82
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
היתה זו מסירות נפש עצומה ביותר בהתנתקות מ"הקבלת פני שכינה", מסירות רבה באין ערוך ממסירות חיי גופו.
יותר מכך: למען אלו אורחים ויתר אברהם על "הקבלת פני שכינה"? – למען אורחים אשר חשבם ל"ערביים שמשתחוים לעפר רגליהם43", לא עובדי עבודה זרה סתם, אלא בדרגה הנחותה ביותר, העובדים עבודה זרה באופן הנחות ביותר, שנמוך ונחשב כאבק ביחס לרגליהם!
כלומר, אברהם במסירותו ויתר על דרגה גבוהה ביותר ברוחניות, על "הקבלת פני שכינה",
אשר גם בתקופות שלא היתה אצל אברהם "הקבלת פני שכינה", במשך כל ימי חייו, הוא היה מרכבה לה', כפי שאומר אדמו"ר הזקן44 על האבות, ש"כל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפילו שעה אחת" מלהיות מרכבה לה'. ומובן, שכאשר היתה לאברהם התגלות ה' בראיה – "וירא אליו ה'" – היתה זו דרגה נעלית ביותר,
וכל זאת כדי לסייע לאנשים המתנהגים בניגוד גמור ל"הקבלת פני שכינה" – שעובדים עבודה זרה באופן הנחות ביותר!
מנין הגיע אברהם לידי הנהגה כזו?
לגבי בני ישראל, שלאחר אברהם, המתנהגים כך, אין זה פלא: זוהי הוראה מפורשת בתורה, ש"גדולה הכנסת אורחין (יותר) מהקבלת פני השכינה". אך מנין למד זאת אברהם45?
אלא, שכאמור לעיל, אברהם היה עניו ובשיא ההתבטלות העצמית, "ואנכי עפר ואפר", ומשום כך היה ברור לו, שכל אחד, יהא מי שיהא, קודם לו, עד אשר דרושה מסירות גם של הרוחניות העצמית כדי לסייע לזולת אפילו בגשמיות.
ד. אפר פרה ועפר סוטה – מסירות נפש ברוחניות
זהו הקשר בין דברי אברהם "ואנכי עפר ואפר" לבין שתי המצוות "אפר פרה ועפר סוטה", כי קיום שתי מצוות אלו כרוך בתחושת החסד הנובעת מ"ואנכי עפר ואפר", כפי שהיה אצל אברהם – מסירות נפש ברוחניות כדי לעזור לזולת, שזוהי, כדלעיל, מסירות נפש אמיתית:
לגבי פרה אדומה קובעת ההלכה, ש"כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף"46 נטמאים. הכהן, שתפקידו
הערות
- 43. רש"י פרשתנו יח, ד (מב"מ פו, ב).
- 44. תניא רפל"ד. וראה לעיל הערה 42.
- 45. ע"ד הפשט י"ל – שכיון שבא ה' לבקרו למה הי' צריך להשינוי כחם היום – אם היו באים אורחים בלאה"כ לא הי' יכול לטרוח בהם כיון שמקבל פני השכינה, ועכצ"ל שגדולה הכנסת כו'.
- 46. ל' המשנה פרה ספ"ד. במדב"ר (רפי"ט. שם, ה). תנחומא חוקת (ג. שם ז). רמב"ם הל' פרה אדומה רפ"ה.
רש"י על בראשית י״ח:ד׳ - הטקסט מספריא
יקח נא. עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, וְהַקָּבָּ"ה שִׁלֵּם לְבָנָיו עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע (במדבר כ'):
ורחצו רגליכם. כַּסָּבוּר שֶׁהֵם עַרְבִיִּים שֶׁמִּשְׁתַּחֲוִים לַאֲבַק רַגְלֵיהֶם וִהִקְפִּיד שֶׁלֹא לְהַכְנִיס עֲ"זָ לְבֵיתוֹ; אֲבָל לוֹט שֶׁלֹּא הִקְפִּיד, הִקְדִּים לִינָה לִרְחִיצָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם:
תחת העץ. תַּחַת הָאִילָן:
יקח נא LET BE FETCHED, I PRAY THEE — This implies bringing by a messenger: therefore did the Holy One, blessed be He, recompense his (Abraham’s) children by a messenger when they required water, as it is said, (Numbers 20:11) “And Moses lifted up his hand and smote the rock etc.” (Bava Metzia 86b)
ורחצו רגליכם AND WASH YOUR FEET — He thought they were Arabians who worship the dust of their feet, and he was particular not to have the object of idolatrous worship brought into his house (Bava Metzia 86b). Lot, however, who was not particular about this, mentioned “lodging” (i.e. entering the house) before “washing” the feet, as it is said (Genesis 19:2) “[And he said to the angels] tarry here all night and wash your feet.”
תחת העץ UNDER THE TREE — beneath the terebinth (Genesis Rabbah 48:11).
תניא, ליקוטי אמרים ל״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת שֶׁ״הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה״, שֶׁכָּל יְמֵיהֶם לְעוֹלָם, לֹא הִפְסִיקוּ אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת מִלְּקַשֵּׁר דַּעְתָּם וְנִשְׁמָתָם לְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים – בַּבִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ.
וְאַחֲרֵיהֶם כָּל הַנְּבִיאִים, כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגַת נִשְׁמָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ, וּמַדְרֵגַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הִיא הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו: ״שְׁכִינָה מְדַבֶּרֶת מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה״, וּמֵעֵין זֶה זָכוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, רַק שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִסְבּוֹל, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁעַל כָּל דִּיבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, שֶׁהוּא עִנְיַן בִּיטּוּל בִּמְצִיאוּת הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
לָכֵן, מִיָּד אָמַר לָהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשְׁכָּן וּבוֹ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים – לְהַשְׁרָאַת שְׁכִינָתוֹ, שֶׁהוּא גִּילּוּי יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – אֵין לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּעוֹלָמוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ הַמְלוּבָּשִׁים בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ. וְלָכֵן, אַחַר שֶׁיַּעֲמִיק הָאָדָם מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעִנְיַן בִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל כְּפִי יְכָלְתּוֹ, זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ: ״כִּי מִהְיוֹת קָטָן שִׂכְלִי וְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתִי מֵהָכִיל, לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה וּמִשְׁכָּן לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, מֵאַחַר דְּלֵית מַחֲשָׁבָה דִילִי תְּפִיסָא וּמַשֶּׂגֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ כְּלָל וּכְלָל שׁוּם הַשָּׂגָה בָּעוֹלָם, וְלֹא שֶׁמֶץ מֶנְהוּ מֵהַשָּׂגַת הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים, אֵי לָזֹאת, אֶעֱשֶׂה לוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא הָעֵסֶק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה כְּפִי הַפְּנַאי שֶׁלִּי, בִּקְבִיעוּת עִתִּים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כְּדָת הַנִּיתְּנָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ׳אֲפִילוּ פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית כוּ׳׳״.
וּבָזֶה יִשְׂמַח לִבּוֹ וְיָגִיל, וְיִתֵּן הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, עַל שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת אוּשְׁפְּזִיכָן לַגְּבוּרָה פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, כְּפִי הָעֵת וְהַפְּנַאי שֶׁלּוֹ, כְּמִסַּת יָדוֹ אֲשֶׁר הִרְחִיב ה׳ לוֹ:
וְאִם יַרְחִיב ה׳ לוֹ עוֹד, אֲזַי ״טְהוֹר יָדַיִם יוֹסִיף אוֹמֶץ״, וּ״מַחֲשָׁבָה טוֹבָה כוּ׳״, וְגַם שְׁאָר הַיּוֹם כּוּלּוֹ, שֶׁעוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, יִהְיֶה מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, בִּנְתִינַת הַצְּדָקָה שֶׁיִּתֵּן מִיגִיעוֹ, שֶׁהִיא מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – ״מַה הוּא רַחוּם וְכוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים: ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא״.
וְאַף שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא חוֹמֶשׁ, הֲרֵי הַחוֹמֶשׁ מַעֲלֶה עִמּוֹ כָּל הָאַרְבַּע יָדוֹת לַה׳, לִהְיוֹת מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, כַּנּוֹדָע מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁמִּצְוַת צְדָקָה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, וּבְקָרְבָּנוֹת הָיָה כָּל הַחַי עוֹלֶה לַה׳ עַל יְדֵי בְּהֵמָה אַחַת, וְכָל הַצּוֹמֵחַ עַל יְדֵי עִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן כוּ׳. וּמִלְּבַד זֶה, הֲרֵי בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה, עוֹלֶה לַה׳ כָּל מַה שֶּׁאָכַל וְשָׁתָה וְנֶהֱנָה מֵאַרְבַּע הַיָּדוֹת לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְהִנֵּה, בְּכָל פְּרָטֵי מִינֵי שִׂמְחוֹת הַנֶּפֶשׁ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל – אֵין מֵהֶן מְנִיעָה לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״, וְרוּחַ נְמוּכָה – בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה מַמָּשׁ, מֵאַחַר כִּי הֱיוֹתוֹ נִבְזֶה בְעֵינָיו וְכוּ׳ – הוּא מִצַּד הַגּוּף וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, וֶהֱיוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה – הוּא מִצַּד נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל [בְּפֶרֶק ל״א].
וּכְהַאי גַּוְנָא אִיתָא בַּזֹּהַר: ״בְּכִיָּה תְּקִיעָא בְּלִבַּאֵי מִסִּטְרָא דָא, וְחֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאֵי מִסִּטְרָא דָא״:
משנה פרה ד׳ - הטקסט מספריא
פרת חטאת. ששחטה שלא לשמה קבל והזה שלא לשמה או לשמה ושלא לשמה או שלא לשמה ולשמה פסול ר' אליעזר מכשיר. ושלא רחוץ ידים ורגלים פסולה. ר' אליעזר מכשיר ושלא בכהן גדול פסולה. ר' יהודה מכשיר ומחוסר בגדים פסולה. ובכלי לבן היתה נעשית:
שרפה חוץ מגתה. או בשתי גתות או ששרף שתים בגת אחת פסולה הזה ולא כיון כנגד הפתח פסולה. הזה מששית שביעית. חזר והזה שביעית. פסולה. משביעית שמינית וחזר והזה שמינית כשרה:
שרפה שלא בעצים או בכל עצים אפילו בקש או בגבבה כשרה. הפשיטה ונתחה. כשרה. שחטה על מנת לאכול מבשרה ולשתות מדמה. כשרה. ר' אליעזר אומר אין מחשבה פוסלת בפרה:
כל העסוקין בפרה. מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים. ופוסלים אותה במלאכה. אירע בה פסול בשחיטתה. אינה מטמאה בגדים. אירע בה בהזייתה כל העוסק בה לפני פסולה מטמאה בגדים לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים. נמצאה חומרה קולה לעולם מועלין בה ומרבין לה עצים. ומעשיה ביום. ובכהן. המלאכה פוסלת בה עד שתעשה אפר. והמלאכה פוסלת במים. עד שיטילו את האפר:
משנה תורה, הלכות פרה אדומה ה׳ - הטקסט מספריא
כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים כל זמן עשייתן שנאמר בשוחט ומשליך עץ ארז וכבס בגדיו ורחץ בשרו ונאמר בשורף והשורף אותה יכבס בגדיו ונאמר וכבס האוסף את אפר הפרה מלמד שכל העוסקין בה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים וטעונין טבילה והערב שמש דין תורה אבל המשמרה בשעת עשייתה מטמא בגדים מדבריהם גזירה שמא יזיז בה אבר:
כ"מ שנאמר בתורה בטומאות יכבס בגדיו לא בא ללמדנו שהבגדים שעליו בלבד הם טמאים אלא ללמד שכל בגד או כלי שיגע בו הטמא הזה בשעת חיבורו במטמאיו הרי הן טמאים אבל אחר שיפרוש ממטמאיו אינו מטמא בגדים כיצד הנושא את הנבילה אחד בגד שעליו או כלי שיגע בו כל זמן שהוא נושאה הרי הן טמאין והרי הן ראשון לטומאה וכן זה הנושא הרי הוא ראשון פירש ממטמאיו והשליך את הנבילה הרי הוא ראשון כמות שהיה ואם יגע בכלי או בגד אינו מטמא אותו שאין ולד טומאה מטמא כלים כמו שביארנו בתחלת ספר זה וכן כל כיוצא בנבילה וכן כל העוסקין בפרה אם נגע בבגד או בכלי בשעת שחיטה או בשעת שריפה הרי הן טמאין אבל אחר שיפרוש ממעשיה אעפ"י שעדיין לא טבל אם נגע בכלי אינו מטמאו מפני שהוא ולד הטומאה והפרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים שנגעו בו אלא המתעסק בה בלבד הוא הטמא וטעון טבילה ומטמא בגדים כל זמן שעוסק בה:
בד"א בזמן שנשרפת כמצוותה אבל אם נפסלה המתעסק בה טהור אירע פיסול בשחיטתה אינה מטמאה בגדים אירע פיסול בהזייתה כל העוסק בה לפני פיסולה מטמא בגדים לאחר פיסולה אינו מטמא בגדים:
השלים לכנוס את אפרה המתעסק בה אחר כן בחילוק העפר או בהצנעתו וכן הנוגע בו טהור ולא הפרה בלבד אלא כל החטאות הנשרפות מן הפרים ומן השעירים השורפם מטמא בגדים בשעת שריפתו עד שיעשו אפר שהרי הוא אומר בפר ושעיר של יום הכפורים והשורף אותם יכבס מפי השמועה למדו שזה בנין אב לכל הנשרפים שיהו מטמאין בגדים עד שיעשו אפר במה דברים אמורים בשלא אירע להן פיסול ונשרפו כמצוותן בבית הדשן אבל אם נפסלו בעזרה נשרפין שם כפסולי המוקדשין ושורפן טהור וכן המתעסק בהן משיעשו אפר אינו מטמא בגדים ואי זהו שורף זה המסייע בשריפה כגון המהפך בבשר והמשליך עצים והמהפך באש והחותה גחלים כדי שתבער האש וכיוצא בהן אבל המצית האור והמסדר את המערכה טהור כך למדו מפי השמועה שהנושא פרים ושעירים הנשרפין להוציאן לבית הדשן לשורפן טמא ומטמא בגדים דין תורה כל זמן שהוא עוסק בהולכתן וטעון טבילה והערב שמש כמו המשלח את השעיר לעזאזל שהוא מטמא כל בגד וכל כלי שיגע בו בכלים שעליו כל זמן שמתעסק בשלוחו שנאמר והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו:
מאימתי מטמאין בגדים הנושאין פרים ושעירים הנשרפים משיצאו בהן חוץ לחומת העזרה נשאום במוטות ויצאו מקצת הנושאים חוץ לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו אלו שיצאו מטמאין בגדים ואלו שעדיין לא יצאו אינן מטמאין בגדים עד שיצאו יצאו וחזרו לעזרה הנושאין בעזרה טהור עד שיצא בהן היה עומד חוץ לעזרה ומושך אותם משם מאחר שחזרו הואיל וכבר יצאו לחוץ וה"ז המושכם בחוץ הרי הוא ספק טמא:...
ומאימתי מטמא בגדים המשלח את השעיר משיצא חוץ לחומת ירושלים עד שעת דחייתו לעזאזל אבל אחר שדחהו אם נגע בכלים ובבגדים טהורים:
הנוגע בפרים ובשעירין הנשרפין עצמן אפילו אחר שיצאו בין אדם בין כלים בין אוכלין בין משקין הכל טהור וכן אם נגעו בשעיר המשתלח עצמו בזמן הולכתו טהורין שאין אלו מטמאין אלא למתעסק בהן בלבד שנאמר והשורף אותה יכבס בגדיו אבל הנוגע טהור:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.