תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כה לך לך

שיחה א

47שיחה א

א. "לך לך" – ללא הקדמה?

פרשתנו פותחת בדברי ה' אל אברם¹ "לך לך מארצך וממולדתך... ואעשך לגוי גדול...". הרמב"ן² מתעכב על כך, ומבאר, שה"פרשה לא בארה כל הענין, כי מה טעם שיאמר לו הקדוש־ברוך־הוא עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלקים או צדיק תמים... ומנהג הכתוב לאמר התהלך לפני³ ותשמע בקולי ואיטיבה עמך, כאשר בדוד⁴ ובשלמה⁵, וכענין התורה כולה אם בחוקותי תלכו⁶, אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך⁷, וביצחק אמר⁸ בעבור אברהם עבדי, אבל להבטיחו בעבור יציאה הארץ אין בו טעם".

והוא מסביר, שהטעם לכך הוא, משום שאנשי אור כשדים גרמו לו "רעות רבות על אמונתו בקדוש־ברוך־הוא" והוא נמלט מהם "ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן, אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחלה, שתהיה עבודתו לו, וקריאת בני האדם לשם ה' בארץ הנבחרת ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגוים ההם". לא כפי שהיה "באור כשדים שהיו מבזין ומקללין אותו ושמו אותו בבור או בכבשן האש"⁹. והוא ממשיך ואומר "אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודת גלולים ולפרש הענין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה כאשר קצרה בענין דור אנוש וסברתם בעבודת גלולים שחשדו".

אך עדיין אין זה חלק¹⁰: מדוע אין התורה מזכירה כאן בקצרה, לפחות, "שהיה אברהם עובד אלקים או צדיק תמים" כהקדמה ל"ויאמר ה' אל אברם..."¹¹? כפי שאנו מוצאים אצל נח, שלפני דברי ה' אליו בתחילת 47פרשת נח¹², מקדימה התורה ומספרת בראש הפרשה¹³ "נח איש צדיק...". ואף לפני כן, בסוף פרשת בראשית¹⁴, נאמר "ונח מצא חן בעיני ה'"¹⁵.

על־אחת־כמה־וכמה לגבי אברהם, אשר במדרשי חז"ל מסופר בהרחבה אודות מעלתו הנשגבה וצדקותו, ואודות עבודתו את ה' במסירות נפש אף בהיותו עדיין באור כשדים ובחרן, שזהו ההקדמה והגורם¹⁶ לדברי ה' "לך לך..."¹⁷ – ולמרות כל זאת אין התורה שבכתב מזכירה דברים אלו כלל¹⁸, ואפילו אינה מציינת שאברהם היה נבדל מכל שאר משפחתו! בסוף פרשת נח מוזכר אברהם רק כאחד מבני משפחת תרח¹⁹.

ב. יחודו של יהודי – בבחירת הקב"ה

ויש לומר שההסבר לכך הוא:

תחלתו של עם ישראל היא מאברהם אבינו, שהיה היהודי הראשון, אחד היה אברהם²⁰. ואצל אברהם עצמו התחיל יחודו משאר בני אדם שבארץ מולדתו, ואפילו מבית אביו – ב"ויאמר ה' אל אברם לך לך", כנאמר בתחלת פרשתנו.

בכך שהתורה מתחילה את הסיפור אודות יחודו של אברהם אבינו ב"ויאמר ה' אל אברם...", למרות שכבר זמן רב לפני כן²¹ "הכיר אברהם את בוראו" והתקרב אל ה', והוא פרסם "לכל העולם שיש שם אלוקה ולו ראוי לעבוד"²², עד כדי מסירות נפש עוד בהיותו באור כשדים²³, בכך מדגישה התורה את מהותו של אברהם, ושל כל יהודי:

אצל כל העמים האחרים כרוכה 48התקרבותם לבורא העולם בשכלם והכרתם בבורא, ועל ידי כך הם מתקשרים אל הקדוש־ברוך־הוא ומקיימים את מצוותיו, אך אצל עם ישראל מתבסס עיקר קירובם לאלוקות ומציאותם כיהודים בכך שהקדוש־ברוך־הוא בחר בהם, כלשון חז"ל²⁴ "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו"²⁵, "קרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו"²⁶, ולא בכך שהם מצד עצמם מתעלים להכרה בבורא עולם ולהתקשרות אליו.

ומכיוון שהדבר מגיע מצד הבורא, מובן, שבני ישראל אינם רק סוג נוסף בבריאה הדומה לנבראים אחרים שנעשה קרוב יותר אל הקדוש־ברוך־הוא, אלא הם מהות שונה לחלוטין.

כי כל הנבראים נשארים במציאותם כנבראים, ואילו בני ישראל הם במהותם ענין של אלוקות בבריאה, כי לא רק נשמתם היא "חלק אלוקה ממעל ממש"²⁷ אף בהיותם למטה, אלא אף על גופם נאמר²⁸ "ובנו בחרת מכל עם ולשון", שהקדוש־ברוך־הוא בחר בבני ישראל, בגופם²⁹.

ודומה לכך ההבדל בין מצוות בני נח לבין המצוות שנצטוו בני ישראל. אין זה הבדל כמותי בלבד – שבע או תרי"ג מצוות – אלא זהו הבדל איכותי ומהותי³⁰:

מצוות בני נח קשורות בעיקר לעניני ישוב עולם³¹, זיכוך האדם, שמין המדבר יהיה כראוי, ועולם יתנהל כראוי. שלמותו של העולם ושל מין המדבר מושגת על ידי שבני נח מקיימים את מצוותיהם, ולכן מצוות בני נח הן כאלה הניתנות לקיום אפילו לפי "הכרע הדעת"³²:

לעומת זאת, מצוותיהם של בני ישראל אינן קשורות רק לזיכוך 49האדם³³ והעולם, אלא מהותן העיקרית היא – "צוותא וחיבור"³⁴ עם הבורא, ומשום שהנברא והבורא אינם ניתנים להשוואה כלל, הרי מובן, שכשם שמציאות הנברא אינה תוספת מקום לעומת הבורא, גם עבודתו אינה תוספת מקום, וה"צוותא" אינה נוצרת על ידי זיכוכו והתעלותו של האדם, על ידי ידיעתו והכרתו השכלית באלקות, או על ידי איזשהו רגש ועבודה נעלית של האדם, אלא על ידי כך שהקדוש־ברוך־הוא בחר בהם וציווה מצוות אלו. כלומר באמצעות ציווי ה' וקיומו³⁵.

ואת זאת מדגישה התורה כבר אצל היהודי הראשון, אברהם אבינו, שיחודו (כיהודי) ומעלתו אינם מתחילים (בתורה – מעשה אבות) במעלותיו המיוחדות שלו – בהקרבתו לאלוקות על ידי עבודתו ובכח עצמו, שכבר היה לו לפני כן, אלא³⁶ ב"ויאמר ה' אל אברם לך לך..."³⁷, בכך שהקדוש־ברוך־הוא מבדיל ומיחד אותו³⁸. דביקותו בקדוש ברוך הוא, כפי שמתואר בתורה, התחילה כאשר נצטווה על ידי הקדוש־ברוך־הוא³⁹, וקיים⁴⁰ את הציווי⁴¹.

ג. "מעשה אבות סימן לבנים"

תורה מלשון הוראה⁴². הכוונה בכך 50היא, שכל ענין בתורה אינו רק הוראה לגבי לימוד וידיעת האדם, אלא זוהי הוראה לכל יהודי ויהודי בכל הדורות לגבי התנהגות בפועל ממש.

ובמיוחד לגבי האבות – כיוון ש"מעשה אבות סימן לבנים"⁴³, וכפי שמסביר הרמב"ן⁴⁴ בהרחבה, שהתורה מרחיבה אודות "סיפור המסעות... ושאר המקרים" של האבות, כדי להסיק מכך לקחים לגבי התנהגותם של הבנים.

לפי זה מובן בעניננו: כאשר מספרת התורה שעיקר ה"צוותא" והחיבור של אברהם אל הקדוש־ברוך־הוא מתחיל בציווי ה' "לך לך... "אין הכוונה לספר זאת רק כדי להבהיר את מהותו של היהודי, ואת מהות המצוות, אלא זוהי הוראה בפועל לגבי היסוד וההתחלה בקירובו של היהודי אל הקדוש־ברוך־הוא.

ד. עיקר – קיום המצוות בפועל

תיתכן סברא, שכדי שיהודי יוכל להתחיל לקיים מצוות ולהתקרב אל הקדוש־ברוך־הוא, הוא צריך בראש ובראשונה ללמוד אודות יהדות, אודות הלכות התורה ומצוותיה, ובמיוחד אודות הקדוש־ברוך־הוא, אודות הקשר שלו אל העולם בכלל ואל ישראל בפרט. עליו לדעת את משמעות המצוות בכלל, ואת משמעותה של כל מצוה מסויימת וכדומה. כלומר, אפשר לחשוב, שלפני שמקיימים מצוות, יש צורך בהכנה והכשרה מתאימה של ידיעת כל הענינים על בורים. ורק לאחר מכן אפשר להתחיל ולקיים את מצוות ה' כראוי.

ולכן, גם כאשר פוגשים ביהודי שלא היה עד עתה קשור ליהדות, לא רק לקיום המצוות בפועל, אלא אף לידיעה כלשהי ביהדות שהדבר היחיד שהוא יודע היא עובדת היותו יהודי – עלולים לחשוב, שבראש ובראשונה צריך להכינו ליהדות וללמדו ענינים אשר יאפשרו לו לדעת בסופו של דבר, לאחר זמן, אודות הקדוש־ברוך־הוא ואודות התורה והמצוות, עד אשר יתעורר בו רגש לתורה ולמצוות – ואז הוא יקיים את התורה והמצוות כראוי.

נכון אמנם שאף שלפני שמבינים אסור לעכב את קיום הציווי בפועל, יש להקדים את הנעשה לנשמע⁴⁵, וממילא ידאג ודאי לכך שכך יהא גם אצל יהודי אחר – אך קיימת אצלו התחושה שבכל זאת אין זה אופן האמיתי של קיום המצוות, אלא שמאחר שעדיין אין הוא מבין ויודע דברים אלו, אסור להמתין עד שיגיע להכרה וידיעה מלאה, אבל בכל זאת עיקר קיום המצוות יהיה לאחר הידיעה וההכרה, כדלעיל.

כלפי כך באה ההוראה בפרשתנו – 51"ויאמר ה' אל אברם לך לך...": עדיין לא ידוע אודות מעלותיו של אברהם. ותחלת התקרבותו לה' היא "ויאמר ה' אל אברם לך לך..." – לבצע בפועל את ציווי ה'⁴⁶.

ולא זו בלבד שזוהי הפעולה הראשונה מבחינת הזמן, אלא זהו העיקר בעבודת ה' בכלל. כי יהודי מתחבר ומתאחד עם הקדוש־ברוך־הוא על ידי קיום ציווי הבורא.

כלומר, יסוד עבודתו הרוחנית של היהודי היא אמונה וקבלת עול פשוטה, לבצע ולציית בפועל לציווי ה'.

ה. הקשר אל הקב"ה על־ידי קיום מצוות

כשם שהדברים אמורים לגבי ישראל באופן כללי, כך גם לגבי כל יהודי בעבודתו הפרטית:

כאשר ליהודי שומר תורה ומצוות יש ידע בנגלה שבתורה ובפנימיות התורה, ויש לו הכרה שכלית בבורא העולם, עד שיגיע לאהבה ויראה – הרי כאשר הוא מגיע לקיום מצות ה', עליו לדעת, שראשית העבודה ועיקרה ושרשה⁴⁷ היא התחושה שהוא הולך לקיים את ציווי ה' – כנאמר בנוסח הברכה של כל המצוות "אשר קדשנו במצוותיו וצונו"⁴⁸, ובאופן ש"אילו נצטווה לחטוב עצים"⁴⁹ הוא היה עושה זאת באותה מסירות נפש. עליו לחוש שהקשר שלו אל הקדוש־ברוך־הוא מתבסס עתה על קיום מצוה בפועל.

כל המעלות האחרות בעבודתו הן רק בגבולות הנברא⁵⁰, ודוקא באמצעות קיום מצוות ה', היהודי⁵¹ "נכלל באור 52ה' ורצונו ומיוחד בו ביחוד גמור"⁵².

ו. התכלית – הארץ אשר אראך

לפי זה מובן מדוע ענין זה (שהתקשרות האמיתית של היהודי עם הקדוש־ברוך־הוא נעשית מצד ציווי ה' ובאמצעות קיום הציווי על ידי היהודי) נכלל בדברי הקדוש־ברוך־הוא "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך":

זוהי משמעות הציווי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". כמבואר במספר מקומות⁵³: "לך לך מארצך" – לך והתרחק מרצונותיך ("ארץ" מלשון רצון), וממולדתך – ומהרגליך (ומדות), ומבית אביך – מן הכחות השכליים, המוחין (אב, חכמה)

– אמנם, אצל יהודי המתנהג כראוי, כל רצונותיו וכוחותיו הנפשיים חדורים בקדושה ובאלקות, בדומה לאברהם אבינו אף לפני הליכתו, אך למרות זאת הדרך להתאחד עם הקדוש־ברוך־הוא היא דוקא על ידי יציאה מן המציאות העצמית, אפילו שהיא מציאות של קדושה – ומהי המטרה של "לך לך"? – "הארץ אשר אראך": ביצוע הרצון (ארץ) שמראה הקדוש־ברוך־הוא.

לפי זה ניתן לתרץ את שאלתו של הרמב"ן, שהובאה לעיל בסעיף א: מדוע מובטח שכר כזה רק עבור קיום ציווי ה' – יציאה מארצו בלבד?

התשובה היא, משום שבאמצעות קיום ציווי זה מושגת התכלית העיקרית של מצוות. עצם הקיום של ציווי ה' הוא התכלית והוא מביא לידי שלמות השכר.

וכיוון שעיקר שלמותה של מצוה, מלשון צוותא וחיבור³⁴, היא קיום המצוה משום ציווי ה', ולא משום רצון האדם – לכן נותן הקדוש־ברוך־הוא גם טוב ושכר "שלא היה כמוהו בעולם" – מעל גדרי העולם.

ז. גדלות האמיתית על־ידי דביקות בבורא

ויש לומר, שענין זה נרמז גם במהותו של השכר – הברכות.

לא זו בלבד שבברכות מודגש שהכל בא מאת ה': "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך", לא בלשון נפעל "והיית לגוי גדול..."⁵⁴, אלא אף תוכן הברכות הוא גדלות – "גוי גדול", "ואגדלה":

הגדלות אמיתית היא רק אצל הקדוש־ברוך־הוא⁵⁵. אצל הנבראים כשלעצמם אין גדלות אמיתית⁵⁶, 53והגדלות שבבריאה – "ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך", באה על ידי דביקות בבורא.

כך גם בביטויים האחרים של הברכה, המבטאים שאברהם מתאחד עם הקדוש־ברוך־הוא, ומשום כך "והיה ברכה", כפי שמבאר רש"י "הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ", ואף יותר מכך: "ואברכה מברכך ומקללך אאר", שברכה לאברהם גורמת ממילא את ברכת ה' למברך, וכך להיפך.

ועל ידי עבודה באופן זה של "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" אצל כל אחד בעבודתו הרוחנית, יקויים "אל הארץ אשר אראך" כפשוטו – הקדוש־ברוך־הוא מביא את היהודים אל ארץ ישראל, ושם תהיה גדלות ו"שלמות הארץ", ואף "ירחיב ה' אלקיך את גבולך"⁵⁷ – כולל ארץ "קיני קניזי וקדמוני"⁵⁸

ויש לומר שגם אותם נתן⁵⁹ הקדוש־ברוך־הוא לאברהם בברית בין הבתרים, כיוון שאותה ברית נכרתה על כל עשר ארצות,

בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

הערות

עמוד 47

1. יב, א ואילך.
2. שם, ב.
3. וכלשון הכתוב פרשתנו יז, א.
4. ראה מ"א ב, ג־ד. דה"א כב, יא ואילך. כח, ז. ועוד.
5. ראה מ"א שם ג, יג־יד.
6. ר"פ בחוקותי (כו, ג).
7. תבוא כח, א. "ועד"ז לפני מ"ת – בשלח טו, כו.
8. תולדות כו, כד. וראה גם לפנ"ז – שם, ה.
9. ראה גם מו"נ ח"ג פכ"ט. רמב"ם שבהערה 22.
10. גם בגוף תירוצו של הרמב"ן צלה"ב: לפי דבריו שלא הי' כאן הודעת גמול בשביל קיום הציווי של עזיבת הארץ – מדוע נאמר "לך גו' ואעשך לגוי גדול גו'", לשון המורה על גמול ושכר?
11. וראה גם בחיי (ועד"ז באברבנאל) נח יא, כח; פרשתנו יב, א (בסופו). ותירוצו של הבחיי – שהזכיר מעלת אברהם ברמז במלת "אור כשדים" צע"ג, שהרי בזה הודגשו הרן ותרח.

עמוד 47

12. נח ו, יג.
13. שם, ט.
14. בראשית ו, ח.
15. אלא דשם אינו דומה כ"כ לנדו"ד (ובפרט לדעת הרמב"ן), כיון דשם הוא הקדמה לא רק לדיבור ה' כ"א גם ובעיקר לטעם הצלתו מן המבול. וראה מפרשי התורה ס"פ בראשית.
16. גם לדעת הרמב"ן, דהרי אמר לו שילך לא"י כי שם יוכל להמשיך בעבודתו וקריאת בני אדם לשם ה' כמו שעשה לפנ"ז.
17. ראה מו"נ שם.
18. ראה גם תו"א פרשתנו (יא, ג); תו"ח שם (פג, ד ואילך) – מה שלא נאמר כלל בתורה ממעשיו של אברהם בהיותו בחו"ל. וראה ספר הערכים חב"ד ערך אברהם אבינו (ע' עג ואילך) ובהנסמן שם.
19. כי אף שהובא זה בפרש"י ס"פ נח (יא, כח. לב) – והרי רש"י מפרש פשוטו של מקרא – ה"ז בכלל תושבע"פ (ולא תושב"כ) ובה – מדרש אגדה, ולא רבותינו פירשו וכיו"ב. ולהעיר – לכללות פרש"י עה"ת – חידוש בשו"ע אדה"ז או"ח סרפ"ה ס"ב (ממג"א שם סק"ג) "פרש"י שהוא בנוי על יסוד התלמוד"!
20. יחזקאל לג, כד.
21. ע"פ המבואר בפנים, יומתק מה שרק בפרשתנו (לאחרי שנאמר בתורה יחודו של אברם "ויאמר ה' אל אברם לך לך") מפורש (יב, ה ובפרש"י) "ואת הנפש אשר עשו בחרן – שהכניסן תחת כנפי השכינה", ולא נאמר זה קודם. וראה לקו"ש שבהערה 37 (הערה 13 שם).
22. רמב"ם הל' ע"ז פ"א ה"ג.
23. רמב"ם שם. וראה גם מו"נ שם. רמב"ן שם פרש"י נח (יא, כח) מ"מ"א". ועוד.

עמוד 48

24. הגש"פ.
25. ולהעיר מנחמי' ט, ז "אתה הוא ה"א אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים גו'". ומשמע שהבחירה באברם היתה באור כשדים – לפני האמירה ד"לך לך גו'". וראה לקמן פרשתנו (טו, ז) "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים". וראה ראב"ע ס"פ נח. רמב"ן בחיי ואברבנאל שם ובריש פרשתנו. של"ה רעז, א. ועוד.
26. לשון הרמב"ם הל' חו"מ פ"ז ה"ד. ומשמע לכאורה שקאי על קירוב דאברהם, שהרי זהו הסיום ד"מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים כו'". אבל י"ל שקאי על הקירוב בזמן גאולת מצרים – ראה לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 87 ואילך ובהערות שם.
27. תניא רפ"ב.
28. נוסח ברכת אהבת עולם. וראה שו"ע אדה"ז או"ח סי' ס' ס"ד (ממג"א שם) שכשיאמר ובנו בחרת (מכל עם ולשון) יזכור מ"ת.
29. תניא פמ"ט (סט, סע"ב ואילך).
30. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 159 ואילך. חט"ו [המתורגם] ע' 161. ובכ"מ.
31. ראה ישעי' מה, יח.
32. לשון הרמב"ם הל' מלכים ספ"ח. אלא דשם מבאר דבכדי להיות מחסידי אוה"ע (שיש להם חלק לעוה"ב) צריך שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו ולא "מפני הכרע הדעת". ולהעיר מב' הגירסאות בסיום לשון הרמב"ם שם "ולא מחכמיהם", "אלא מחכמיהם" – ראה לקו"ש [המתורגם] ח"כ ע' 156. ואכ"מ.

עמוד 49

33. לצרף בהם את הבריות – תנחומא שמיני ז־ח. ב"ר רפדמ"ד. וש"נ (וראה מו"נ ח"ג פכ"ו). וראה ע"ד המבואר בפנים – לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 197 ואילך. וש"נ.
34. לקו"ת בחוקותי מה, ג. ובכ"מ.
35. ראה בארוכה משל כ"ק מו"ח אדמו"ר (ד"ה רבי אומר ש"ת ספ"א ואילך. ד"ה ביום השמע"צ השי"ת בתחלתו. "התמים" ח"א ע' כה ואילך). נת' בלקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 31 ואילך.
36. ראה גם אברבנאל ריש פרשתנו בתירוץ קושיות הרמב"ן (השאלה הד' באברבנאל) "שאברם לא התעורר בראשונה כו' בדבר השם כו' אלא מכח התפלספותו כו' ולא נכתבו .. בתורה אלא דברי נביאי השם וחסידיו הדבקי' בו ממה שעשו בעבודת הא־ל ובמאמרו לא מעיונם ושכלם". ע"ש.
37. וראה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 90 ובהערות שם דהתחלת ההכנה למ"ת וביטול הגזירה היא מויאמר ה' אל אברם לך לך.
38. להעיר מנצח ישראל להמהר"ל פי"א, דלכן לא נזכרו כל מעלות אברהם לפני הדיבור ד"ויאמר ה' גו'", שלא תאמר שהוא ית' בחר באברהם ובזרעו אחריו בשביל מעשיהם כו' ע"ש. ושם – ע"ד החילוק בין ישראל לאוה"ע.
39. והיינו דמודגש כאן לא רק עצם ענין הבחירה בזה שהציל אותו או גם דיבר אתו, אלא בזה שנצטווה. והרי גם דיבור ה' בברית בין הבתרים הי' בהיותו בן שבעים שנה (פרש"י בא יב, מ. תוד"ה וגמירי ע"ז ט, א) ואעפ"כ מתחיל בתורה בהציווי לך לך, שבפשטות הכתובים ה"ז כאשר הי' אברם בן ע"ה שנה (פרשתנו יב, ד). וראה מקומות שבהערה 25 לקו"ש חט"ו שם הערה 14. ואכ"מ.
40. ע"פ כהנ"ל יומתק תי' הב' באוה"ח ריש פרשתנו ב"טעם שדבר ה' אליו (אל אברם) קודם הראות לו מה שלא עשה כן בכל הנבראים". עיי"ש.
41. משא"כ באדם הראשון ונח שהציוויים להם נאמרו לאחרי שמסופר בתורה מעלתם וכו' (אדה"ר – שנברא בצלמנו גו', ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה (בראשית ב, ז־ח. טו), ונח מזכיר הכתוב צדקתו (כנ"ל בפנים ס"א)).
42. זח"ג נג, ב. גו"א ר"פ בראשית בשם הרד"ק.

עמוד 50

43. ראה תנחומא פרשתנו ט.
44. פרשתנו יב, ו. וראה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 82. וש"נ.
45. שבת פח, א ואילך.

עמוד 51

46. עפ"י המבואר בפנים יומתק מה שאברהם הוא אב לגרים (ראה רמב"ם הל' ביכורים פ"ד ה"ג ובהנסמן שם. ביכורים רע"ב פ"א מ"ד) – כי קירוב אברהם לאלקות כפי שמסופר בתושב"כ, הוא כמציאות חדשה בלי שום הקדמה לפנ"ז, וכמו גר שבא להתגייר (ולהעיר מגבורות ה' להמהר"ל פ"ה).
47. ראה תניא רפמ"א.
48. ולהעיר מעטרת ראש בסופו (נח, ב ואילך) בענין מעשה המצוות וכוונתן. ובכ"מ (ד"ה בששה"ק תער"ב ספ"ד. וטהר לבנו תפר"ח פ"א. סה"מ קונטרסים ח"א רכג, א־ב. לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 172) – ע"ד הכוונה הכללית או הפרטית שבמצות.
49. לקו"ת שלח מ, א. ובכ"מ.
50. והיינו הכרת ה' ואהוי"ר מצ"ע, בלי ענין המצוה שבהן. וכמו שהי' אצל אברהם (לפני שנצטווה לך לך). אבל מצד הציווי הרי אדרבה "אין ערך ודמיון כלל בין הארת והמשכת אור א"ס ב"ה שהוא פנימיות רצונו ית' .. המאירה ומלובשת במצות מעשיות ממש .. לגבי ההארה והמשכת אור א"ס ב"ה המאירה ומלובשת בכוונת המצות מעשיות שהאדם מתכוין בעשייתן כדי לדבקה בו ית' ע"י קיום רצונו שהוא ורצונו אחד .. ולא שדביקות המחשבה ושכל האדם בו ית' היא מצד עצמה למעלה מדביקות קיום המצות מעשיות בפועל ממש .. אלא מפני שזהו ג"כ רצונו ית' לדבקה בשכל ומחשבה וכוונת המצות" (תניא פל"ח – נ, ב ואילך – ע"ש באורך. וראה שם פל"ה (מד, סע"א ואילך)).
51. לא רק "נשמתו שהיא נפשו האלקית עם שני לבושי' הפנימיים לבדם שהם כח הדבור והמחשבה" שזה נעשה ע"י עסק התורה, וע"י קיום "מצות מעשיות הנעשים ע"י הגוף ממש (ש)אז כח הגוף ממש שבעשי' זו נכלל באור ה' כו'" (תניא שם, סע"ב ואילך).

עמוד 52

52. תניא שם (מה, א).
53. ראה סד"ה לך תש"ה. ועוד. לקו"ש ח"כ ע' 59. וש"נ. ולהעיר ג"כ מכש"ט ד, סע"ד ואילך (הוצאת קה"ת) בשם הרס"ג (וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ב ע' 341).
34.
54. וע"ד פרשתנו יז, ד: והיית לאב המון גוים.
55. כי "גדול" באמת מורה על בל"ג – ראה שער היחוד והאמונה פ"ד "הגדול .. לאין קץ ותכלית .. כי גדול ה' כו'". ולהעיר מהחילוק דגדולה וחסד (לקו"ת עקב יז, סע"ד ואילך. ובארוכה – אוה"ת וירא צ, א ואילך. ועוד).
56. וע"ד המבואר במ"א (ראה לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 122. וש"נ) בהטעם ע"ז שמאדך – מאד שלך – מעורר "מאד" שלמעלה, בל"ג האמיתי (תו"א מקץ לט, ריש ע"ד. סהמ"צ להצ"צ שרש מצות התפלה פט"ז. ועוד) כי נבראים שהם בעצם מוגבלים – אא"פ להיות בהם מצ"ע בל"ג, ו"בא" מה"מאד" שלמעלה – והרי אמיתית "גדול" מורה על בל"ג, כנ"ל הערה שלפנ"ז. ועד"ז נתבאר (לקו"ש שם. וש"נ) בנוגע לבחי' "אמת" שבנבראים.

עמוד 53

57. ראה יב, כ וספרי שם. שופטים יט, ח (משיחות ש"פ לך ואחרון של פסח תשמ"א ש"פ נח תשמ"ג) ופרש"י שם. רמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פ"ח ה"ד.
58. פרשתנו טו, יט. וראה פרש"י שם (הובא בהערה הבאה).
59. לכאו' כ"ה לפי פשטות הלשון בהברית (שם, יח) "לזרעך נתתי" (וממשיך בפסוק שלאח"ז "את הקיני גו'"), ובב"ר פמ"ד, כב: מאמרו של הקב"ה מעשה [אלא שע"פ פשש"מ (פרש"י שם) "כאילו היא עשוי'" (ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 218 ואילך. וש"נ) – גם הז' ארצות]. ומ"ש בפרש"י שם, יט (מב"ר ספמ"ד) "עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים והשלשה .. קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד" – י"ל דזהו בנוגע לנתינתן שתיעשנה ארץ ישראל (וקדושתה), לא רק שינוי הבעלות אלא גם שינוי האיכות. וראה רשב"ם ב"ב נו, א ד"ה חייב. פרשת דרכים דרך הקודש דרוש ז'. צפע"נ עה"ת האזינו לב, מט. ברכה לד, ד. שו"ת שאילת דוד בתחלתו חידושים בעניני שביעית ד"ה א"ה. אנציקלופדי' תלמודית ערך א"י ע' רה. וש"נ. ואכ"מ.