שיחה ג
86שיחה ג
א. חביבות יצחק לגבי ישמעאל בכך ש"נימול לשמונה ימים"
במדרש1 מסופר, כי "יצחק וישמעאל היו מדיינים זה עם זה, זה אומר אני חביב ממך שנמלתי לשלש עשרה שנה וזה אמר חביב אני ממך שנמלתי לח' ימים".
צריך להבין: העובדה ש"נמלתי לשלש עשרה שנה" מובן בפשטות מדוע בכוחה לגרום שיהיה יותר "חביב" (כטענת ישמעאל המובאת בהמשך המדרש2) – "שהיה ספק בידי למחות ולא מחיתי"; אך איזו יתרון ומעלה יש
ג בכך ש"נמלתי לח' ימים" שמשום כך טען יצחק "חביב אני ממך"3?
המפרשים4 מסבירים, כי המעלה היא בכך ש"מצוה בשעתה עדיף" – והרי מצוות מילה זמנה "לח' ימים"5.
אך עדיין אין זה "חלק", כי
[נוסף לכך שהקדוש־ברוך־הוא ציוה את ישמעאל למול רק בהיותו בן י"ג, ולפיכך אין מקום לומר שחסרה לו המעלה של "מצוה בשעתה", שכן לגביו היתה אז (בן י"ג שנה) "שעתה" של המצוה6.
(וכפי שדובר פעם7 מהו הטעם לכך שאברהם אבינו היה יכול למול את 87עצמו ביום הכפורים8, בעוד הדין הוא שמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ויום־טוב9 – ואברהם אבינו הרי קיים את התורה כולה עד שלא ניתנה10 – כי מכיון שאז נצטווה על המילה, היתה זו אצלו מילה בזמנה),
הרי נוסף לזה]:
הענין של "מצוה בשעתה עדיף" היא רק מעלה פרטית בקיום המצוה – זמן המצוה, ואם כן, כיצד יתכן להשוות את החביבות של קיום המצוה "בשעתה" למעלה של מילת ישמעאל, שהיא מעלה בנוגע לכללות קיום המצוה ("שהיה ספק בידי למחות ולא מחיתי"), שבשל כך יאמר יצחק "חביב אני ממך"?
בהכרח לומר, שהענין של "נימול לשמונה ימים" אינו רק פרט במצוה – זמנה, כי אם, הוא נוגע לכללות ענין המילה; מילה לשמונה ימים היא בגדר ואיכות אחרת.
הדבר מוכח גם מדברי חז"ל11: "אדם הראשון נצטווה על שבע מצות... נח ניתוסף לו אבר מן החי... אברהם נצטוה על המילה, יצחק חנכה לשמונה ימים" (משום שיצחק "היה הראשון הנימול לשמונה ימים"12).
ולכאורה: מדוע מחלק המדרש את מצוות מילה לשתיים13 – הציווי עליה (לאברהם) והענין של "חנכה לשמונה ימים" (על־ידי יצחק) – האם מפני שניתוסף אצל יצחק פרט (אחד) של "נימול לשמונה ימים" די בכך כדי לייחס לו את ה"חינוך" של מצות מילה14? ויתירה מזה – להחשיב זאת כחלוקה בפני עצמה – בדומה לחילוק ולהוספה של מצות מילה לגבי אבר מן החי...?
ומכך מוכח, שהענין של "נימול לשמונה ימים" פועל חידוש עיקרי בכללות ענין המילה.
ב. ברית עולם – רק בכוחו של הקב"ה
ויש לומר ההסבר בזה:
התוכן של ברית מילה הוא (בלשון הפסוק15) "והיתה בריתי בבשרכם 88לברית עולם": על־ידי ברית מילה נעשה קשר נצחי בין הנימול ובין הקדוש־ברוך־הוא, כביכול.
כמו כריתת ברית בין שני אוהבים: כאשר ברצונם להבטיח כי האהבה ביניהם תהיה באופן ששום דבר או מצב לא יפריע לה – הם מחזקים זאת בתוקף ועוז על־ידי שהם כורתים ביניהם ברית16.
אלא, בנוגע לכריתת ברית בין שני אנשים – היות ואצל נברא ייתכנו שינויים – יתכן שגם הברית תתבטל לאחר מכן; אך כאשר הקדוש־ברוך־הוא עושה "ברית", ובענייננו – עם בני ישראל (על־ידי שיהודי מל את עצמו), הרי זו "ברית עולם", ולא יתכן בה כל שינוי17.
אשר זהו אחד מן הביאורים18 מדוע אברהם אבינו לא מל את עצמו עד שהקדוש־ברוך־הוא ציווהו על כך – אף על פי שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה10 – משום שנברא, להיותו בעל שינוי, אינו יכול לפעול בכח עצמו עניין הקיים לעולם, "ברית עולם", ברית נצחית; דבר זה יכול להיפעל רק בכח הבורא המצווה (ונותן את הכח) אשר "והיתה בריתי... לברית עולם".
ג. הסיבה למילה בגיל שמונה ימים
בכך גם יובן מדוע זמנה של ברית מילה היא דוקא בקטנות קטנותו של האדם, בגיל שמונה ימים, כאשר הנימול עודו תינוק ולגמרי אין ביכולתו להשתתף בכח עצמו בקיום המצוה:
דבר שהאדם מבצע באמצעות כוחותיו שלו, דורש הכנה וזמן עד שהוא מוכן אליו מספיק ויש ביכולתו לעשותו; מה שאין כן ה"ברית" הנעשית על־ידי מצות מילה באה לגמרי מצד הבורא – לא קיימת שום "תפיסת ידי האדם" הנימול בזה.
פעולת המצוה עצמה אכן נעשית על־ידי אדם, אך הברית הנוצרת בעקבות כך – נפעלת לגמרי מצד הקדוש־ברוך־הוא19. זאת אומרת: אין הכוונה שעל־ידי מצות מילה מתקשר האדם עם הקדוש־ברוך־הוא, אלא להיפך: בשעה שיהודי נימול, מקשר הקדוש־ברוך־הוא את היהודי עמו ב"ברית עולם".
ולכן אין כל טעם לחכות עד שהילד 89יהיה גדול ויוכל להשתתף בעצמו בקיום המצווה, משום שבכל מקרה לא תהא זו כלל הפעולה שלו; ולכן, אדרבה – בהזדמנות הראשונה (בה התינוק חזק מספיק20) מלים אותו.
ד. עבודת אברהם היתה "הכנה"לברית,אצליצחק ברית שכולה מלמעלה
על פי זה תובן גם המעלה של מילת יצחק – ה"ראשון הנימול לשמונה ימים"12 – לגבי מילת אברהם* (וישמעאל)21:
לאברהם ניתנה מצוות מילה רק לאחר שהכין את עצמו לכך, על־ידי עבודתו הקודמת עד שמלאו לו צ"ט שנה, והיה בכך סדר והדרגה: החל מ"הכיר את בוראו" (בהתאם למדריגות השונות בכך22: בן שלש, בן ארבעים, בן ארבעים ושמונה), עבודתו לפרסם אלקות בעולם, וכו', עד לשלימות הנעלית ביותר האפשרית אצל נברא – ורק אחר־כך ניתנה לו (מלמעלה) מצוות מילה, שעל ידה נעשה "תמים"23.
ולכן בקיום מצות מילה שלו לא היה מודגש וניכר בגילוי, כי זוהי "ברית" וקשר המגיע במלואו ולחלוטין רק מלמעלה.
זאת אומרת: גם אצל אברהם לא היתה עבודתו הקודמת בבחינת כלי לברית, עילה וגרם לברית – משום, שכנ"ל: הברית הנפעלת על־ידי מילה – ברית עולם, באופן נצחי – אינה בחיק הנברא, כי אין ביכולת נברא הנכלל בהגדרה "כל הווה נפסד"24 (=קיומו בטל ואינו נצחי) לפעול בדבר שכזה (ענין נצחי); הגדול שבגדולים (המבין את המצוה על בוריה) אינו "קרוב" לכך יותר מאשר קטן שבקטנים –
אלא, עבודת אברהם היתה רק ענין של הכנה לברית – על־ידי שעשה את עבודתו בשלימות, עד כמה שנברא יכול לעשות בתור נברא, נתן לו אחר 90(בדומה לנאמר "אי לאו דעביד נייחא לנפשיה לא יהיב ליה מתנתא"26 [=אילולא היה גורם לו נחת רוח לא היה נותן לו מתנה] – ה"נייחא לנפשיה" אינו תשלום עבור המתנה ובוודאי לא דבר שמכריח לתת לו את המתנה, משום שמתנה באה מצד הנותן; אבל, מאידך, ניתנת המתנה דוקא כאשר קיים "עביד נייחא לנפשיה").
אמנם עם כל זאת, מכיון שהדבר בא לאחר הקדמת העבודה של אברהם – הרי בקיום מצוות מילה על־ידו היתה "מעורבת" העבודה שלו27, עד שגם עצם מצוות המילה היתה כרוכה ב"החלטתו" – "שהוא צריך למול את עצמו"28.
ולכן, לא היה מודגש וניכר בגלוי בכך כיצד הברית מגיעה לגמרי מלמעלה29.
[ובדומה לכך אצל ישמעאל אשר נימול בגיל י"ג שנה, כשכבר היה בר דעת – נמצא, שישמעאל הסכים בשכלו למול את עצמו ולהתקשר עם הקדוש־ברוך־הוא30].
דוקא אצל יצחק, שנימול לשמונה ימים, היה גלוי כיצד הענין של ברית מילה הוא – קשר הנוצר (לא מצד האדם הנימול, נברא, אלא) לגמרי מצד הקדוש־ברוך־הוא.
הערות
עמוד 86
- 1. בראשית רבה פרשתנו פנ"ה, ד. וראה הנסמן בהערה הבאה.
- 2. ועד"ז הוא בתיב"ע ופרש"י פרשתנו כב, א. נ"א בב"ר שם. תנחומא באבער פרשתנו מב. וראה רש"י לך טז, ז. – ובתנחומא פרשתנו (יח): וסבלתי את הצער. אבל להעיר שמאריכות הלשון בב"ר שם משמע, דמה שישמעאל טען "שהי' ספק בידי למחות כו'" הו"ע נוסף על מה שאמר לפנ"ז "שנמלתי לי"ג שנה" (ודוקא ע"ז אמר יצחק "הלואי כו'"). וראה נזר הקודש הלשם לב"ר שם (ד"ה נ"א). וי"ל שהמעלה ב"נמלתי לי"ג שנה" היא כפשטות הלשון – שהי' לויקום מצוה של בר חיובא (– גם קודם מ"ת, ראה דחז"ל – כולל פרש"י – עה"פ (תולדות כה, כז) ויגדלו הנערים), משא"כ יצחק שנימול לח' ימים אין שייך אצלו קיום מצוה. ולהעיר מלשון הגמרא (סנהדרין פט, ב): אני גדול ממך במצות.
- 3. ולהעיר, שבמקומות שבהערה הקודמת (תיב"ע ופרש"י (פרשתנו), סנהדרין, תנחומא, תנחומא באבער ונ"א שבב"ר) – הובאה רק טענת ישמעאל שהוא גדול מיצחק, ולא מה שאמר יצחק "אני חביב ממך".
- 4. יפה תואר לב"ר שם. וראה יפה תואר השלם שם עוד ביאורים (בהדיון שבין יצחק וישמעאל). ואכ"מ.
- 5. לך יז, יב.
- 6. אבל בזה י"ל שכוונת המדרש היא, שזה שדוקא ביצחק נתקיימה המצוה בשעתה כפי שנצטווה אברהם (לך שם) לדורות – מורה על חביבותו בעיני ה' (ויומתק עפ"ז לשון המדרש "חביב ממך" ולא "גדול ממך" ע"ד הלשון בהמקומות שבהערה 2). וישמעאל טען דמה שניתנה לו לי"ג שנה כשהוא בר חיובא (כנ"ל הערה 2) מורה על חביבותו.
- 7. לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 134 הערה 16.
עמוד 87
- 8. פרקי דר"א פכ"ט (הובא גם בתוס' דלקמן. בחיי לך יז, יג) – או בט"ו ניסן, היו"ט דפסח (ראה תוד"ה אלא – ר"ה יא, א. וראה חדא"ג מהרש"א שם. סה"ד ב"א מז).
- 9. שבת קלב, ב.
- 10. משנה סוף קידושין. יומא כח, ב.
- 11. שהש"ר עה"פ (שה"ש א, ב) ישקני גו' (ה). ועד"ז הוא בפסיקתא דר"כ פ' בחודש השלישי בתחלתו. וראה סיום הערה הבאה.
- 12. מת"כ לשהש"ר שם. ובתנחומא שמות ד: שהוא התחיל במילה תחלה לשמונה. וראה ב"ר (פנ"ג ז) "יצא חוק לעולם", ובמדרש לקח טוב שם (פרשתנו כא, ג) "למול בן ח' ימים" (כפי' הרד"ל ומהרז"וו בב"ר שם). וי"ג בהמשך המאמר בב"ר שם "שחינכה לשמונה" (כהלשון בשהש"ר (ועד"ז בפסיקתא דר"כ) שם) ולא "שניתנה לשמונה" (ראה ב"ר הוצאת תיאודור־אלבק).
- 13. ראה יפה קול לשהש"ר שם.
- 14. וראה שמו"ר (פ"ל, ט) דחשיב רק אברהם וכ"ה ברמב"ם הל' מלכים פ"ט ה"א.
- 15. לך יז, יג. ועד"ז שם, ז.
עמוד 88
- 16. לקו"ת ר"פ נצבים (מד, ב) ובכ"מ. וראה תו"א ס"פ לך (בנוגע למילה). וראה הערה הבאה.
- 17. להעיר מתו"ח ס"פ לך (צד, ג ואילך) ש"ענין הברית דמילה הוא בחי' כר"ב העצמות" שהוא רק לאות וזכרון "ולא בשביל שלא יפרדו שא"א להם להפרד כלל לעולם". ע"ש.
- 18. ראה בארוכה (ע"ד החסידות) ד"ה בעצם היום הזה – תו"א ותו"ח ס"פ לך. ועוד.
- 10.
- 19. כמבואר בכ"מ (ד"ה למנצח על השמינית לקו"ת תזריע (כ, סע"ג ואילך), סדור שער המילה (קלט, א ואילך), אוה"ת ויקרא (כרך ב') ע' תקב ואילך. סהמ"צ להצ"צ מצות מילה חלק ב (ט, ב ואילך). ועוד) שמילה היא בחי' אתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת שם, ופעולת המילה היא רק הסרת הערלה המסתירה על גילוי זה. ע"ש.
עמוד 89
- 20. ראה מו"נ (ח"ג פמ"ט קרוב לסופו) בטעם שמלין לשמונת ימים. – וראה במקומות שבהערה הקודמת השייכות בין מילה ליום השמיני דוקא (בחי' שמיני שלמעלה מהשתל' – וראה שו"ת הרשב"א (ח"א ס"ט) שמיני שומר ההיקף).
- 12.
- *. וראה תו"ח לך (פח, א) ש"הי' נפש יעקב יותר שלם" מיצחק, כי "יצחק הוליד ליעקב כשהי' מהול בן ח' ימים" (משא"כ יצחק, אף שנולד מאור שפר דאברהם בהיותו מהול, הרי אברהם נימול בן צ"ט).
- 21. ראה גם בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"א ע' 17 ואילך – בההפרש בין מילת יצחק ומילת ישמעאל.
- 22. ראה בכ"ז בארוכה – לקו"ש [המתורגם] ח"כ ע' 17 ואילך. וש"נ. כך הקדוש־ברוך־הוא מתנה מלמעלה25 שתהיה לו "ברית עולם",
- 23. לך יז, א ובפרש"י שם (מב"ר רפמ"ו). וראה נדרים (לב, א). – וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ה (ע' 84 ואילך) שע"י המילה נתוסף באברהם (לא רק עוד פרט, כ"א) עילוי ושלימות בכללות עבודתו, וגם בעבודתו שלפנ"ז. ע"ש.
- 24. מו"נ ח"ב פכ"ז. ובכ"מ.
- 25. ראה לעיל הערה 19 – והרי זוהי בחי' מתנה (לקו"ת שה"ש כד, ב).
עמוד 90
- 26. כן הובא בכ"מ. וראה גיטין נ, ב. ב"ב קנו, רע"א. וראה גם מגילה כו, ב. ב"מ טז, א.
- 27. וי"ל שזהו ג"כ פי' מש"נ (נחמי' ט, ח. וקאי (גם) על מילה – ב"ר פמ"ט, ב. רש"י ישן לך יז, כד) וכרות עמו הברית – נוסף על פשש"מ – שעשיית המילה הייתה ע"י אברהם.
- 28. "היום יום" ט' חשון. – והיינו שקיום מצות מילה דאברהם הי' לא רק בקב"ע לבד, כ"א שגם (משיחת אחרון של פסח תשמ"א) מצד שכלו הוא, "החליט" שצריך למול א"ע (ומצד החלטתו זכה ל"וירא אליו ה'" – היום יום שם).
- 29. סוג בפ"ע (בנדו"ז) – מילה דגרות (וכללות ענין הגירות): אינו בר הכנה ולא עוד אלא אפילו עבר על כל מצות דילי' (היפך דעביד נייחא) – ניתנה לו ברית (וגרות) עולם – אבל (מאידך גיסא) תלוי זה אך ורק בהחלטתו מצ"ע להתגייר, כי אין כל ציווי כלל לב"נ להתגייר (משא"כ באברהם וישמעאל). ואכ"מ.
- 30. ראה בארוכה לקו"ש שצויין בהערה 21.
רש"י על בראשית כ״ב:א׳ - הטקסט מספריא
אחר הדברים האלה. יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים (סנהדרין פ"ט) אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל שָׂטָן, שֶׁהָיָה מְקַטְרֵג וְאוֹמֵר מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם לֹא הִקְרִיב לְפָנֶיךָ פַּר אֶחָד אוֹ אַיִל אֶחָד; אָמַר לוֹ כְּלוּם עָשָׂה אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנוֹ, אִלּוּ הָיִיתִי אוֹמֵר לוֹ זְבַח אוֹתוֹ לְפָנַי לֹא הָיָה מְעַכֵּב; וְיֵ"אֹ אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל, שֶׁהָיָה מִתְפָּאֵר עַל יִצְחָק שֶׁמָּל בֶּן י"ג שָׁנָה וְלֹא מִחָה, אָמַר לוֹ יִצְחָק בְּאֵבֶר א' אַתָּה מְיָרְאֵנִי? אִלּוּ אָמַר לִי הַקָּבָּ"ה זְבַח עַצְמְךָ לְפָנַי, לֹא הָיִיתִי מְעַכֵּב.
הנני. כָּךְ הִיא עֲנִיָּתָם שֶׁל חֲסִידִים, לְשׁוֹן עֲנָוָה הוּא וּלְשׁוֹן זִמּוּן:
אחר הדברים האלה AFTER THESE THINGS [or, WORDS] —Some of our Rabbis say (Sanhedrin 89b) that it means after the words of Satan who denounced Abraham saying, “Of all the banquets which Abraham prepared not a single bullock nor a single ram did he bring as a sacrifice to You ’. God replied to him, “Does he do anything at all except for his son’s sake? Yet if I were to bid him, “Sacrifice him to Me’’, he would not refuse’’. Others say that it means “after the words of Ishmael” who boasted to Isaac that he had been circumcised when he was thirteen years old without resisting. Isaac replied to him, “You think to intimidate me by mentioning the loss of one part of the body! If the Holy One, blessed be He, were to tell me, “Sacrifice yourself to Me” I would not refuse” (Sanhedrin 89b).
הנני HERE AM I — Such is the answer of the pious: it is an expression of meekness and readiness (Midrash Tanchuma, Vayera 22).
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ט׳:א׳ - הטקסט מספריא
על ששה דברים נצטווה אדם הראשון:על ע"ז ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו והדעת נוטה להן מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו נמצאו שבע מצות וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו.
בראשית רבה מ״ט:ב׳ - הטקסט מספריא
כְּתִיב (תהלים כה, יד): סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם, אֵיזֶהוּ סוֹד ה' זוֹ מִילָה, שֶׁלֹא גָּלָה אוֹתָהּ מֵאָדָם וְעַד עֶשְׂרִים דּוֹר עַד שֶׁעָמַד אַבְרָהָם וּנְתָנָהּ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יז, ב): וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם תִּמּוֹל תִּטֹּל סוֹד ה', מַה סוֹד ה', ס' שִׁשִּׁים, ו' שִׁשָּׁה, ד' אַרְבָּעָה, הֲרֵי שִׁבְעִים, שִׁבְעִים אֲנִי מַעֲמִיד מִמְּךָ בִּזְכוּת הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י, כב): בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ, מַעֲמִיד אֲנִי מֵהֶם שִׁבְעִים זְקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, טז): אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמַעֲמִיד אֲנִי מֵהֶן משֶׁה שֶׁהוּא הוֹגֶה בַּתּוֹרָה בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א, ה): הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר וגו', בִּזְכוּת מִי בִּזְכוּת הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: סוֹד ה' לִירֵאָיו. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם דַּיּוֹ לְעֶבֶד שֶׁיְהֵא כְּרַבּוֹ, אָמַר לְפָנָיו וּמִי יִמּוֹל אוֹתִי, אָמַר אַתָּה בְּעַצְמְךָ, מִיָּד נָטַל אַבְרָהָם סַכִּין וְהָיָה אוֹחֵז בְּעָרְלָתוֹ וּבָא לַחְתֹּךְ וְהָיָה מִתְיָרֵא שֶׁהָיָה זָקֵן, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלַח יָדוֹ וְאָחַז עִמּוֹ, וְהָיָה אַבְרָהָם חוֹתֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ט, ז ח): אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וגו', וְכָרוֹת לוֹ הַבְּרִית אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וְכָרוֹת עִמּוֹ, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹחֵז בּוֹ. דָּבָר אַחֵר, סוֹד ה' לִירֵאָיו, בִּתְּחִלָּה הָיָה סוֹד ה' לִירֵאָיו, וְאַחַר כָּךְ לַיְשָׁרִים, (משלי ג, לב): וְלַיְשָׁרִים סוֹדוֹ, וְאַחַר כָּךְ לַנְּבִיאִים (עמוס ג, ז): כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהִים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַבְרָהָם זֶה יְרֵא אֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כב, יב): עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה. אַבְרָהָם זֶה יָשָׁר מִן הַיְשָׁרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים א, ד): מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ. אַבְרָהָם זֶה נָבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ, ז): וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא, וְאֵינִי מְגַלֶּה לוֹ, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּתַן אוּסְיָא לְאוֹהֲבוֹ לְאַחַר זְמַן בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ לָקֹץ מִתּוֹכָהּ חֲמִשָּׁה אִילָנֵי סְרַק, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִלּוּ מִן פַּטְרִיקוֹן שֶׁלּוֹ הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ לֹא הָיָה מְעַכֵּב וּמַה בְּכָךְ וְנִמְלַךְ בּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָר נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ מַתָּנָה לְאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, יח): לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ, וַחֲמִשָּׁה כְּרָכִים הַלָּלוּ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ הֵם, וְאִלּוּ מִפַּטְרִיקוֹן שֶׁלּוֹ הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ לֹא הָיָה מְעַכֵּב בְּיָדִי וּמַה בְּכָךְ וְנִמְלַךְ בּוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁלשָׁה אוֹהֲבִים וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה דָּבָר חוּץ מִדַּעְתָּן, פַּעַם אַחַת בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת דָּבָר חוּץ מִדַּעְתָּן, נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹן וּטְרָדוֹ וְהוֹצִיאוֹ חוּץ לַפָּלָטִין, שֵׁנִי חֲבָשׁוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְנָתַן סְפָרְגִים שֶׁלּוֹ עָלָיו, שְׁלִישִׁי שֶׁהָיָה חָבִיב לוֹ יוֹתֵר מִדַּאי אָמַר אֵינִי עוֹשֶׂה דָּבָר חוּץ מִדַּעְתּוֹ. כָּךְ, אָדָם הָרִאשׁוֹן (בראשית ג, כד): וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם. נֹחַ (בראשית ז, טז): וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ. אַבְרָהָם שֶׁהָיָה חָבִיב עָלָיו יוֹתֵר מִדַּאי, אָמַר מָה אֲנִי עוֹשֶׂה דָּבָר חוּץ מִדַּעְתּוֹ. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ סַנְקַתֶּדְרִיס אֶחָד וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה דָּבָר חוּץ מִדַּעְתּוֹ, פַּעַם אַחַת בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת דָּבָר חוּץ מִדַּעְתּוֹ, אָמַר הַמֶּלֶךְ כְּלוּם עָשִׂיתִי אוֹתוֹ סַנְקַתֶּדְרִיס שֶׁלִּי אֶלָּא שֶׁלֹא לַעֲשׂוֹת דָּבָר חוּץ מִדַּעְתּוֹ. אָמַר רַבִּי יוּדָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי יֵשׁ שָׁם לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֵינִי מְגַלֶּה לוֹ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי כְּבָר קָרָאתִי אוֹתוֹ אֲבִיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יז, ה): כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ, דָּנִים אֶת הַבֵּן חוּץ מִן הָאָב. מַתַּן תּוֹרָה, גִּלִּיתִי לוֹ. גֵּיהִנֹּם, גִּלִּיתִי לוֹ. דִּינָהּ שֶׁל סְדוֹם לְמָחָר, וְאֵינִי מְגַלֶּה לוֹ. רַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן אָמַר אֲפִלּוּ הִלְכוֹת עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ. רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר אֲפִלּוּ שֵׁם חָדָשׁ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לִקְרוֹא לִירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג, יז): בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַיִם כִּסֵּא ה', הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חִיָּא וְרַבָּנָן דְּתַמָּן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה, אֵין יוֹם וָיוֹם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַדֵּשׁ הֲלָכָה בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה, מַאי טַעְמֵיהּ (איוב לז, ב): שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ בְּרֹגֶז קֹלוֹ וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא, וְאֵין הֶגֶה אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א, ח): וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, אֲפִלּוּ אוֹתָן הֲלָכוֹת הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ.
מצוטט ב־3 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך ל ‹ לך לך ‹ שיחה ב ‹ 49 לקו"ש חכ"ה ע' 86