותר⁴¹) מהקבלת פני שכינה".

ג. מסירות נפש מתוך התבטלות

מובן, שלגבי אברהם, שכל חייו לא היו חיים גשמיים, אלא חיים רוחניים⁴², 82היתה זו מסירות נפש עצומה ביותר בהתנתקות מ"הקבלת פני שכינה", מסירות רבה באין ערוך ממסירות חיי גופו.

יותר מכך: למען אלו אורחים ויתר אברהם על "הקבלת פני שכינה"? – למען אורחים אשר חשבם ל"ערביים שמשתחוים לעפר רגליהם⁴³", לא עובדי עבודה זרה סתם, אלא בדרגה הנחותה ביותר, העובדים עבודה זרה באופן הנחות ביותר, שנמוך ונחשב כאבק ביחס לרגליהם!

כלומר, אברהם במסירותו ויתר על דרגה גבוהה ביותר ברוחניות, על "הקבלת פני שכינה",

אשר גם בתקופות שלא היתה אצל אברהם "הקבלת פני שכינה", במשך כל ימי חייו, הוא היה מרכבה לה', כפי שאומר אדמו"ר הזקן⁴⁴ על האבות, ש"כל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפילו שעה אחת" מלהיות מרכבה לה'. ומובן, שכאשר היתה לאברהם התגלות ה' בראיה – "וירא אליו ה'" – היתה זו דרגה נעלית ביותר,

וכל זאת כדי לסייע לאנשים המתנהגים בניגוד גמור ל"הקבלת פני שכינה" – שעובדים עבודה זרה באופן הנחות ביותר!

מנין הגיע אברהם לידי הנהגה כזו?

לגבי בני ישראל, שלאחר אברהם, המתנהגים כך, אין זה פלא: זוהי הוראה מפורשת בתורה, ש"גדולה הכנסת אורחין (יותר) מהקבלת פני השכינה". אך מנין למד זאת אברהם⁴⁵?

אלא, שכאמור לעיל, אברהם היה עניו ובשיא ההתבטלות העצמית, "ואנכי עפר ואפר", ומשום כך היה ברור לו, שכל אחד, יהא מי שיהא, קודם לו, עד אשר דרושה מסירות גם של הרוחניות העצמית כדי לסייע לזולת אפילו בגשמיות.

ד. אפר פרה ועפר סוטה – מסירות נפש ברוחניות

זהו הקשר בין דברי אברהם "ואנכי עפר ואפר" לבין שתי המצוות "אפר פרה ועפר סוטה", כי קיום שתי מצוות אלו כרוך בתחושת החסד הנובעת מ"ואנכי עפר ואפר", כפי שהיה אצל אברהם – מסירות נפש ברוחניות כדי לעזור לזולת, שזוהי, כדלעיל, מסירות נפש אמיתית:

לגבי פרה אדומה קובעת ההלכה, ש"כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף"⁴⁶ נטמאים. הכהן, שתפקידו 83ומהותו לשרת בבית המקדש בקדושה ובטהרה⁴⁷, נדרש⁴⁸, לרדת מדרגתו ואף להיטמא, ואז תישלל ממנו האפשרות לעבוד בבית המקדש, וכל זאת כדי לטהר יהודי אחר.

ועבור מי על הכהן להיטמא? עבור טמא מת, אבי אבות הטומאה⁴⁹, אשר משמעותו ברוחניות היא⁵⁰: כאשר יהודי קשור לקדוש־ברוך־הוא אין אפשרות אצלו למוות ולטומאה, כנאמר⁵¹ "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום". טומאת מת מצביעה רחמנא ליצלן על התנתקות מקדושה, עד שמגיעים לדרגה של טומאת מת. ולמען יהודי זה נדרש מן הכהן שלא להתחשב ברוחניותו ולהיטמא, וכל זאת כדי לסייע ליהודי זה להיטהר.

וכך גם לגבי "עפר סוטה": החידוש של מי סוטה הוא, שכדי "לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים"⁵². אין חילול הקודש גדול יותר, ר"ל מאשר מחיקה בכוונה של שמו של הקדוש־ברוך־הוא⁵³, והנה, למען עשיית שלום בין איש לאשתו מוחקים את שם ה'. ומדובר כאן על אשה, שהתנהגה באופן הנוגד לחלוטין את הצניעות, שאף לאחר התראת הבעל (קינוי) היא לא נשמעה, והגיעה שוב למצב של סתירה, ועל אף כל זאת קובעת התורה, שלמען שלום, ואפילו למען אשה זו, כדאי ומצוה למחוק את השם הקדוש!

ה. רבי פינחס בן יאיר – מסירות נפש ברוחניות

לפי ההסבר שלעיל על הקשר שבין "ואנכי עפר ואפר" לבין פרה אדומה, יוסבר טוב יותר סיפור המובא בזהר בקשר לפרה אדומה:

מסופר בזהר⁵⁴, שרבי פינחס בן יאיר ביקש מרבי שמעון בר יוחאי לומר "מילה חדתא" בפרשת זאת חוקת התורה. רבי שמעון בר יוחאי ביקש מרבי אלעזר בנו לומר "מילה חד", וכך עשה רבי אלעזר.

אבי מורי, מבאר בהערותיו לספר הזהר⁵⁵, שהסיבה לכך שרבי פינחס בן יאיר רצה "מילה חדתא בפרשת פרה אדומה דוקא", היא משום שדרגתו של רבי פינחס בן יאיר "הוא על דרך אברהם אבינו", ו"באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר, שבשביל שאמר אפר זכו 84בניו לאפר פרה", ולפיכך "ביקש שיאמר בפרשת פרה דוקא".

ואין מובן: אם ענין פרה אדומה קשור במיוחד לדרגתו של רבי פינחס בן יאיר, מדוע לא אמר הוא בעצמו "מילה חדתא" בפרשת פרה אדומה?

וכך רבי שמעון בר יוחאי, אשר רבי פינחס בן יאיר ביקש ממנו לומר "מילה חדתא" משום שענין פרה אדומה קשור לדרגתו של רבי שמעון בר יוחאי, כפי שמבאר שם⁵⁶ אבי מורי – אף הוא לא אמר זאת, אלא ביקש את הדבר מרבי אלעזר בנו.

לפי האמור לעיל, שדברי אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" קשורים לפרה אדומה משום הנהגתו במדת החסד באופן של התבטלות, יש לומר:

הקשר בפשטות⁵⁷ בין רבי פינחס בן יאיר למדת החסד של אברהם מתבטא בכך שרבי פינחס בן יאיר עסק בפדיון שבויים⁵⁸, שכאמור לעיל, זהו הסיפור הראשון בתורה אודות מדת החסד של אברהם, שזהו חסד הכרוך בהסתכנות למען הצלת הזולת.

והנה, רבי פינחס בן יאיר רצה לבטא את הקשר שלו למדת החסד של אברהם באופן המיוחד שבזכותו זוכים לאפר הפרה, דוקא באותו ענין עצמו, על ידי חידוש "מילה חדתא" בפרשת פרה אדומה, ובאותו אופן של חסד, ולכן, הוא ויתר על הזכות לגלות "מילה חדתא" בתורה – שזוהי זכות נפלאה⁵⁹ – כדי לזכות את רבי שמעון בר יוחאי בזכות זו, וכך קיים מסירות נפש ברוחניות למען יהודי אחר.

וכן רבי שמעון בר יוחאי ויתר אף הוא על זכות זו כדי לזכות בה את רבי אלעזר בנו, ולהעיר שאבי מורי מבאר⁵⁶, שרבי אלעזר אמר את ה"מילה חדתא", "על דרך כמו שהפרה הראשונה נעשית באלעזר הכהן"⁶⁰.

ו. הפיכת הגבורה לחסד

לפי כל האמור לעיל יובן מדוע כרוך השכר על עבודת אברהם – "ואנכי עפר ואפר" – דוקא באפר הפרה, ולא ב"מי חטאת" שבכך:

אופן זה של חסד דאברהם – אשר מסר אף את רוחניותו כדי לסייע לזולת – קשור בכך שהוא המשתמש לצורך החסד גם במדת הגבורה שלו⁶¹. כפי 85שידוע ההסבר⁶² על הפסוק⁶³ "כי ידעתיו למען אשר יצוה... לעשות צדקה ומשפט", שהצדקה של אברהם היתה כרוכה במשפט: בתחלה שפט אברהם את עצמו, והעריך מה הכרחי לו ביותר, ולשם כך הוא ערך משפט תקיף, בגבורה ובדין, תוך הערכה שלעצמו מותר לו לקחת רק את "המוכרח לו ממש", כדלעיל, ואת כל היתר עליו לתת לצדקה.

וגם הנהגה זו, שמדת הגבורה מסייעת לחסד, כרוכה בתכונתו של אברהם, תכונת ההתבטלות – ואנכי עפר ואפר: כאשר החסד נובע מהתבטלות, אז אין הוא מוגבל רק לחלק מסויים של האדם (חסד ב"צורה" של מדת חסד), אלא הוא חודר לכל תכונותיו וחלקיו של האדם, עד שהוא מבטל ומשפיע גם על מדת הגבורה שלו⁶⁴, אשר כשלעצמה היא מנוגדת לחסד, ואף מדת הגבורה משמשת את החסד.

וזהו הטעם לכך ש"ואנכי עפר ואפר" הביא לידי "אפר פרה ועפר סוטה", כי החידוש העיקרי של "ואנכי עפר ואפר" לא מתבטא בחסד עצמו – במי החטאת, שמים רומזים לחסד, כדלעיל – אלא בכך שהוא הופך גם את הגבורה לחסד.

וזהו המשמעות של שריפת (=ביטול) הפרה: המתקת הגבורות, ומכך נוצר "אפר הפרה". כמבואר בלקוטי תורה⁶⁵, שזוהי המשמעות של "אפר", שבמקום "פרה" – פר ה', מושג הרומז לה' הגבורות, כדלעיל בסעיף א', נעשה "אפר" – א' פר – שהא' "היינו הגבורה כמו שהוא בשרשו", המתקת הגבורות בשרשן.

וזהו החידוש גם ב"עפר סוטה", ההופך את ה"מים המרים", שגם ה"מים המרים" (הגבורות) יבצעו פעולה של חסד⁶⁶ – "ונקתה ונזרעה זרע"⁶⁷.