75

המארח בעבורו נובעות מהתעיניינותו, מרגשותיו, מתוך אהבת ישראל, כנרמז, בדברי הרמב"ם⁴⁸ ש"כל מצוות אלו .. הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך"⁴⁹.

וזה מתבטא בחובה "ללוות האורחים". כי הלויה אינה נכללת במילוי צרכיו של האורח בעת היותו אורח, בדומה להספקת מזון ושתיה וכדומה, אלא היא נובעת ממדת גמילות החסדים של המארח, הקיימת אף לאחר האירוח, כאשר האורח הולך לדרכו, ואז חש האורח, שכל הפעולות שנעשו עבורו נבעו מהרגשה לבבית של בעל הבית המארח, המתעניין בו, וטובתו חשובה בעיניו.

ח. ליווי האורח מוכיח את מדת החסד

וזוהי המשמעות של המשך דברי הרמב"ם: "שכר הלויה מרובה מן הכל. והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן":

ה"חוק שחקקו אברהם" אינו מתייחס רק לפרט של מעשה הלויה, אלא באופן כללי, לדרך של הכנסת האורחים, שאברהם אבינו קבע את אופן הכנסת האורחים כך שלא יהא זה רק מעשה של גמילות חסדים שרק הנפעל והתוצאה חשובים – צרכיו של האורח – אלא גם מדת החסד של בעל הבית המארח, וזוהי "דרך החסד שנהג בה⁵⁰, שליווי האורחים מופיע ביחד עם "מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן".

לפי זה יש לבאר גם את סוף דברי הרמב"ם, "אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים", שדברים אלו עולים בקנה אחד עם חשיבות הליווי המוזכרת בתחלת ההלכה – "שכר הלויה מרובה מן הכל":

הרמב"ם אינו מתכוון רק לכך שבלי ליווי עלולה להגרם שפיכת דמי האורח בהליכתו בדרך, אלא גם⁵¹ להרגשה של שפיכת דמים אצל האורח: כאשר המארח אינו מלוהו רואה האורח שחסרה ההתעניינות וההתמסרות – מדת החסד של הפעולה, ואז אין הוא נהנה מהכנסת האורחים, "אזיל סומקא ואתי חיוורא"⁵² – הוא חש השפלה ובזיון, "שפיכת דמים".