שיחה א
70שיחה א
א. "גדולה הכנסת אורחים..."
הרמב"ם אומר1: "וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר2: וירא והנה שלשה אנשים".
מכך שהרמב"ם מצטט מן הפסוק רק ארבע מילים אלו, ואף אינו רומז להמשך הפסוק על ידי התוספת "וגו'"3, מובן, שההוכחה לדבריו היא מארבע מילים אלו בלבד. ואין מובן: כיצד לומדים מן המילים "וירא והנה שלשה אנשים" ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה"?
התמיהה אף גדולה יותר: מקורו של מאמר זה4 הוא בגמרא, במסכת שבת5. ובגמרא6 מובאת הוכחה מפסוק אחר בסיפור זה: "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת7 פני שכינה, דכתיב8: ויאמר, אדנ־י9 אם מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו'"10, וכפי שרש"י מבאר11: אל נא תעבור – "והניחו והלך לקבל האורחים".
כלומר: 1) הרמב"ם משנה את ההוכחה מן המובא בגמרא, 2) הוא משנה מהוכחה פשוטה וברורה, ומביא פסוק שההוכחה ממנו אינה מובנת כלל, 3) זהו ההיפך מ"דרכו של הרמב"ם" לשנות ולצטט פסוק "שלא נזכר בגמרא כלל מאחר שהוא מבואר יותר"12?
70ב. ההוכחה – מעצם ראיית האנשים
לכאורה יש לומר, שלפי הרמב"ם ההוכחה מן הפסוק "וירא והנה שלשה אנשים" לכך ש"גדולה הכנסת אורחים...", היא מעצם ראיית שלשה אנשים:
במצב של "וירא אליו ה'", כיצד ייתכן שאברהם יראה באותה עת בתשומת לב "שלשה אנשים", ועד כדי כך שייגרם "וירץ לקראתם"? כאשר עומדים "לפני ה'" יש להמנע מכל תנועה, ובודאי אין לשים לב לאנשים אחרים או לדבר אחר כלשהו!
ניתן ללמוד זאת בקל־וחומר מכך שיש לקרוא קריאת שמע "בכוונה13 באימה וביראה ברתת14 ובזיעה"15, כי קוראים את כתב המלך א) באימה וביראה וברתת ובזיע.
אבל בשו"ע המחבר ריש הסימן כאן "ברתת" בלא וא"ו (וכן הוא בדפוס ראשון דשו"ע אדה"ז כאן**). וכ"ה בכו"כ מקומות***.
ויש לומר בדיוק גירסא זו, כי אימה ויראה – רגש שבנשמה, רתת וזיע – ענין שבגוף**** – סוגים נפרדים*****. ועד"ז ד' אותיות שבשם הוי' (שהם כנגדם****) – הנסתרות, הנגלות.
15) כ"ה גם בהמשך הסעיף בשו"ע אדה"ז שם 71על16 בני מדינתו", וצריך להרגיש בקריאה זו "כחדשים".
וכן בתפלת העמידה, שכיון שיהודי "צריך17 שיראה עצמו כאילו שכינה שרויה כנגדו", עליו לחוש שהוא "עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא"18, לכן קובעת ההלכה שאסור לו להפסיק לשום צורך, ועליו לעמוד "כעבדא קמי מריה"19, ללא שום תנועות – "אין לזוז ממקומו"20;
ועל־אחת־כמה־וכמה אברהם, שהיותו "עומד לפני ה'"21 הוא באופן הגלוי והנעלה ביותר,
ובענינינו – הרי לא היה זה "כתב" בלבד, ולא "כאילו", אלא "וירא אליו הוי'" ממש – וכיצד ייתכן שבאותה שעה נאמר על אברהם "וירא22 והנה...", שהוא ראה את שלשת האנשים?
מכך הוכחה ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה": ביודעו שהשכינה קבעה שהכנסת אורחים "גדולה" יותר מ"הקבלת פני שכינה", הפסיק אברהם בשעת "הקבלת פני שכינה" – "וירא והנה שלשה אנשים".
אך עדיין נשארת השאלה: מדוע משנה הרמב"ם ומביא הוכחה שונה מההוכחה שבגמרא, והרי, בפשטות, ההוכחה מ"וירא והנה שלשה אנשים" אינה ברורה יותר מההוכחה שבגמרא, ולהיפך?
ג. כל השמות קודש
לכאורה, ניתן היה לתרץ:
במסכת שבועות23 אומרת הגמרא, שהמאמר "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה" קשור למחלוקת התנאים אם "כל שמות האמורים בתורה באברהם קודש", כולל שם ה' שבפסוק "ויאמר אדנ"י אם נא מצאתי חן בעיניך...", או ששם זה הוא חול, כי דברים אלו לא נאמרו לקדוש־ברוך־הוא אלא למלאכים היה מדבר"24, (ובמיוחד שרש"י מביא שתי דעות אלו בפירושו על התורה25).
ומשום כך אין הרמב"ם מצטט את הפסוק "ויאמר... אל נא תעבור...", כי ההוכחה הנלמדת מפסוק זה אינה לפי כל הדעות26, ובמיוחד לפי שיטתו 72במורה נבוכים27, שדברים אלו נאמרו למלאך.
אך אי אפשר לתרץ כך, כי בספר היד החזקה28 פוסק הרמב"ם במפורש ש"כל השמות האמורים באברהם קודש, אף זה שנאמר אדנ"י אם נא מצאתי חן הרי הוא קודש"29.
ד. "וירא והנה... ויאמר" – במראה הנבואה
במורה נבוכים30 מסביר הרמב"ם, שראיית שלשת האנשים וההמשך שלאחר מכן היה במראה הנבואה, כהמשך ל"וירא אליו ה'"31.
לפי זה ניתן היה, לכאורה, לתרץ, שלדעת הרמב"ם אין נלמדת שום הוכחה מהפסוק "ויאמר אדנ"י... אל נא תעבור", כי פסוק זה אינו מספר על מאורע שהתרחש למעשה, אלא אמירה זו היא חלק ממראה הנבואה שראה אברהם.
אך אין לומר כך, כי גם הפסוק "וירא והנה שלשה אנשים", שממנו מביא הרמב"ם את ההוכחה, היה, לפי פירושו במורה נבוכים, במראה הנבואה – ולא עדיף הא מהא.
ואם נאמר שגם ממראה הנבואה ניתן להביא הוכחה – מעצם העובדה שהקדוש־ברוך־הוא מראה בנבואה מעשה המוכיח ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה" –
הרי אדרבה: אז יש להביא את ההוכחה דוקא מן הפסוק "ויאמר אדנ־י... אל נא תעבור":
הרמב"ם מסביר שם, שהפסוק "וירא אליו ה'" הוא ה"כלל", ומן הפסוק "וירא והנה שלשה אנשים נצבים..." מתחיל פירוט הנבואה – "התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההוא ואמר שתחלה ראה שלשה אנשים..."32.
73ולפי זה, כיון שהארוע "וירא והנה שלשה אנשים" היה במראה הנבואה, הרי אין כאן שום רמז להעדפת הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה – כי ראיית שלשת האנשים לא הפסיקה את הקבלת פני השכינה, אלא המילים "וירא והנה..." מפרטות את עצם הנבואה עצמה, את "וירא אליו ה'"33 – הקבלת פני השכינה.
לעומת זאת הפסוק "ויאמר אדנ־י... אל נא תעבור", הרי כיון שהקדוש־ברוך־הוא הראה זאת במראה הנבואה, כיצד אברהם אומר לקדוש־ברוך־הוא "אל נא תעבור"*, הרי ניתן ללמוד מכך ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה", כדלעיל34.
ובנוסף על כל זה: בכלל דחוק ביותר לבאר את דברי הרמב"ם בספר היד החזקה לפי ביאורי פסוקים אלו בספרו מורה נבוכים, כי בספר היד החזקה אין הרמב"ם מזכיר שלא היה זה דיבור ומעשה בפועל, ושכל הפרשה היתה35 במראה הנבואה. ועוד ועיקר – בדברי הרמב"ם שלפנינו שמובאים להלן, נאמר כמעט במפורש שמעשה זה היה בפועל.
ה. "ללוות האורחים" ולא "הכנסת אורחים"
כדי להבין זאת יש לבאר תחלה את דברי הרמב"ם בהלכות שהוזכרו לעיל, שכך הוא אומר בהלכה א': "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים .. וללוות האורחים ולהתעסק...". לאחר מכן, בהלכה ב', אומר הרמב"ם: "שכר הלויה מרובה מן הכל. והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנאמר וירא והנה שלשה אנשים, וליוויים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים36 כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים".
יש להבין: מדוע מתבטא הרמב"ם בדברו אודות מצות עשה של דבריהם בהלכה א' דוקא במילים "וללוות האורחים", ולא בביטוי הכולל את הכל "הכנסת אורחים"?
בפשטות מסבירים, שבהלכה זו 74עוסק הרמב"ם במצוות עשה של דברי חכמים הכרוכות בגמילות חסד שבגוף – "לבקר חולים ולנחם אבלים...", וכפי שנאמר בסיום הלכה א' "ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור". לעומת זאת, החלק של הכנסת האורחים המתבטא בהאכלת ובהשקיית האורחים, הוא בעיקר גמילות חסד בממון, ולכך יש שיעור, כפי שמסביר הרמב"ם את ההבדלים בין שני סוגים אלו בפירושו למשניות37.
אך אין די בהסבר זה38:
בהלכה ב' אומר הרמב"ם שה"חוק שחקקו אברהם אבינו" כולל את הפרטים "מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן", ואף אומר על כך "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה". ולפי האמור לעיל, שכאן מדובר על גמילות חסד שבגוף, כיצד משתלבים פרטים של הכנסת אורחים בממון?
אילו התכוון הרמב"ם רק להדגיש את חשיבות הליווי כשלעצמו, היה צריך לומר "והוא החק .. ונהג בה מלוה את האורחים" וכדומה, או לומר, לפחות, "שלאחר שמאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן, מלוה אותן", כדי להדגיש שמדובר כאן אודות חשיבות הלויה39 – "גמילות חסדים שבגופו".
אך מלשון הרמב"ם משתמע, שיש כאן חשיבות לכל הפרטים של הכנסת אורחים, כולל הפרטים של "מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן"40.
ודחוק ביותר לומר שהרמב"ם מציין את פרטי הכנסת האורחים רק כהקדמה, כדי להדגיש יותר את חשיבות הלויה – "וליוויים יותר מהכנסתן". ובמיוחד, כאשר המאמר שהוא מביא בסיום ההלכה – "אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים" – מדגיש באופן ברור ביותר את הנחיצות והחשיבות של ליווי האורחים.
ו. "שכר הלויה..." – טפל
בנוסף לכך נדרש הסבר: הרמב"ם פותח את דבריו ש"שכר הלויה מרובה מן הכל", ולאחר מכן הוא אומר "אמרו 74חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים", וכן הוא אומר בהלכה שלאחר מכן41 לגבי בית דין: "ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום, ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים". כפי שמובן בפשטות, הרי הסיבה לכך שמי שאינו מלוה "כאילו שופך דמים" היא, משום שבאמצעות הלויה מבטיחים שלא יהרגו את האורח בדרך, כפי שמציינת הגמרא בהוכחה המובאת במסכת סוטה42.
ואין מובן: אם הרמב"ם אומר שחשיבות הליווי כה גדולה, עד אשר בהעדרו "כאילו שופך דמים", הרי המעלה ש"שכר הלויה מרובה מן הכל" היא טפלה בהשוואה לכך, "ובכלל מאתים מנה"43?
ז. גמילות חסדים – התוצאה והמדה
ויש לומר, שנקודת ההסבר לכך היא:
בגמילות חסדים יש, באופן כללי, שני ענינים: א) תוצאת המעשה, שעל ידי מעשה של גמילות חסד האדם ממלא את חסרונו של חבירו, או מביא תועלת לזולת. ב) הפעולה עצמה מצד הגברא – מדת החסד של האדם הגומל חסד.
גם בהכנסת אורחים יש שני ענינים אלה: א) הפרטים שמקבל האורח – המאכל, המשקה וכדומה – על ידי הפעולות המסויימות. ב) מדת החסד של בעל הבית המארח, ההתעניינות ותשומת הלב שהוא מקדיש לאורח.
בגמילות חסד, ובמצוות שבין אדם לחבירו בכלל, חשוב בעיקר הנפעל, התוצאה – הטובה והתועלת שקבל החבר בפועל44, ואילו מדת החסד של האדם הגומל חסד אינה חשובה לאדם המקבל את החסד, אלא רק לגברא הגומל חסד45, כפי שאנו מוצאים בענין הצדקה46, שה"מאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה" הרי הוא מקיים מצות צדקה47.
אך בהכנסת אורחים יש חידוש מיוחד, שמדת החסד, תחושת החסד של בעל הבית המארח, חשובה לנפעל, לפעולות הנעשות עבור האורח. הכנסת האורחים צריכה להתקיים באופן שהאורח יחוש בכל פעולותיו של 75המארח בעבורו נובעות מהתעיניינותו, מרגשותיו, מתוך אהבת ישראל, כנרמז, בדברי הרמב"ם48 ש"כל מצוות אלו .. הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך"49.
וזה מתבטא בחובה "ללוות האורחים". כי הלויה אינה נכללת במילוי צרכיו של האורח בעת היותו אורח, בדומה להספקת מזון ושתיה וכדומה, אלא היא נובעת ממדת גמילות החסדים של המארח, הקיימת אף לאחר האירוח, כאשר האורח הולך לדרכו, ואז חש האורח, שכל הפעולות שנעשו עבורו נבעו מהרגשה לבבית של בעל הבית המארח, המתעניין בו, וטובתו חשובה בעיניו.
ח. ליווי האורח מוכיח את מדת החסד
וזוהי המשמעות של המשך דברי הרמב"ם: "שכר הלויה מרובה מן הכל. והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן":
ה"חוק שחקקו אברהם" אינו מתייחס רק לפרט של מעשה הלויה, אלא באופן כללי, לדרך של הכנסת האורחים, שאברהם אבינו קבע את אופן הכנסת האורחים כך שלא יהא זה רק מעשה של גמילות חסדים שרק הנפעל והתוצאה חשובים – צרכיו של האורח – אלא גם מדת החסד של בעל הבית המארח, וזוהי "דרך החסד שנהג בה50, שליווי האורחים מופיע ביחד עם "מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן".
לפי זה יש לבאר גם את סוף דברי הרמב"ם, "אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים", שדברים אלו עולים בקנה אחד עם חשיבות הליווי המוזכרת בתחלת ההלכה – "שכר הלויה מרובה מן הכל":
הרמב"ם אינו מתכוון רק לכך שבלי ליווי עלולה להגרם שפיכת דמי האורח בהליכתו בדרך, אלא גם51 להרגשה של שפיכת דמים אצל האורח: כאשר המארח אינו מלוהו רואה האורח שחסרה ההתעניינות וההתמסרות – מדת החסד של הפעולה, ואז אין הוא נהנה מהכנסת האורחים, "אזיל סומקא ואתי חיוורא"52 – הוא חש השפלה ובזיון, "שפיכת דמים".
76בדומה53 לכך* שצדקה54 צריכה להנתן "בסבר פנים יפות ובשמחה", באופן שהנותן "מתאונן עמו על צרתו"55, ואילו כאשר "נותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע... – אבד זכותו והפסידה"55.
לפי זה מובן גם מדוע מציין הרמב"ם במיוחד מבין כל פרטי הכנסת האורחים רק את הענין של "ללוות האורחים", כי דוקא בכך מתבטא עיקר מצות הכנסת אורחים – תשומת הלב לאורח56. יותר מכך: כשחסר הליווי, נפגמת גם מצות הכנסת האורחים בפרטיה האחרים – באכילה ובשתיה שנתנו לאורח, כדלעיל57.
ט. תשומת לב – גם לפני הכנסת האורחים
לפי כל האמור לעיל יש לומר שזוהי הסיבה לכך שהרמב"ם מביא כהוכחה ל"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה" דוקא את הפסוק "וירא והנה שלשה אנשים", והוא משנה מדברי הגמרא, המביאה כהוכחה את הפסוק "ויאמר אדנ"י... אל נא תעבור":
77הוכחה זו באה כהמשך למשמעות ההלכה, העוסקת ב"חוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה", שהעיקר בהכנסת האורחים היא מדת החסד, ההתעניינות ותשומת הלב לאורח – וזאת לא רק בעת קיום המעשה של הכנסת האורחים, כאשר מאכילים את עוברי הדרכים, ואף לאחר מכן, אלא גם לפני כן, מיד כאשר רואים את האורחים ומקבלים אותם יש חשיבות רבה לתשומת הלב ולהתעניינות באורח.
וזה מתבטא בפסוק "וירא והנה שלשה אנשים", כדלעיל בסעיף ב': אברהם אבינו שם לבו לשלשת האנשים אף באמצע "הקבלת פני שכינה".
י. דרך החסד אצל אברהם אבינו – בשלמות
לפי זה ניתן לתרץ שאלה נוספת המתעוררת על הלימוד מאברהם ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה":
בסופו של דבר הוכח שבהאכלת והשקיית שלשת האנשים לא קיים אברהם מצות הכנסת אורחים, שהרי לאמיתו של דבר לא היו אלו אנשים, אלא מלאכים שאינם צריכים לאכול, ובמיוחד לפי הדעה שהם לא אכלו, ורק "נראו כמו שאכלו"58.
ואפילו לפי הדעה59 ש"אוכלין ושותין ממש", הם לא עשו זאת מפני הצורך באכילה ובשתיה, אלא רק "מפני כבודו של אברהם"60 או מפני הכלל "אזלת לקרתא הלך בנימוסיה"61, ולכן למעשה לא היתה זו גמילות חסד והכנסה לאורחים.
ולפי זה תמוה:
א) אם לאמיתו של דבר לא קויימה כאן מצות הכנסת אורחים62, הרי אסור להפסיק לשם כך בעת "הקבלת פני שכינה". וכיצד ייתכן שאברהם אבינו ייכשל חלילה בהפסקה של הקבלת פני השכינה?
ב) קשה לומר שילמדו הלכה של אמת – "גדולה הכנסת אורחים..." – ממעשה שלא היה הכנסת אורחים אמיתית?
הכרחי אם כן לומר, שלמרות שהאורחים של אברהם אבינו היו רק "בדמות אנשים", בכל זאת לא חסר דבר ב"הכנסת האורחים" של אברהם אבינו. לא זו בלבד שרק בעיניו הוא 78קיים את מצות הכנסת אורחים, אלא לאמיתו של דבר אכן קיים אברהם אבינו מצוה זו.
וההסבר לכך הוא63:
עיקר הכנסת אורחים אינה כל כך פעולת החפצא של האכילה והשתיה שמקבל האורח, אלא מדת החסד – "דרך החסד שבה" – תשומת הלב וההתעניינות מצד הגברא, מצד בעל הבית המארח אל האורח – ומעשה הגברא ותשומת הלב התקיימו בשלמות במעשה הכנסת האורחים על ידי אברהם אבינו.
יותר מכך: גם תוצאת הפעולה אצל האורח – הנפעל – היתה מושלמת אצל הכנסת האורחים של אברהם אבינו, כי שביעות רצון האורח מתשומת הלב קיימת גם אצל מלאכים, ובמיוחד בבואם בדמות אנשים64.
ובמיוחד כאשר מדובר על תשומת הלב של אברהם אבינו, אשר כל כך "חביב" אצל הקדוש־ברוך־הוא, כנאמר גם בפרשתנו65 "כי ידעתיו" – "לשון חיבה", ובכלל "האבות הן הן המרכבה"66, שמעלתם הגלויה למלאכים היא נעלית ממעלת המלאכים, ובודאי קיימת משמעות וחשיבות בעיני המלאכים להכנסת האורחים על ידי אברהם.
הערות
עמוד 70
- 1. הל' אבל פי"ד ה"ב.
- 2. פרשתנו יח, ב.
- 3. כמו בסמ"ג (שהולך בעקבות הרמב"ם – ראה יד מלאכי כללי הרמב"ם כו' הסמ"ג אות מו) מ"ע ב' מד"ס שגם הוא מביא הכתוב כהרמב"ם, אלא שמוסיף "וגו' כדאי' בפ' מפנין". ובסמ"ג י"ל שהביא רק התחלת הענין והסוגיא, וכוונתו גם להפסוק שהובא שם בגמ'.
- 4. כנסמן בכס"מ שם.
- 5. קכז, סע"א. וכן בשבועות (לה, ב) – הובא לקמן סעיף ג. אבל שם לא הובא מפורש (בדברי ר"י א"ר) הראי' מהפסוק, אף שמובן הוא מההמשך. וראה הערה 26.
- 6. וכן במדרש תהלים (באבער) יח, כט. שאלתות פרשתנו שאילתא יא (כהגירסא שלפנינו. וראה לקמן שוה"ג להערה 10) ועוד.
- 7. כ"ה בשבת שם. ובשבועות שם: יותר מהקבלת פני שכינה.
- 8. פרשתנו שם, ג.
- 9. דפשוטו – קאי על הקב"ה – וראה לקמן בפנים ס"ג.
- 10. כ"ה בגמ' וע"י שם. ובשאר המקומות לא הובא כל הלשון: במדרש תהלים "ויאמר אדנ"י וגו' אל נא תעבור מעל עבדך" (ובשאילתות לפנינו*: אל נא תעבור מעל עבדך): ברי"ף שבת שם (ועד"ז ברא"ש שבת שם (ס"ב)): ויאמר אדנ"י אם נא מצאתי חן בעיניך וגו'. ועד"ז הוא בדק"ס מכ"י. ואכ"מ.
- 11. שבת שם. וראה גם ר"ח ופרש"י שבועות שם.
- 12. יד מלאכי שם אות ד.
- . וראה חילופי נוסחאות בשאילתות (ירושלים תש"ך) נוסחאות כ"י, ובא' מהם הובא (- מהתחלת הפסוק "וירא אליו ה' כו' וישא עיניו וירא".
עמוד 70
- 13. שו"ע אדה"ז חאו"ח ר"ס ס"א.
- 14. לכאורה צ"ל "וברתת" בוא"ו (וכ"ה בשני דפוסי שו"ע אדה"ז – זיטאמיר תרט"ז. שם תרכ"ב), וכמו שהוא בהמשך הסעיף שם בהבאת דברי המדרש*. – וראה ברכות כב, א (ומו"ק טו, שנסמנו בהערה שלפנ"ז (ובשוה"ג). וכ"ה בברכות ובע"י מו"ק ודק"ס שם נוסח הכ"י ודפוסים.
- 15.
- **. וכ"ה בטור דפוס אויגשברג ש – שתי הפעמים. ובב"ח ופרישה שם (בשם הב"י) ב' הפעמים.
- ***. ומהם: במקורו במדרש – ויק"ר פכ"ז, ו (לפנינו. וכן בויק"ר הוצאת מרגליות) – שמשם הובא המשך לשון אדה"ז. כנסמן עה"ג דשו"ע אדה"ז (וכמ"ש בטור וב"י שם): פסיקתא דר"כ פ' שור או כשב (בהוצאת באבער, וכן בנוסח כ"י אוקספרד ועוד – נ.י., תשכ"ב; ע"י מו"ק שם: נוסח הכ"י בדק"ס מו"ק שם. וכן הביא בדק"ס ברכות שם (סוף הערה יו"ד) מכ"י.
- ****. ראה לקוטי הש"ס להאריז"ל מו"ק שם (ד"ה מה להלן). סה"מ תיש"א ע' 250 ובהערה 2 שם. לקו"ש ח"כ ע' 9־548.
- . וכ"ה בסיום לשון הטור שם (לפנינו. וכן בדפוס וויניציאה שי (דפוס א' דהטור עם הב"י)) בנוגע לק"ש. וכן ל' הב"י שם (לפנינו ובדפוס וויניציאה הנ"ל) בפעם הא'. ובפעם הב' – גם "ביראה" הוא בלי וא"ו, וכ"ה תנחומא אמור (י). טור שם (לפנינו ובדפוס וויניציאה הנ"ל) בהבאת המשל שבמדרש. וראה חילפי נוסחאות בויק"ר (הוצאת מרגליות, ירושלים תשל"ב) פכ"ז, ו כמה שינויי גירסאות: "ביראה" בלא וא"ו, או גם "וברתת" בוא"ו. ד' לשונות הנ"ל "באימה כו'" הובאו גם: ביומא (ד, ריש ע"ב – לגירסת הע"י וכ"י (ראה דק"ס שם). וכן באדר"נ רפ"א) – לענין תורה – ושם "ביראה ברתת" בלא וא"ו; בויק"ר שם לפנ"ז במשל (לענין (וכ"ה גם בדפוס ראשון דשו"ע אדה"ז). וכ"ה בש"ס מו"ק שם (בה"א). אבל בשו"ע המחבר בלי ה"א (ושם: וזיע – בלי ב'). וכ"ה בשני דפוסי שו"ע אדה"ז זיטומיר הנ"ל. וכ"ה בשאר כל המקומות אחר), ושם לפנינו: וביראה וברתת – שניהם בוא"ו, ובויק"ר (מרגליות) שניהם בלא וא"ו; ויק"ר פי"א ז בלשון המשל. וגם שם כמה שינויים – ראה הוצאת מרגליות. ובתו"כ שמיני י, ד (יל"ש שם רמז תקכו), וכן תנחומא שמיני (ט) – רק ג' לשונות "באימה וברתת ובזיע". וכן ביומא שם לפנינו. וקרוב לומר שזוהי השמטת מעתיק. ואכ"מ.
- . להעיר גם מלשון הב"ח לטור שם: ומדלא קאמר נמי לא באימה וביראה ולא ברתת ובזיע כו'.
עמוד 71
- 16. צ"ל "אל"?
- 17. שו"ע אדה"ז חאו"ח רסצ"ח. וש"נ.
- 18. ברכות לג, רע"א.
- 19. שבת י, א. טוש"ע (ודאדה"ז) או"ח סו"ס צה.
- 20. שו"ע אדה"ז שם סי' קד ס"ב.
- 21. כלשון הכתוב פרשתנו יח, כב.
- 22. להעיר מב"ר (פמ"ח, ט): וירא בשכינה וירא במלאכים. ובפי' ידי משה שם. ברכי יוסף יו"ד סרמ"ד בתחלתו ושם ד"ה ואשר גמר.
- 23. לה, ב. וכהובא בתוד"ה דכתיב שבת שם.
- 24. ל' התוס' שבת שם. וראה פרש"י שבועות שם ובפרשתנו.
- 25. בפרשתנו שם. ומסיים "ושתי הלשונות בב"ר" (ראה ב"ר פמ"ח, י – רק דיעה א'). וראה לקו"ש [המתורגם] ח"כ ע' 76 ואילך. וש"נ. ואכ"מ.
- 26. ואף שבשבועות שם מפורש דמאמר ר"י גדולה הכנסת אורחים "אזלא" "כאותו הזוג" דס"ל דהוי קדש (וראה ר"ח שם. ר"ן שבת שם), י"ל (שאין הכוונה שלמ"ד דהוי חול אין גדולה הכנסת אורחים כו' אלא) שכוונתו שלמ"ד דהוי חול אין ללמוד זה מהכתוב אל נא תעבור דלמד ר"י. ובעיון יעקב שבת שם "דר"א (דקאמר בא וראה שלא כמדת הקב"ה כו') רוצה לחדש אפילו למ"ד ששם זה חול .. (ג"כ) יש ללמוד דגדול הכנסת אורחים כו'". ע"ש. וראה שער אפרים יו"ד (סי' סד ד"ה ובזה נראה) דמפרש עד"ז דברי התוס' בשבת שם. ע"ש. ואכ"מ.
עמוד 72
- 27. ח"א פס"א. וראה שם ח"ב פמ"ב – הובא לקמן בפנים.
- 28. הל' יסודי התורה ספ"ו. וראה כס"מ שם.
- 29. ואולי י"ל, שהרמב"ם מפרש הכתוב אל נא תעבור כפי' התוס' (ד"ה חזיא) בגמ' (ב"מ פו, סע"ב) "שהשכינה הי' רוצה להסתלק" מעל אברהם (ד"לאו אורח ארעא למיקם" – ל' הגמ' ב"מ שם). ולפ"ז אין משם ראי' לפי' ר"י ד"גדולה הכנסת אורחים כו'", וכמ"ש בתוס' שם. וראה חדא"ג מהרש"א שם ד"ה והיינו דכתיב, דהלימוד במס' שבת הוא לא מדברי אברהם אל נא תעבור "אלא מהאי ענינא נדרש מדהלך כו'". ע"ש. וראה ראש דוד להחיד"א פרשתנו עה"פ. עיון יעקב שבהערה 26. וראה גם הרי"ף לע"י שם.
- 30. ח"ב שם.
- 31. וראה רמב"ן פרשתנו בתחלתה במה שהקשה על הרמב"ם במו"נ. וראה מפרשי המורה שם וספר הזכרון להריטב"א בביאור דעת הרמב"ם במו"נ. ואכ"מ.
- 32. ל' הרמב"ם במו"נ שם.
עמוד 73
- 33. ראה ריטב"א שם. אברבנאל למורה שם קרוב לתחלתו, ובמ"ש בישוב קושיא הא' דהרמב"ן.
- *. אבל זהו דלא כפי שפי' במו"נ שם ע"פ דברי "ר' חייא הגדול" – "שהוא ג"כ ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם ואמר לגדול שבהם אמר", וכנ"ל סעיף ג (ראה שקו"ט בפירושו במפרשי המו"נ שם). וראה עיון יעקב (ושאר אפרים) שבהערה 26 – שגם למ"ד דהוי חול אפשר ללמוד דגדולה הכנסת אורחים כו'.
- 34. ראה אברבנאל למורה שם בישוב קושיא השנית (דהרמב"ן על הרמב"ם): שהי' תועלת בהראות לו כל זה (כל פעולות אברהם ושרה בהכנסת אורחים להמלאכים) להודיע שכן הי' מנהגו כל הימים לעשות לאורחים הבאים אליו. ולכן נראו הדברים כמו שהיו בהקיץ. ע"ש ועד"ז כ' הר"א בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' (ירושלים, תשל"ג) פרק הנדיבות.
- 35. אף שבנוגע לפרשיות אחרות הזכיר בהל' יסוה"ת (פ"ז ה"ג) שהם במראה הנבואה.
- 36. סוטה מו, ב.
עמוד 74
- 37. ריש פאה. וראה גם ר"ש שם ד"ה והביכורים (ע"פ ירושלמי).
- 38. וגם: הרי בה"א כתב הרמב"ם "וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם", שבפשטות הלשון משמע לכאורה שזה כולל (גם) גמ"ח בממונו – ראה נמוקי מהרא"י לרמב"ם שם; וא"כ גם בנוגע לעניננו, הול"ל סתם "הכנסת אורחים", או עכ"פ להוסיף ג"ז.
- 39. ולהעיר שבסמ"ג שם "הלווה (ולכאורה צ"ל "הלוי'") הוא החק שחקקו כו'" וממשיך (בל' הרמב"ם) "ודרך החסד .. מאכיל .. ומלוה אותם".
- 40. וכפשטות דרז"ל בפ' זו (פרשתנו כא, לג) "ויטע אשל" מאי אשל אכילה שתי' לוי' (מדרש תהלים לז. קי). וראה תיב"ע ות"י שם. פסיקתא זוטרתא שם. פרש"י כתובות ח, ב (ד"ה בביתו של אברהם). סוטה יו"ד, סע"א*. ועוד. וברד"ק פרשתנו שם, לאחרי שמביא מרז"ל "נוטריקון אכילה שתי' לוי'" כתב: ור"ל שהנהיג אנשי באר שבע להכניס אורחים ושחייב אדם לקבל פני האורח בשלשה דברים האלה.
- . וראה לקו"ש חכ"ה ע' 320 הערה 89. לקו"ש חט"ו ס"ע 501.
עמוד 74
- 41. ה"ג שם.
- 42. מו, ב (מקור דברי הרמב"ם). וכ"ה פשטות הפירוש במשנה (מה, סע"ב) שם.
- 43. להעיר ממגדל עוז לרמב"ם שם "ומתוך העונש תלמוד השכר".
- 44. וראה אתוון דאורייתא כלל כג בסופו. לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 218 ואילך. וש"נ.
- 45. וע"ד לשון הרמב"ם (סוף הל' איסורי מזבח) "הרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו כו'".
- 46. ספרי תצא כד, יט. פרש"י שם. פרש"י ויקרא ה, יז בסופו. וראה אתוון דאורייתא שם.
- 47. להעיר מנתיבות עולם (להמהר"ל) נתיב גמ"ח פ"ב (קרוב לסופו) החילוק בין גמ"ח וצדקה, דגמ"ח הוי מצד הנותן, וצדקה היא מצד המקבל. וראה שם פ"ד.
עמוד 75
- 48. שם סוף ה"א. וכ"כ בסהמ"צ שורש ב. וראה השקו"ט כו' ברמב"ן בסהמ"צ שורש א קרוב לסופו (ב"התשובה הג'") ומפרשי סהמ"צ שם. לקו"ש חי"ד ע' 61 ואילך.
- 49. ואף שגם המאבד סלע כו' קיים מצות צדקה כנ"ל – הרי ג"כ עיקר בצדקה שתהי' בסבר פנים יפות כדלקמן בפנים.
- 50. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 21.
- 51. אלא שלפ"ז צע"ק לשון הרמב"ם "אמרו חכמים", כאשר כוונתו היא לא כדברי חכמים בגמ'. והול"ל סתם "כל שאינו כו'", ע"ד מש"כ להלן שם סוף ה"ד לגבי ביקור חולים.
- 52. ב"מ נח, סע"ב בנוגע הלבנת פנים, שהוא "כאילו שופך דמים".
עמוד 76
- 53. להעיר ממנורת המאור להר"י אלנקאוה פרק הצדקה (ח"א ע' 39) "המשובח שבצדקה היא הכנסת האורחים (וראה לשון הרמב"ם שם ה"ג "כופין ללויי' כדרך שכופין לצדקה"). אבל ראה לקוטים שבסו"ס מהרי"ל (הובא בס' גליוני הש"ס לשבת שם): כל היכא דנזכר הכנסת אורחים ר"ל דוקא הכנסת עשירים ומכובדים .. יקבלם בסבר פנים יפות לנהוג בהם כבוד כו' וראי' מאברהם אבינו כו' אבל הכנסת עניים בכלל צדקה היא.
- *. ולא ממש (ראה לעיל ס"ז החילוק דהכנסת אורחים ועניני צדקה – גמ"ח), כי בהמעלות הכי נעלות שבצדקה, "הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח שהרי זו מצוה לשמה כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש" (רמב"ם הל' מת"ע פ"י ה"ח. ועד"ז בשו"ע יו"ד סי' רמט ס"ז. וליתא שם "שהרי זו .. במקדש")*, שהוא למעלה גם מנתינת צדקה בסבר פנים יפות, משא"כ בהכנסת אורחים שההתענינות ומדת חסדו של בעה"ב (שמתבטאת בלוי') היא עיקר המצוה, ונוגע להנפעל, וכבפנים.
- 54. ולהעיר ממ"ש המהר"ל (פ"ב שם), שהסבר פנים יפות וכו' שבצדקה הו"ע ה"גמ"ח" (שבצדקה).
- 55. רמב"ם הל' מתנות עניים פ"י ה"ד. וש"נ.
- 56. וגם לפי פשטות הכוונה בלוי' (לפי הגמ' שם) בכדי שהאורח לא יוזק בפועל וכיו"ב, הרי בעת שמלוהו אינו במצב של נצרך וחסר, דלא כבשאר גמ"ח אכו"ש וכו' לאורח שהוא נצרך וחסר אז. וא"כ גם בזה ניכרת ומודגשת מדת חסדו וטובו (שימת לב) של בעה"ב המארח להאורח. וראה זח"א קד, סע"א "דהא כלא בהאי תליא" (וראה שם ואילך – הביאור). נתיבות עולם שם פ"ה – פעולת הלוי'.
- 57. ראה רבינו בחיי פרשתנו כא, לג: ודע כי מצות לוי' היא גמר המצוה באכסני' ותכלית השכר. ומובן מדבריו לכאו' (כהביאור בפנים), שהיא לא רק גמר המצוה בזמן, כ"א (גם) השלימות שבהמצוה.
- . ה"מעלה גדולה שאין למעלה ממנה" (בה"שמונה מעלות (ש)יש בצדקה"), אינה שייכת לנדו"ד, כי המעלה בזה היא ש"מחזק יד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי שיחזיק את ידו עד שלא יצטרך לבריות" (לשון הרמב"ם שם ה"ז. ועד"ז בשו"ע שם ס"ו). שבכל זה הוא מעלה בהנפעל, שהתועלת להעני בזה בפועל היא גדולה יותר מבשאר המעלות שבצדקה, אבל לא (כ"כ) מצד מדת חסדו של הנותן שמתבטאת בזה.
עמוד 77
- 58. פרש"י פרשתנו יח, ח (מב"מ פו, ב. ב"ר פמ"ח, יד. וכ"ה בויק"ר שבהערה 62. ועוד)
- 59. תוד"ה נראין (ב"מ שם), מסדר אלי' רבה (פי"ב). וכ"מ בזח"א קמד, א (ראה סה"מ תרס"ג ע' נ). ובזהר פרשתנו (קב, א) הובאו ב' הדיעות. וראה בהנסמן ברד"ל לב"ר שם. במדב"ר פ"י, ה (בסופו).
- 60. תוספות שם (אבל בזח"א קב, א: בגין יקרא דאברהם אתחזי הכי). ובתדבא"ר שם: בצדקות של אותו צדיק (אברהם) ובשר טורח כו'.
- 61. ראה שמו"ר פמ"ז, ה. זהר שם קמד, א.
- 62. וראה ויק"ר פל"ד, ח: מי הוא שעשה חסד עם מי שלא היו צריכין אברהם עם מלאכי השרת.
עמוד 78
- 63. ראה בארוכה לקו"ש ח"ה ע' 329 ואילך. (משיחת ש"פ וירא תשכ"ה, כ"ט אלול תשכ"ב)
- 64. נוסף ע"ז – דנתינת האפשריות להמלאכים שיקיימו "אזלת לקרתא הלך בנימוסי" – (ראה בהנסמן לעיל הערה 58, 61) ה"ז (דוגמת) מאכילם.
- 65. יח, יט. ובפרש"י.
- 66. ב"ר פמ"ז, ו. פפ"ב, ו.
משנה תורה, הלכות אבל י״ד:ב׳ - הטקסט מספריא
שכר הלויה מרובה מן הכל והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנאמר וירא והנה שלשה אנשים ולוויים יותר מהכנסתן אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים.
ויקרא רבה כ״ז:ו׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מיכה ו, ג): עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי, אָמַר רַב אַחָא עֲנֵה בִי וְקַבֵּל שָׂכָר וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שֶׁקֶר, וּתְקַבֵּל עָלָיו דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לֶעָתִיד לָבוֹא. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת בָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִתְוַכֵּחַ עִם יִשְׂרָאֵל, וְשָׂמְחוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְאָמְרוּ כְּלוּם אִינוּן יְכוֹלִים לְהִתְוַכֵּחַ עִם בּוֹרְאָן, עַכְשָׁיו הוּא מְכַלָּן מִן הָעוֹלָם, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לָהֶם (ישעיה א, יח): לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה', כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁשָּׂמְחוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם הֲפָכָהּ לָהֶם לְטוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, יח): אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה תָּמְהוּ הָאֻמּוֹת וְאָמְרוּ זוֹ תְּשׁוּבָה וְזוֹ תּוֹכָחָה, לָא אֲתָא אֶלָּא לְאִתְפּוֹגְגָא עִם בְּנוֹי, וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לָהֶם (מיכה ו, ב): שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה', שָׂמְחוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְאָמְרוּ הֵיאַךְ אֵלּוּ יְכוֹלִין לְהִתְוַכֵּחַ עִם בּוֹרְאָן, עַכְשָׁיו הוּא מְכַלָּן מִן הָעוֹלָם, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם שְׂמֵחִין הֲפָכָהּ לָהֶן לְטוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו, ג): עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, (מיכה ו, ה): עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, תָּמְהוּ כֻלָּם וְאָמְרוּ זוֹ תְּשׁוּבָה וְזוֹ תּוֹכָחָה זוֹ אַחַר זוֹ, לָא אֲתָא אֶלָּא מִתְפּוֹגְגָא עִם בְּנוֹי. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר (הושע יב, ג): וְרִיב לַה' עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב, שָׂמְחוּ וְאָמְרוּ הֵיאַךְ אֵלּוּ יְכוֹלִין לְהִתְוַכֵּחַ עִם בּוֹרְאָן, עַכְשָׁיו הוּא מְכַלָּן מִן הָעוֹלָם, מִיָּד הֲפָכָהּ לָהֶם לְטוֹבָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (הושע יב, ד): בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו. אָמַר רַבִּי יוּדָן בֶּן רַבִּי שִׁמְעוֹן מָשָׁל לְאִשָּׁה אַלְמָנָה שֶׁקָּבְלָה עַל בְּנָהּ לַדַּיָּן, כֵּיוָן דְּחָמַת דַּיָּנָא דְּיָתֵיב וְדַיָּן בְּנוּר וּבְזֶפֶת וּבְמַגְלְבִין, אֲמָרָה אִין אֲנָא מוֹדַעְנָא סוּרְחָנָא דְּהָדֵין בְּרִי לְהָדֵין דַּיָּנָא כַּדּוּן הוּא קָטֵל לֵיהּ, דְּרָכַת עַד דַּחֲסֵיל דַּיָּנָא, כֵּיוָן דַּחֲסַל אֲמַר לָהּ הָדֵין בְּרִיךְ מַה סָּרַח עֲלָיךְ, אֲמָרָה לֵיהּ מָרֵי כַּד הֲוָה בְּמֵעַי הֲוָה מְבַעֵט, אֲמַר לָהּ כְּדֵין הוּא עֲבֵד לָךְ כְּלוּם, אָמְרָה לֵיהּ לָא, אֲמַר לָהּ זִיל לִיךְ דְּלֵית בַּהֲדָא מִלְּתָא סוֹרְחָן כְּלוּם, כָּךְ כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם שְׂמֵחִים, הֲפָכָהּ לָהֶם לְטוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו, מִיָּד תָּמְהוּ אֻמוֹת הָעוֹלָם וְאָמְרוּ זוֹ תְּשׁוּבָה וְזוֹ תּוֹכָחָה זוֹ אַחַר זוֹ, לָא אֲתָא אֶלָא לְאִתְפּוֹגְגָא עִם בְּנוֹי. וּמָה הֶלְאֵיתִיךָ עֲנֵה בִי, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁשָּׁלַח שְׁלוּחִין שֶׁלוֹ לִמְדִינָה וְעָמְדוּ בְּנֵי הַמְדִינָה וְשִׁמְשׁוּ לִפְנֵיהֶם בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וּבִרְתֵת וּבְזִיעַ, כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל שָׁלַחְתִּי לָכֶם שְׁלשָׁה שְׁלוּחִין, משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, שֶׁמָּא אָכְלוּ מִכֶּם, שֶׁמָּא שָׁתוּ מִכֶּם, שֶׁמָּא הִטְרִיחוּ עֲלֵיכֶם, כְּלוּם לֹא מִזְכוּתָן אַתֶּם מִתְפַּרְנְסִין, הַמָּן בִּזְכוּת משֶׁה, הַבְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם, עַנְנֵי כָּבוֹד בִּזְכוּת אַהֲרֹן. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁשָּׁלַח פְּרוֹזְדוֹגְמָא שֶׁלּוֹ לִמְדִינָה, מֶה עָשׂוּ בְּנֵי הַמְדִינָה עָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם וּפָרְעוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם וּקְרָאוּהָ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה בִּרְתֵת וּבְזִיעַ, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל הֲדָא פְּרוֹזְדוֹגְמָא דִידִי לֹא הִטְרַחְתִּי עֲלֵיכֶם וְלֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם שֶׁתְּהֵא קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע לֹא עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיכֶם וְלֹא פּוֹרְעִין אֶת רָאשֵׁיכֶם, אֶלָּא (דברים ו, ז): בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשָׂרָה מִינֵי בְּהֵמוֹת מָסַרְתִּי לְךָ, שְׁלשָׁה בִּרְשׁוּתְךָ וְשִׁבְעָה אֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ, שְׁלשָׁה בִּרְשׁוּתְךָ (דברים יד, ד): שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים, וְשִׁבְעָה אֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ (דברים יד, ה): אַיָּל צְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר, לֹא הִטְרַחְתִּי עֲלֵיכֶם וְלֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לְהִתְיַגֵּעַ בֶּהָרִים לְהָבִיא לְפָנַי קָרְבָּן מֵאֵלּוּ שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ, אֶלָּא מִמַּה שֶּׁבִּרְשׁוּתְךָ מִן הַגָּדֵל עַל אֲבוּסֶךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז.
בראשית רבה מ״ח:י׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן (בראשית יח, ג), תָּנֵי רַבִּי חִיָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן אָמַר זֶה מִיכָאֵל. (בראשית יח, ד): יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי סִימָאי אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אַתָּה אָמַרְתָּ יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר וּבַיִּשּׁוּב וּלְעָתִיד לָבוֹא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כא, יז): אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בְּאֶרֶץ כְּנַעַן מִנְיַן, (דברים ח, ז): אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (זכריה יד, ח): בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִיְרוּשָׁלָיִם. אַתָּה אָמַרְתָּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר, וּבַיִּשּׁוּב, וְלֶעָתִיד לָבוֹא. בַּמִּדְבָּר מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, ט): וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם. בַּיִּשּׁוּב מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, טז): רַחֲצוּ הִזַּכּוּ. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ד, ד): אִם רָחַץ ה' אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן. אַתָּה אָמַרְתָּ וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר וכו', שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קה, לט): פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַּיִן (ויקרא כג, מב): בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ד, ו): וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב, אַתָּה אָמַרְתָּ וְאֶקְחָה פַּת לֶחֶם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו', (שמות טז, ד): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח, ח): אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן (תהלים עב, טז): יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ. כָּךְ כְּתִיב (בראשית יח, ז): וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו' (במדבר יא, לא): וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַיִן (במדבר לב, א): וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ז, כא): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ וגו'. כָּךְ כְּתִיב (בראשית יח, ח): וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו' (שמות יג, כא): וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב, א): אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ב, יג): עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם.
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ו׳ - הטקסט מספריא
כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה לוקה מן התורה שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם.
ושבעה שמות הם השם הנכתב יו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא השם המפורש או הנכתב אדני ואל אלוה ואלהים ואלהי ושדי וצבאות כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה.
כל הנטפל לשם מלפניו מותר למוחקו כגון למ"ד מליהוה ובי"ת מבאלהים וכיוצא בהן אינן כקדושת השם וכל הנטפל לשם מאחריו כגון ך' של אלהיך וכ"ם של אלהיכם וכיוצא בהן אינם נמחקים והרי הם כשאר אותיות של שם מפני שהשם מקדשם ואע"פ שנתקדשו ואסור למוחקם המוחק אלו האותיות הנטפלות אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות.
כתב אל"ף למ"ד מאלהים יו"ד ה"א מיהוה אינו נמחק ואצ"ל יה שהוא שם בפני עצמו מפני שזה השם מקצת שם המפורש הוא אבל הכותב שי"ן דל"ת משדי צד"י בי"ת מצבאות הרי זה נמחק.
שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקדוש ברוך הוא כגון חנון ורחום הגדול הגבור והנורא הנאמן קנא וחזק וכיוצא בהן הרי הן כשאר כתבי הקדש ומותר למוחקן.
כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ את מקום השם וגונזו ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה אלא חותך את מקומו וגונזו וכן אם היה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו ולא יהדק כדי שלא יחוץ שלא אמרו לכרוך עליו אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום.
הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה לוקה שנאמר בעבודת כוכבים כי את מזבחותם תתוצון וכתוב לא תעשון כן לה' אלהיכם וכן השורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה שנאמר ואשריהם תשרפון באש וכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם.
כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות בד"א בכתבי הקדש שכתבם ישראל בקדושה אבל אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם אבל עובד כוכבים שכתב את השם גונזין אותו וכן כתבי הקדש שבלו או שכתבן עובד כוכבים יגנזו.
כל השמות האמורים באברהם קדש אף זה שנאמר אדני אם נא מצאתי חן הרי הוא קדש כל השמות האמורים בלוט חול חוץ מזה אל נא אדני הנה נא מצא עבדך חן כל השמות האמורים בגבעת בנימין קדש כל השמות האמורים במיכה חול כל השמות האמורים בנבות קדש כל שלמה האמור בשיר השירים קדש והרי הוא כשאר הכנויין חוץ מזה האלף לך שלמה כל מלכיא האמור בדניאל חול חוץ מזה אנת מלכא מלך מלכיא והרי הוא כשאר הכנויין.
רש"י על ויקרא ה׳:י״ז - הטקסט מספריא
ולא ידע ואשם, והביא. הָעִנְיָן הַזֶּה מְדַבֵּר בְּמִי שֶׁבָּא סְפֵק כָּרֵת לְיָדוֹ וְלֹא יָדַע אִם עָבַר עָלָיו אִם לָאו, כְּגוֹן חֵלֶב וְשֻׁמָּן לְפָנָיו, וּכְסָבוּר שְׁתֵּיהֶן הֶתֵּר וְאָכַל אֶת הָאֶחָד, אָמְרוּ לוֹ אַחַת שֶׁל חֵלֶב הָיְתָה, וְלֹא יָדַע אִם זוֹ שֶׁל חֵלֶב אָכַל, הֲרֵי זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וּמֵגֵן עָלָיו כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נוֹדַע לוֹ שֶׁוַּדַּאי חָטָא, וְאִם נוֹדַע לוֹ לְאַחַר זְמַן, יָבִיא חַטָּאת (כריתות כ"ב):
ולא ידע ואשם ונשא עונו. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, הֲרֵי הַכָּתוּב עָנַשׁ אֶת מִי שֶׁלֹּא יָדַע, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיַּעֲנִישׁ אֶת מִי שֶׁיָּדַע, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם נַפְשְׁךָ לֵידַע מַתַּן שְֹכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים, צֵא וּלְמַד מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִצְטַוָּה אֶלָּא עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה וְעָבַר עָלֶיהָ, רְאֵה כַּמָּה מִיתוֹת נִקְנְסוּ עָלָיו וּלְדוֹרוֹתָיו. וְכִי אֵיזוֹ מִדָּה מְרֻבָּה שֶׁל טוֹבָה אוֹ שֶׁל פֻּרְעָנוּת? הֱוֵי אוֹמֵר מִדָּה טוֹבָה, אִם מִדַּת פֻּרְעָנוּת מְעוּטָה, רְאֵה כַּמָּה מִיתוֹת נִקְנְסוּ לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו, מִדָּה טוֹבָה הַמְרֻבָּה הַיּוֹשֵׁב לוֹ מִן הַפִּגּוּלִין וְהַנּוֹתָרוֹת וְהַמִּתְעַנֶּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים — עַאַכַּ"וְ שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרוֹת דּוֹרוֹתָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת; רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה וְגוֹ' (דברים י"ז), אִם מִתְקַיֶּמֶת הָעֵדוּת בִּשְׁנַיִם, לָמָּה פֵּרֵט לְךָ הַכָּתוּב ג'? אֶלָּא לְהָבִיא שְׁלִישִׁי לְהַחֲמִיר עָלָיו וְלַעֲשׂוֹת דִּינוֹ כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ לְעִנְיַן עֹנֶשׁ בַּהֲזָמָה; אִם כָּךְ עָנַשׁ הַכָּתוּב לַנִּטְפָּל לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה כְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּשַׁלֵּם שָֹכָר טוֹב לַנִּטְפָּל לְעוֹשֵׂי מִצְוָה כְּעוֹשֵׂי מִצְוָה (סנהדרין ט'); רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה הֲרֵי הוּא אוֹמֵר לְמַעַן יְבָרֶכְךָ וְגוֹ' (דברים כ"ד) — קָבַע הַכָּתוּב בְּרָכָה לְמִי שֶׁבָּאת עַל יָדוֹ מִצְוָה בְּלֹא יָדַע — אֱמֹר מֵעַתָּה, הָיְתָה סֶלַע צְרוּרָה בִּכְנָפָיו וְנָפְלָה הֵימֶנּוּ וּמְצָאָהּ הֶעָנִי וְנִתְפַּרְנֵס בָּהּ, הֲרֵי הַקָּבָּ"ה קוֹבֵעַ לוֹ בְּרָכָה (ספרא):
ולא ידע ואשם … והביא [AND IF A SOUL SIN, AND DO ANY OF THESE THINGS WHICH SHOULD NOT BE DONE …] AND HE DOES NOT DISCOVER THAT HE IS GUILTY … HE SHALL BRING [A RAM … FOR A GUILT OFFERING] — This paragraph (vv. 17—19) is speaking of a person to whom there has occurred a כרת ספק (i. e. it is speaking of a person who is doubtful whether he has inadvertently committed an act of such a character as to be punishable with כרת if done willfully), and he does not know whether he has actually committed a sinful act or not. For instance: חלב (fat forbidden to be eaten under the penalty of כרת) and permitted fat (שומן) lay before him, and he believed that both were permissible food (i. e. that both were שומן), and he ate one of them. Afterwards, however, people told him that one of these was חלב, but he does not know whether he had eaten that which was חלב. Then such a one has to bring an אשם תלוי (the guilt-offering for a doubtful sin, lit., the guilt-offering in suspense, from תלה to “be in suspense”); and this protects him against punishment so long as he does not become cognisant that he has undoubtedly sinned, and if he becomes cognisant of this after a time he has to bring a sin-offering (cf. Keritot 22b, 23a).
ו אשם ונשא עונוולא ידע AND HE DOES NOT DISCOVER THAT HE IS GUILTY, AND BEARETH HIS INIQUITY — R. José the Galilean said, “See, Scripture (God) punishes him who has no sure knowledge that he has sinned (in as much as it requires him to bring a guilt-offering); how much the more does it follow that He will punish him who does know that he is sinning and yet wilfully does it. — R. José said, “If you wish to know the reward prepared for the righteous, go and learn from the case of Adam Horishon, who was charged only with a negative command (not to eat from the עץ הדעת) and who transgressed it, — see how many kinds of death-penalties were on this account decreed as a punishment against himself and all his descendants! Now, which measure is greater, — that of good (of reward), or that of punishment? You must admit that it is that of reward (cf. Rashi on Exodus 20:6). If, then, the measure of punishment is the lesser, consider that if so many kinds of death-penalties were decreed as a punishment against himself and his descendants, surely, in the case of the measure of good which is the greater one, if a person refrains from eating sacrifices which have become abominable (פגול) or which have been left over beyond the prescribed time (נותר), or if he fasts on Yom Kippur, how much the more certain is it that he will acquire merit for himself and for his descendants and the descendants of his descendants until the end of all generations! — R. Akiba said, “See, it states, (Deuteronomy 19:15) “at the mouth of two witnesses, or, at the mouth of three witnesses [shall the matter be established]. — But if evidence can be established by two witnesses, why does Scripture afterwards specifically state that this may be done by three? But it is to bring the third witness under the law there stated — to be severe with him and to make his sentence exactly like that of these (the first two witnesses) in respect to punishment in case of “plotting” (evidence that is rebutted by proof that the witness was not present on the occasion to which he has testified; see Rashi on Deuteronomy 19:16). Now, if Scripture exacts punishment so severely from one who has only joined himself with sinners (he is so described because as a single witness he could not hope that his evidence would be effective), just as it does from the sinners themselves, how much the more certain is it that He will give a reward to him who attaches himself to those who practise meritorious deeds just as it does to those who themselves practise meritorious deeds! (Sanhedrin 9a; Makkot 5b). — R. Eleazar b. Azariah said: In Deuteronomy (24:19) Scripture states, “When thou reapest thy harvest in thy field, and hast forgotten a sheaf in the field, [thou shalt not return to take it; it shall be for the stranger, for the fatherless etc.]”, and, you see, it states immediately afterwards: “that the Lord thy God may bless thee etc.” Scripture (God) thus gives the assurance of a blessing to one through whom a meritorious deed came about (the feeding of the stranger, etc.), without himself knowing about it (since he forgot to remove the sheaf from the field)! You must now admit that if a Sela was tied up in the skirt of one’s garment and it fell from it and a poor man finds it and supports himself by it the Holy One, blessed be He gives the assurance of a blessing to him (to the man who has lost the Sela) (Sifra, Vayikra Dibbura d'Chovah, Section 12 7-13).
ספר המצוות, שורשים ב׳ - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות כל מה שלמדים באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או מרבוי:
[א] כבר בארנו בפתיחת חבורנו בפירוש המשנה שרוב דיני התורה יצאו בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם ושהדין היוצא במדה מאותן המדות הנה פעמים תפול בו המחלוקת ושיש שם דינין הן פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם אבל הם מביאין ראיה עליהן באחת משלש עשרה מדות כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או היקש יורה עליו וכבר בארנו זה הענין שם. וכשיהיה זה כן הנה לא כל מה שנמצא לחכמים שהוציאו בהיקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שימצא בתלמוד שיסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן, כי פעמים יהיה הפירוש ההוא מקובל ממשה בסיני לפי הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו אחר שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו. וזה גם כן שרש כבר נשתבש בו זולתנו ולכן מנה יראת חכמים עם מצות עשה, ואשר הביאו לזה לפי מה שיראה לי מאמר ר' עקיבא את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים חשב שכל מה שיגיע משלש עשרה מדות הוא מן הכלל הנזכר, ואם היה הענין כמו שחשבו למה לא מנו כבוד בעל האם ואשת האב מצוה בפני עצמה מחוברת אל כבוד אב ואם וכן כבוד אחיו הגדול כי אלו האישים למדנו שאנו חייבין לכבדם ברבוי אמרו (כתובות ק"ג) כבד את אביך לרבות אחיך הגדול ואמרו את אביך לרבות בעל אמך ואת אמך לרבות אשת אביך כמו שאמרו את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, אם כן מפני מה מנו אלו ולא מנו אלו. וכבר הגיעו בזה הסכלות אל יותר קשה מזה, וזה כשמצאו דרש בפסוק יתחייב בדרש ההוא לעשות פעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כלם בלי ספק מדרבנן ימנו אותם בכלל המצות ואע"פ שפשטיה דקרא לא יורה על דבר מאותם הענינים עם השרש שהועילונו בו ע"ה והוא אמרם ז"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והיות התלמוד בכל מקום ישאל פשטיה דקרא במאי כתיב כשמצאו פסוק ילמדו ממנו על צד הבאור והראיה דברים רבים. והנסמכים במחשבה זו מנו בכלל המצות בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים בעבור הדרש הנזכר באמרו יתברך והודעת להם את הדרך ילכו בה, ואמרו את הדרך זו גמילות חסדים, ילכו זה בקור חולים בה זה קבורת מתים, ואת המעשה אלו הדינים, אשר יעשון זו לפנים משורת הדין, והשבו כי כל פועל ופועל מאלו הפעולות מצוה בפני עצמה, ולא ידעו כי אלו הפעולות כלם ודומים להם נכנסות תחת מצוה אחת מכל המצות הכתובות בתורה בבאור והוא אמרו יתברך ואהבת לרעך כמוך, ובזה הדרך בעצמו מנו חשוב תקופות מצוה בעבור הדרש הבא בהיא חכמתכם ובינתכם והוא אמרם (שבת ע"ה) איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות, ואילו מנה מה שהוא יותר מבואר מזה ויחשוב מה שהוא יותר ראוי למנותו והוא כל דבר שנלמד בתורה במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן היה עולה מנין המצות לאלפים רבים. ואולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמתיות והיות הדין היוצא במדה ההיא אמת או בלתי אמת, אין זו הסבה. אבל הסבה כי כל מה שיוציא אדם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה בסיני בבאור והם תרי"ג מצות ואפילו היה המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם. והראיה על זה כלו אמרם בגמרא תמורה (דף ט"ז) אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים שנשתכחו בימי אבלו של משה ואעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מפלפולו שנאמר כל איש אשר יכה את קרית ספר ולכדה וגו' וילכדה עתניאל בן קנז. וכשהיו כך הנשכחות כמה היה הכלל שנשכח ממנו זה המספר, כי גם מן השקר שנאמר שנשכח ממנו כל מה שנודע ובלא ספק היו אותם הדינים המוצאים בקל וחומר ובזולתו מהמדות אלפים רבים ואלו כלם היו נודעים בימי משה. ונאמר עליהם דקדוקי סופרים כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהן כל מה שילמד בשלש עשרה מדות ואפילו בזמנו עליו השלום כל שכן שלא ימנה בהן כל מה שהוציאו באחרית הזמן, אבל אמנם ימנה מה שהיה בפירוש מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא או יאמרו שהוא גוף תורה הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה ולא בהיקש ואמנם זכרו ההיקש בו והביאו הראיה עליו באחת משלש עשרה מדות להראות חכמת הכתוב כמו שבארנו בפירוש המשנה:
ספר המצוות, שורשים א׳ - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות בכלל הזה המצות שהן מדרבנן:
דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבארו, כי אחר שהיה לשון התלמוד (מכות כ"ג:) תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני איך נאמר בדבר ההוא שהוא מדרבנן שהוא מכלל המנין, אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה מכלל מצות עשה, וכן מאה ברכות בכל יום ונחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים וחשוב תקופות ושמונה עשר ימים לגמור את ההלל. והשתכל ממי שישמע לשונם נאמרו לו למשה בסיני וימנה קריאת ההלל ששבח בו דוד עליו השלום את האל יתברך שצוה בה משה וכן נר חנוכה שקבעוה חכמים בבית שני וכן קריאת המגילה. אמנם היות נאמר למשה בסיני שיצונו כי כשיהיה באחרית ממלכתנו ויקרה לנו עם היונים כך וכך יתחייב לנו להדליק נר חנוכה, הנה איני רואה שאחד ידמה זה או יעלה במחשבתו. ומה שיראה לי שהביאם אל זה היותנו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו. ושאלת התלמוד (שבת כ"ג) היכן צונו ואמרו מלא תסור, ואם מטעם זה מנו אותם הנה ראוי שימנו כל דבר שהוא מדרבנן כי כל מה שצוונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירונו ממנו כבר צוה משה רבינו ע"ה בסיני שהוא צונו לעשותו והוא אמרו על פי התורה אשר יורוך וגו' והזהירנו יתברך מעבור דבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואמר לא תסור וגו'. ואם ימנה כל מה שהוא מדרבנן בכלל תרי"ג מצות מפני שהכל נכנס תחת אמרו יתברך לא תסור, מפני מה מנו בפרט אלו ולא מנו זולתם וכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגילה היה להם למנות נטילת ידים ומצות עירוב, כי הנה אנחנו מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו כמו שמברכין על מקרא מגילה ונר חנוכה והכל מדרבנן. ובבאור אמרו (חולין ק"ו) מים ראשונים מצוה ואמרו מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים כמו שאמרו במקרא מגילה ונר חנוכה היכן צונו מלא תסור, וכבר התבאר שכל מה שתקנו חכמים ונביאים שעמדו אחר משה רבינו הוא גם כן מדרבנן. ובבאור אמרו (עירובין כ"א) בשעה שתקן שלמה ידים ועירובין יצאה בת קול ואמרה חכם בני ושמח לבי. ובארו במקומות אחרים שעירובין יקרא דרבנן וידים מדברי סופרים. הנה התבאר לך שכל מה שתקנו אחר משה נקרא דרבנן. ואמנם כבר בארתי לך זה כדי שלא תחשוב במקרא מגילה בעבור שהוא תקון נביאים יקרא דאורייתא שעירובין דרבנן אע"פ שהוא תקון שלמה ובית דינו. וזהו שנעלם מזולתנו ומנה הלבשת ערומים בעבור שמצא בישעיה כי תראה ערום וכסיתו ולא ידע שזה נכנס תחת אמרו יתברך די מחסורו אשר יחסר לו, כי ענין זה הצווי הוא בלי ספק שנאכיל לרעב ונכסה הערום ונתן מצע למי שאין לו מצע וכסות למי שאין לו כסות ונשיא הפנוי שאין לו יכולת להנשא ונרכיב מי שדרכו לרכוב כמו שהוא מפורסם בתלמוד (כתובות ס"ז:) שזה כלו נכנס תחת אמרו די מחסורו. והיה לשון התלמוד אצלם מחובר בלעגי שפה ובלשון אחרת ולולא זה לא מנו מקרא מגילה והדומה לו עם המצות שנאמרו למשה בסיני. ובגמרא שבועות (ל"ט) אין לי אלא מצות שנצטוו על הר סיני מצות שעתידין להתחדש כגון מקרא מגילה מנין תלמוד לומר קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו והוא שיאמינו בכל מצוה שתקנו הנביאים והחכמים אחר כן. והתמה מפני מה מנו מצות עשה שהם מדרבנן כמו שזכרנו ולא מנו גם כן מצות לא תעשה שהם מדרבנן וכמו שמנו במצות עשה מקרא מגילה ונר חנוכה ומאה ברכות בכל יום והלל היה להם למנות גם כן בכלל לא תעשה דאורייתא כך כל שניה ושניה לא תעשה מדרבנן כמו שבארו ואמרו (יבמות כ') שניות מדברי סופרים, וכבר התבאר בתלמוד שמאמר המשנה איסור מצוה רוצה בו השניות ואמרו מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים, וכן היה ראוי להם למנות בכלל אחות חלוצה שהיא מדברי סופרים, ובכלל אם נמנה כל עשה דרבנן וכל לא תעשה דרבנן יהיה זה עולה לאלפים רבים וזה דבר מבואר. הכלל כי כל מה שהוא מדרבנן לא ימנה בכלל תרי"ג מצות כי הכלל הזה הוא כלו כתוב בתורה כי אין בו דבר מדרבנן כמו שנבאר. ואמנם היותם מונים קצת הדברים שהם מדרבנן ועוזבים קצתם בבחירה מהם הוא ענין אי אפשר לקבלו בשום פנים אמרו מי שאמרו. הנה בארנו ענין זה השרש ומופתיו עד שלא נשאר בו ספק כלל אל שום אדם:
משנה תורה, הלכות מתנות עניים י׳:ח׳ - הטקסט מספריא
פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח שהרי זו מצוה לשמה כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה ולא יתן אדם לתוך קופה של צדקה אא"כ יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה כר' חנניה בן תרדיון.
שולחן ערוך, יורה דעה רמ״ט:ז׳ - הטקסט מספריא
ַ פָּחוֹת מִזֶּה, הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְעָנִי וְלֹא יֵדַע לְמִי יִתֵּן, וְלֹא יֵדַע הֶעָנִי מִמִּי מְקַבֵּל. וְקָרוֹב לָזֶה, הַנּוֹתֵן לְקֻפָּה שֶׁל צְדָקָה; וְלֹא יִתֵּן אָדָם לְקֻפָּה שֶׁל צְדָקָה אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁהַמְמֻנֶּה עָלֶיהָ נֶאֱמָן וְיוֹדֵעַ לִנְהֹג בָּהּ כַּשּׁוּרָה.
משנה תורה, הלכות מתנות עניים י׳:ד׳ - הטקסט מספריא
כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו שנאמר אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון ומדבר לו דברי תחנונים ונחומים שנאמר ולב אלמנה ארנין.
רש"י על בראשית י״ח:ח׳ - הטקסט מספריא
ויקח חמאה וגו'. וְלֶחֶם לֹא הֵבִיא, לְפִי שֶׁפֵּרְסָה שָׂרָה נִדָּה, שֶׁחָזַר לָהּ אֹרַח כַּנָּשִׁים אוֹתוֹ הַיּוֹם, וְנִטְמֵאת הָעִסָּה (בבא מציעא שם):
חמאה. שֻׁמַּן הֶחָלָב שֶׁקּוֹלְטִין מֵעַל פָּנָיו:
ובן הבקר אשר עשה. אֲשֶׁר תִּקֵּן; קַמָּא קַמָּא שֶׁתִּקֵן אַמְטִי וְאַיְיתִי קָמַיְהוּ:
ויאכלו. נִרְאוּ כְמִי שֶׁאָכְלוּ, מִכָּאן שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה אָדָם מִן הַמִּנְהָג (בבא מציעא שם):
חמאה is the fatty part of milk which is skimmed off its surface.
ובן הבקר אשר עשה literally, AND THE CALF WHICH HE HAD MADE — i.e. prepared. Whatever was ready first he brought and placed before them.
ויאכלו AND THEY DID EAT—They appeared to be eating: from this we may learn that a man should not act differently from the prevalent custom (Bava Metzia 86b).
בראשית רבה מ״ח:י״ד - הטקסט מספריא
וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב (בראשית יח, ח), אָמַר רַבִּי חֲנִינָא הַמְעֻלֶּה אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בֶּחָלָב, וְהַבֵּינוֹנִי אֶחָד מֵאַרְבָּעִים, וְהַקִּבָּר אֶחָד מֵעֶשְׂרִים. רַבִּי יוֹנָה אָמַר הַמְעֻלָּה אֶחָד מִמֵּאָה, בֵּינוֹנִי אֶחָד מִשִּׁשִּׁים, וְהַקִּבָּר אֶחָד מֵעֶשְׂרִים. וּפַת הֵיכָן הִיא, אֶפְרַיִם מַקְשָׁאָה תַּלְמִידוֹ דְּרַבִּי מֵאִיר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אָמַר פִּירְסָה נִדָּה וְנִטְמֵאת הָעִסָּה. רַבָּנָן אָמְרֵי אֲפִלּוּ פַּת הֵבִיא לִפְנֵיהֶם, מָה אִם דְּבָרִים שֶׁלֹא אָמַר הֵבִיא לִפְנֵיהֶם, דְּבָרִים שֶׁאָמַר לָהֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. (בראשית יח, ח): וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם, הָכָא אַתְּ אָמַר וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם, וּלְהַלָּן אָמַר (בראשית יח, ב): נִצָּבִים עָלָיו, אֶלָּא עַד שֶׁלֹא יָצָא יְדֵיהֶם נִצָּבִים עָלָיו, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא יְדֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם, אֵימָתוֹ מֻטֶּלֶת עֲלֵיהֶם, מִיכָאֵל מִרְתַּת, גַּבְרִיאֵל מִרְתַּת. רַבִּי תַּנְחוּמָא מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי אָבוּן בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר, מַתְלָא אֲמַר, עֲלַת לְקַרְתָּא הֲלֵךְ בְּנִימוּסָהּ, לְמַעְלָה שֶׁאֵין אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, עָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם וְלֹא אָכַל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט, ט): וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי, אֲבָל לְמַטָּה שֶׁיֵּשׁ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ, וְכִי אוֹכְלִין הָיוּ, אֶלָּא נִרְאִין כְּאוֹכְלִין, רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן מִסְתַּלֵּק.
שמות רבה מ״ז:ה׳ - הטקסט מספריא
וַיְהִי שָׁם עִם ה', וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לִהְיוֹת אַרְבָּעִים יוֹם בְּלֹא מַאֲכָל וּבְלֹא מִשְׁתֶּה, רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַמָּשָׁל אוֹמֵר אֲזַלְתְּ לְקַרְתָּא הַלֵּךְ בְּנִימוּסֶיהָ, לְמַעְלָה שֶׁאֵין אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה עָלָה משֶׁה וְנִדְמָה לָהֶם, לְמַטָּה שֶׁיֵּשׁ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה יָרְדוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, ח): וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן נִרְאִין כְּאוֹכְלִין, רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן מִסְתַּלֵּק. דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי שָׁם עִם ה', מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן שֶׁהָיָה עוֹלֶה מִטְבֶרְיָא לְצִפּוֹרִי, הָיָה רַבִּי חִיָּא תַּלְמִידוֹ אֶצְלוֹ, וְהָיָה רַבִּי יוֹחָנָן רוֹאֶה כֶּרֶם, אָמַר לְרַבִּי חִיָּא, אֵין אַתָּה רוֹאֶה כֶּרֶם זֶה שֶׁהָיָה שֶׁלִּי וּמָכַרְתִּי אוֹתוֹ בְּכָךְ וְכָךְ, אוֹתָהּ שָׁעָה בָּכָה רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וְאָמַר לוֹ, לֹא הִנַּחְתָּ לְעֵת זִקְנוּתְךָ כְּלוּם, אָמַר לוֹ וְכִי קַלָּה הִיא בְּעֵינֶיךָ שֶׁמָּכַרְתִּי דָּבָר שֶׁנִּבְרָא בְּשִׁשָּׁה יָמִים, וְקָנִיתִי דָּבָר שֶׁנִּתַּן לְאַרְבָּעִים יוֹם, עוֹלָם כֻּלּוֹ וּמְלוֹאוֹ נִבְרָא בְּשִׁשָּׁה יָמִים, אֲבָל הַתּוֹרָה נִתְּנָה לְאַרְבָּעִים יוֹם. לֶחֶם לֹא אָכַל, אֲבָל מִלַּחְמָהּ שֶׁל תּוֹרָה אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה, אֲבָל מֵימֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה שָׁתָה, וְהָיָה לָמֵד תּוֹרָה בַּיּוֹם, וּפוֹשֵׁט אוֹתָהּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ בַּלַּיְלָה, וְלָמָּה הָיָה עוֹשֶׂה כָּךְ, אֶלָּא לְלַמֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁיְהוּ יְגֵעִים בַּתּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הָיָה אוֹמֵר לְתַלְמִידָיו בּוֹאוּ וְלִמְּדוּ תוֹרָה דְּשָׁחֲרִין וּדְקָרִין בַּלַּיְלָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן הָיָה אוֹמֵר לְתַלְמִידָיו בּוֹאוּ וְלִמְדוּ תוֹרָה דְּאִימְטִין. אֶלָּא אַף עַל פִּי כֵן מוֹדֶה הָיָה רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁאֵין רִנָּה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בַּלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב, יט): קוּמִי רֹנִי בַלַּיְלָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי לא, טו): וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה. רַבָּנִין אָמְרֵי בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, לְכָךְ הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיְהוּ הַמַּשְׁנִין יוֹשְׁבִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (יהושע א, ח): לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וגו'. דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי שָׁם עִם ה', לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא הוּא אוֹכֵל מִלַּחְמָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְהוּא שׁוֹתֶה מֵימֶיהָ, לְפִיכָךְ לֶחֶם לֹא אָכַל, אֶלָּא מֵאַיִן הָיָה אוֹכֵל, מִזִּיו הַשְּׁכִינָה הָיָה נִזּוֹן, וְאַל תִּתְמַהּ הַחַיּוֹת שֶׁנּוֹשְׂאוֹת אֶת הַכִּסֵּא מִזִּיו הַשְּׁכִינָה הֵן נִזּוֹנוֹת.
ויקרא רבה ל״ד:ח׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בָּהּ אַרְבַּע שִׁיטִין, מִי הוּא שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁלֹּא הָיוּ צְרִיכִין, אַבְרָהָם עִם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, כְּתִיב (בראשית יח, ח): וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ, וְכִי אוֹכְלִין הָיוּ, אָמַר רַבִּי יוּדָן נִרְאִין כְּאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְרִאשׁוֹן רִאשׁוֹן מִסְתַּלֵּק, וּמַה פָּרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו, הַמָּן יוֹרֵד לָהֶם, וְהַבְּאֵר עוֹלָה לָהֶן, וְהַשְּׂלָו מָצוּי לָהֶם, וְעַנְנֵי כָבוֹד מַקִּיפִין אוֹתָם, וְעַמּוּד הֶעָנָן נוֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם. וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם מִי שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְחֶסֶד פָּרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו, מִי שֶׁעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁצָּרִיךְ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר בָּהּ שִׁיטָה חֳרֵי, מִי הֵן שֶׁלֹּא עָשׂוּ חֶסֶד עִם מִי שֶׁלֹּא הָיוּ צְרִיכִין לְחֶסֶד, עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי עִם יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (דברים כג, ה): עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, וְכִי צְרִיכִין הָיוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל, וַהֲלוֹא כָּל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיָה הַמָּן יוֹרֵד לָהֶן וְהַבְּאֵר עוֹלָה וְהַשְּׂלָו מָצוּי לָהֶם וְעַנְנֵי כָּבוֹד מַקִּיפִין אוֹתָם וְעַמּוּד עָנָן נוֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם. אֶלָּא דֶּרֶךְ אֶרֶץ הוּא הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ מַקְדִּימִין לָהֶם בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, מַה פָּרַע לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתּוֹךְ כָּךְ (דברים כג, ד): לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה אִם מִי שֶׁלֹּא עָשׂוּ חֶסֶד עִם מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֶסֶד רְאֵה מַה פָּרַע לָהֶם שְׂכָרָם, מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁצָּרִיךְ חֶסֶד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בָּהּ שִׁיטָה חֳרֵי, מִי הוּא שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁחַיָּב לוֹ, יִתְרוֹ עִם משֶׁה (שמות ב, כ): וַיֹּאמֶר [להן] קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם, רַבִּי סִימוֹן אָמַר בִּשְׂכָרוֹ הֶאֱכִילוֹ, דִּכְתִיב (שמות ב, יט): וְגַם דָּלֹה דָּלָה לָנוּ, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר דָּלָה לָנוּ וְלַאֲבוֹתֵינוּ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר דָּלָה לָנוּ וְלָרוֹעִים. וְרַבָּנָן אָמְרֵי דָּלָה לָנוּ בִּזְכוּת אֲבוֹתֵינוּ, וְלָרוֹעִים בִּשְׁבִיל לְהַטִּיל שָׁלוֹם. וְאֵימָתַי פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ, רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר בִּימֵי שָׁאוּל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א טו, ו): וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סוּרוּ רְדוּ וגו', וְכִי עִם כָּל יִשְׂרָאֵל עָשָׂה חֶסֶד וַהֲלוֹא לֹא עָשָׂה אֶלָּא עִם משֶׁה לְבַדּוֹ, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם אֶחָד מִגְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה חֶסֶד עִם כָּל יִשְׂרָאֵל, וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה מִּי שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁחַיָּב לוֹ רְאֵה מַה פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בָּהּ שִׁיטָה חֳרֵי, אָמַר מִי הוּא שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁצָּרִיךְ חֶסֶד, זֶה בּוֹעַז עִם רוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (רות ב, יד): וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גּשִׁי הֲלֹם, קְרִיבִי לְהָכָא, (רות ב, יד): וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, מִלֶּחֶם שֶׁל קוֹצְרִים, (רות ב, יד): וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַקּוֹצְרִים לִהְיוֹת טוֹבְלִין פִּתָּן בְּחֹמֶץ בִּשְׁעַת הַשָּׁרָב, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מִכָּאן שֶׁמּוֹצִיאִין מִינֵי חֲמֻצִים לַגְּרָנוֹת. (רות ב, יד): וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַדַּאי. (רות ב, יד): וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, קָלֵיל זְעֵיר בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו נָתַן לָהּ, וְהָכְתִיב (רות ב, יד): וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, אָמַר רַבִּי יִצְחָק אֲנַן שַׁמְעִינַן מִינָהּ תַּרְתֵּי, אוֹ בְּרָכָה שׁוֹרָה בְּיָדוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, אוֹ בְּרָכָה שׁוֹרָה בְּמֵעֶיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת, אֶלָּא מִן מַה דִּכְתִיב: וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתּוֹתַר, אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁבְּרָכָה שׁוֹרָה בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לִמְדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁכְּשֶׁיְהֵא אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה יְהֵא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּלֵב שָׂמֵחַ, שֶׁאִלּוּ הָיָה רְאוּבֵן יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו (בראשית לז, כא): וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם, הָיָה טוֹעֲנוֹ וּמוֹלִיכוֹ אֵצֶל אָבִיו, וְאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ בֹּעַז שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו: וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, עֲגָלִים פְּטוּמִים הָיָה מַאֲכִילָהּ. רַבִּי כֹּהֵן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמְרוּ לְשֶׁעָבַר הָיָה אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה וְהַנָּבִיא כּוֹתְבָהּ, וְעַכְשָׁיו אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה מִי כּוֹתְבָהּ, אֵלִיָהוּ וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם עַל יְדֵיהֶם, כְּהַהוּא דִכְתִיב (מלאכי ג, טז): אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו. תָּנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁכֵּן רוּת אוֹמֶרֶת לְנָעֳמִי (רות ב, יט): שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז, אֲשֶׁר עָשָׂה עִמִּי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ, אָמְרָה לָהּ הַרְבֵּה פְּעֻלּוֹת וְטוֹבוֹת עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בִּשְׁבִיל פְּרוּסָה שֶׁנָּתַן לִי.
בראשית רבה מ״ז:ו׳ - הטקסט מספריא
וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ (בראשית יז, כב), תָּנֵי הַנִּפְטָר מֵחֲבֵרוֹ בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן צָרִיךְ לִטֹּל מִמֶּנּוּ רְשׁוּת, מִמִּי אַתְּ לָמֵד, מֵאַבְרָהָם, פַּעַם אַחַת הָיָה אַבְרָהָם מְדַבֵּר עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדַבֵּר עִמּוֹ, אָמַר לָהֶן נִפָּטֵר מִן הַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא גְדוֹלָה מִכֶּם תְּחִלָּה, אַחַר כָּךְ אֲנִי מְדַבֵּר עִמָּכֶם, כֵּיוָן שֶׁדִּבֵּר עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל צָרְכּוֹ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים צָרִיךְ אֲנִי לְדָבָר, אָמַר לוֹ הִפָּטֵר בְּשָׁלוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית יז, כב): וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם, (בראשית לה, יג): וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים, (בראשית כח, יג): וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו.
מצוטט ב־8 עמודים
אגרות קודש 2
- כרך כח ‹ י'תקע לקו"ש חכ"ה ע' 70
- כרך ח ‹ ב'רפד לקו"ש חכ"ה ע' 71
לקוטי שיחות 2
- כרך לג ‹ חג השבועות ‹ שיחה ג ‹ 34 לקו"ש חכ"ה ע' 71
- כרך לד ‹ וילך ‹ שיחה א ‹ 189 לקו"ש חכ"ה ע' 71
תורת מנחם 1
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- הלכות ברכות השחר וקריאת שמע ‹ הלכות קריאת שמע ‹ סא דין כמה צריך לדקדק ולכוין בקריאת שמע לקוטי שיחות חכ"ה עמ' 71
ספר המאמרים ספרי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע 1
- תרצ"ב-תרצ"ג ‹ תרצ"ג ‹ בס"ד ליל א' דחה"ש, רצ"ג. ‹ תקכא לקו"ש חכ"ה ע' 71