שיחה ג

104שיחה ג

שלח

א. "עשרה נסיונות נסו

אבותינו..."

מן הפסוק¹ "וינסו אותי זה עשר פעמים" לומדים חז"ל² ש"עשרה נסיונות נסו אבותינו את הקדוש־ברוך־הוא³ במדבר".

על "עשרה נסיונות" אלו ישנן מספר דעות, ומהן:

א) במסכת ערכין⁴ נאמר: שנים⁵ בים, ושנים במים, שנים במן, שנים בשליו, אחת בעגל, ואחת במדבר פארן. וכפי שמפורט לאחר מכן בגמרא⁴: שנים בים – אחת בירידה ("המבלי אין קברים במצרים"⁶) ואחת בעליה ("כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר"). שנים במים – במרה⁷ וברפידים⁸. שנים במן – אל

ג תצאו ויצאו⁹, אל תותירו ויותירו¹⁰. שנים בשליו – שליו ראשון (בפרשת בשלח¹¹) ושליו שני (בפרשת בהעלתך¹²). עגל ומדבר פארן (מרגלים).

ב) באבות דרבי נתן¹³ נאמר, שעשרת הנסיונות¹⁴ הם: חטא העגל, "ויצמא שם העם למים"¹⁵ (ברפידים), "המרו על ים סוף", מרגלים, "תפלו על המן", "מחלקותו של קרח", שליו, ושלשת הנסיונות "בתבערה ובמסה ובקברות התאוה"¹⁶ (תבערה – מתאוננים¹⁷, במסה – "בלקיטת המן"¹⁸, קברות התאוה – שליו שני).

104לפי דעה זו נכללים גם: חטא המתאוננים, מעשה קרח, ו"תפלו על המן", ומצד שני אין נחשבים נסיון המים במרה, נסיון אחד בים¹⁹ ונסיון אחד במן²⁰.

ג) הרמב"ם בפירושו למשניות²¹ מונה את עשרת הנסיונות: ים סוף, מרה, בקשת המן במדבר סין, אל תותירו, אל תצאו (ביום השבת), מים ברפידים, מעשה העגל, תבערה (מתאוננים), קברות התאוה (שליו) וחטא המרגלים.

לפי דעה זו נוסף, לעומת המנויים במסכת ערכין, חטא המתאוננים וכן בקשתם של ישראל את המן, ובמקום זאת הוא משמיט נסיון אחד בים ונסיון אחד בשליו²².

ב. "זה עשר פעמים"

רש"י בפירושו על התורה, מפרש על הפסוק²¹ "זה עשר פעמים" כך: "שנים^* בים, ושנים במן, ושנים בשליו וכו' כדאיתא במסכת ערכין". כלומר, כדעה המובאת במסכת ערכין²³.

מובן, שרש"י אינו יכול לקבל בדרך הפשט את הדעה המובאת באבות דרבי נתן²⁴, שכן²⁵ שני הנסיונות של מעשה קרח ו"תפלו על המן" התרחשו לאחר חטא המרגלים²⁶, שהוא הנסיון העשירי, שהרי הפסוק "וינסו אותי זה עשר פעמים" נאמר בענין המרגלים.

105אך יש להבין מדוע מקבל רש"י בפשוטו של מקרא את הדעה שבמסכת ערכין, ולא את המפורט ברמב"ם בפירוש המשניות:

מובן, שרש"י אינו מונה את בקשת המן כנסיון, כי²⁷ בפשוטו של מקרא סובר רש"י ש"לחם שאלו כהוגן"²⁸, ולכן נתן להם הקדוש־ברוך־הוא את המן "דרך חיבה"²⁹, ובמקום זאת מונה רש"י את השליו הראשון, אשר "בשר שאלו שלא כהוגן"³⁰.

אבל: א) חטא המתאוננים מסופר במפורש בתורה¹⁷, ב) הנסיון השני בים (בעליה) אינו מוזכר בפשוטו של מקרא.

ואדרבה: מפירוש רש"י בפרשת בשלח³¹ – "שפלטן הים על שפתו כדי שלא יאמרו ישראל כשם שאנו... כך הם..." – מובן, שרש"י סובר, שלמעשה, לא היה נסיון בעלייתם מן הים³² –

וכיון שרש"י מפרש את פשוטו של מקרא, היה עליו להחשיב את המתאוננים, ולא להחשיב את הנסיון השני בים, וזאת כפירוש הרמב"ם, המחשיב רק נסיונות ש"כולם דברי הכתוב הם"³³, ולא "כדאיתא במסכת ערכין"³⁴.

ועוד: כיון שרש"י מונה "שנים בים", יוצא, שביחד עם חטא המתאוננים שהוא "דברי הכתוב" כבר היו אחד עשר נסיונות במדבר בזמן חטא המרגלים!

ג. "אלה הדברים..." – אותם החטאים?

כן דורש ביאור:

106באבות דרבי נתן³⁵ מקשרים חלק גדול מעשרת הנסיונות אל הפסוק³⁶ "אלה הדברים אשר דיבר משה... במדבר בערבה... ודי זהב", שהם רמוזים בשמות המוזכרים בפסוק זה. בדומה לכך יש דעה בספרי³⁷, שכל עשרת הנסיונות המפורטים במסכת ערכין נרמזים בפסוק זה³⁸.

וכך מסביר רש"י³⁹, שהפסוק "אלה הדברים .." כולל "דברי תוכחות", וש"מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום", ולאחר מכן מפרט רש"י את החטאים הרמוזים כאן, וזו לשונו: "במדבר – ... מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו מי יתן מותנו וגו'⁴⁰; בערבה – בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור...; מול סוף – על מה שהמרו בים סוף...; בין פארן ובין תפל ולבן – .. שתפלו על המן שהוא לבן .. במדבר פארן על ידי המרגלים; וחצרות – במחלוקתו של קרח כו'; ודי זהב – .. העגל" –

לפי זה יוצא, שבפסוק בחומש דברים אין מוזכרים אותם ענינים כעשרת הנסיונות שבמסכת ערכין, שאותם מביא רש"י בפרשתנו, כדלעיל.

וצריך ביאור: מדוע אין רש"י מסביר לפי הדעה בספרי, או באבות דרבי נתן, שדברי התוכחה של משה רבינו קשורים לאותם החטאים שעליהם הוכיח הקדוש־ברוך־הוא את ישראל באומרו "וינסו אותי זה עשר פעמים"⁴¹?

ד. מדוע מפרט רש"י דוקא ששה ענינים?

בדברי רש"י בפרשתנו עצמה אין מובן:

א) כיון שבין כך ובין כך אין רש"י מצטט בפירושו את כל עשרת הנסיונות, אלא הוא רק אומר שמי שרוצה לדעת זאת בפירוט, דבר שאיננו הכרחי כאן לפשוטו של מקרא, שלכן אין רש"י מביא זאת, יכול לדעת זאת מן הנאמר במסכת ערכין ("וכו' כדאיתא במסכת ערכין") – אם כך, מדוע הוא מונה ששה מהם, ואינו אומר בקצרה "שנים בים וכו' כדאיתא במסכת ערכין"?

ב) במסכת ערכין נאמר: "שנים בים ושנים במים, שנים במן, שנים בשליו...". אבל רש"י בפירושו מדלג על המילים "שנים במים"⁴², והוא כולל אותן במילה "וכו'" שאותה 107הוא אומר לאחר המילים "שנים בשליו"?

והתמיהה אף קשה יותר: הפעם היחידה מכל העשר, שבה מציינת התורה במפורש שישראל ניסו בכך את הקדוש־ברוך־הוא⁴³, היא באחת הפעמים מתוך "שנים במים", לגבי הנסיון ברפידים⁴⁴ – ודוקא את הנסיון הזה, אין מזכיר רש"י בפירושו על "וינסו", והוא כולל אותו רק ברמז "וכו'"!

ה. מהי כוונת רש"י בהפנותו למסכת ערכין?

לכאורה, ניתן היה להשיב (על השאלות שבסעיף ד'), שבציינו ובהפנותו למסכת ערכין אין רש"י מתכוון כל כך בקשר לארבעת הנסיונות האחרים, שאותם אין הוא מזכיר, אלא בעיקר – כדי לדעת מה הם ששת הנסיונות שאותם הוא אכן מזכיר.

במילים אחרות: כאשר ילמד בן החמש למקרא את הפסוק "וינסו אותי זה עשר פעמים", הוא ימצא בעצמו בחומש כמה נסינונות הכתובים במפורש, ורש"י צריך רק להבהיר לגבי המקומות שבהם עלולים לטעות. לכן אין רש"י צריך לפרט את "שנים במים" (המפורשים בפסוק), ועד"ז – אין צורך להזכיר את חטא העגל ואת חטא המרגלים.

אך לעומת זאת לגבי הים, אשר בתורה כתוב רק נסיון אחד⁴⁵, חייב רש"י להוסיף שהיו "שנים בים", כפי שהם מפורטים, "כדאיתא", במסכת ערכין.

וכן לגבי המן, שהיו עלולים לחשוב שצריך להחשיב גם את בקשת המן, כיון שהיא נעשתה באופן של "וילונו", כפירוש הרמב"ם – מבהיר רש"י שהיו רק "שנים במן" – כדאיתא במסכת ערכין", שה"שנים במן" היו "אל תותירו" ו"אל תצאו".

וכך גם לגבי השליו: יש דעות⁴⁶, שהסיפורים שבפרשת בשלח ובפרשת בהעלותך אודות השליו אינם שני ארועים נפרדים, אלא הם התרחשות אחת, ולכן מדגיש רש"י: "שנים בשליו".

אך דחוק ביותר להסביר כך. כי כשם שלא ברור אם בקשת המן נחשבת כנסיון, כיון שלחם הוא צורך הכרחי, כך קיים ספק אם הארוע במרה, ששם 108שאלו בני ישראל "מה נשתה"⁴⁷, הוא נסיון, שהרי גם מים הם צורך הכרחי. וכך עשוי להתעורר ספק אם יש להחשיב את חטא המתאוננים כנסיון. ועוד.

ו. דוקא נסיונות

ויש לומר, שההסבר לכל זה הוא:

פירוש רש"י כאן בה כהמשך לפירושו הקודם, על המילה "וינסו" – "כמשמעו". וכפי שמבארים המפרשים⁴⁸, שאת המילה "וינסו" ניתן להסביר במשמעות של "כעס"⁴⁹, ולכן מבהיר רש"י, שהפירוש של "וינסו אותי" הוא "כמשמעו" – בני ישראל ניסו את הקדוש־ברוך־הוא.

ולפי זה מובן בפשטות מדוע אין רש"י יכול לקבל את שיטת הרמב"ם, שחטא המתאוננים נכלל במנין הנסיונות, כי לדעת רש"י⁵⁰ על פי פשוטו של מקרא, לא היה חטא זה ענין של "וינסו אותי", אלא "עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום".

ולכן מקבל רש"י את הנאמר במסכת ערכין, כי דוקא עשרה ארועים אלו כוללים אותו חטא של "וינסו אותי"⁵¹ – לנסות את הקדוש־ברוך־הוא בגלל רפיון באמונה⁵².

וזהו גם ההסבר להבדל בין הפרטים המנוייות בפירוש רש"י כאן, לבין הפרטים המוזכרים בפירוש רש"י בפרשת דברים: בפרשתנו מדובר על ענינים שמהווים נסיון, ואילו בפרשת דברים מדובר על דברי תוכחה של משה אודות חטאיהם של בני ישראל באופן כללי, ולאו דוקא כאלה שהם נסיונות⁵³ – חטאים שהם העיקריים והכלליים בין חטאי דור המדבר⁵⁴:

החטא בבעל פעור, המרו בים סוף, תפלו על המן (שעל כך נענשו 108באמצעות הנחשים השרפים⁵⁵), חטא המרגלים, מעשה קרח וחטא העגל.

ז. "וינסו... ולא שמעו בקולי"

אך עדיין יש להבין:

אמנם, ברוב המקומות המילה "וינסו" היא מלשון נסיון, אך כאן נאמר בהמשך הפסוק "וינסו אותי... ולא שמעו בקולי", שלמעשה הם לא צייתו לציווי ה', ואם כך, מתאים היה יותר לפרש את "וינסו אותי" מלשון כעס, ולא במשמעות של נסיון.

וכמובן – פעולה של לנסות את הקדוש־ברוך־הוא אינה כרוכה בהכרח עם עבירה על ציוויו של הקדוש־ברוך־הוא. כפי שאכן רואים, שחלק מעשרת הנסיונות הנמנים במסכת ערכין אינם באופן של "לא שמעו בקולי".

ההסבר לכך הוא: ההכרח של רש"י לפרש "וינסו – כמשמעו" אינו נובע רק מפני משמעות המילה "וינסו", אלא מפני התוכן הכללי של הענין, ולכך רומז רש"י על ידי צטטו שלשה זוגות אלו של נסיונות, ממסכת ערכין, כפי שיוסבר להלן.

ח. מספר תמיהות בפרשה

כדי להבין זאת יש להקדים ולציין מספר קשיים נוספים המתעוררים בפרשה:

א) לאחר שהקב"ה אמר למשה רבינו "אכנו בדבר ואורישנו..."⁵⁶ טען משה כלפי הקב"ה "ושמעו מצרים... ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו... והמתה את העם הזה... ואמרו הגוים .. מבלתי יכולת ה'..."⁵⁷. ויש להבין: כיצד ייתכן, שמלבד הטענה "ואמרו הגוים... מבלתי יכולת ה'" לא מצא משה רבינו שום טענות ולימוד זכות כדי לבטל את הסכנה של "אכנו" ו"אורישנו" של כלל ישראל – ששים רבוא לבד הנשים והטף, ואנשים פחות מגיל עשרים ומעל גיל ששים⁵⁸?

ב) משה בקש מאת הקדוש־ברוך־הוא "סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה", והקדוש־ברוך־הוא הסכים לכך והשיב "סלחתי כדברך"⁵⁹. אין מובן: אם הקדוש־ברוך־הוא סלח לבני ישראל, מדוע לא הועילה הסליחה לחלוטין, ועדיין נותרה הגזירה⁶⁰ "אם יראו את הארץ..."?

ט. העיכוב במדבר – תוצאה ולא עונש

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

דברי הקדוש־ברוך־הוא שאנשי דור 109המדבר לא יכנסו לארץ ישראל, לא היו כעונש, אלא תוצאה "טבעית" של חטאם ומצבם.

כל מה שספרו המרגלים אודות ארץ ישראל – גבורתם של יושבי הארץ וכו' – היה אמת⁶¹, כך שניתן היה להכנס לארץ ישראל רק על ידי בטחון עצום ביכולת ה' ובאותותיו, שלמרות גבורת יושבי הארץ, יכול הקדוש־ברוך־הוא להעניק לבני ישראל את הכוח לנצח אותם בדרך נס. וכפי שרש"י⁶² מביא את דברי כלב: "והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו", "עלה נעלה, אפילו בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם, נצליח בכל דבריו" – כל זאת באופן של נסים.

וזוהי משמעות דברי הקדוש־ברוך־הוא למשה – "ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו. אכנו בדבר..."⁶³; כיון שישראל שרויים במצב של "לא יאמינו בי בכל האותות", אין הם "כלי" להנהגה נסית, שיכניסו אותם אל ארץ ישראל בדרך של כל האותות.

כפי שכבר נאמר לפני כן⁶⁴ בפשטות – בפשוטו של מקרא: ואם תלכו עמי קרי... והלכתי אף אני עמכם בקרי.

וממילא – "אכנו...".

על כך השיב משה⁵⁷ "ושמעו מצרים... ואמרו... מבלתי יכולת ה'...": כיון שכל הגורם ל"אכנו..." הוא מפני "לא יאמינו בי", הרי אדרבה: הפעולה של "והמתה את העם הזה כאיש אחד" תגרום שהמצב של "לא יאמינו בי" יתקיים במדה גדולה עוד יותר – המצרים וכו' יאמרו "מבלתי יכולת ה'...".

על כך אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה "סלחתי כדברך" וכפי שמפרש רש"י: "בשביל מה שאמרת פן יאמרו מבלתי יכולת ה'". אך הסליחה מסירה את החטא ואת העונש בלבד, שלא יתקיים "המתה כאיש אחד". אבל לגבי הכניסה לארץ ישראל – אין הסליחה מועילה. כי, כאמור לעיל, אין זה עונש על החטא, אלא שבהיותם במצב של "לא יאמינו... בכל האותות" צריך הכיבוש להיעשות בדרך הטבע, והרי לפי הטבע "עז העם...", ואנשי דור המדבר אינם יכולים לכבוש את ארץ ישראל.

י. "וינסו" – פגם באמונה

לפי כל האמור לעיל מובן מדוע צריך רש"י לפרש כאן "וינסו – כמשמעו". למרות שמהמשך הפסוק ניתן לחשוב שהמילה "וינסו" כאן היא במשמעות של כעס, כי נאמר "ולא שמעו בקולי", אך מתוכן הפרשה 110באופן כללי מוכח שהפגם של "וינסו אותי" הוא בחוסר האמונה של דור המדבר, שהיה הגורם לגזירה "אם יראו את הארץ...".

ולפי זה יובן גם מדוע מציין רש"י רק את ששת הנסיונות ממסכת ערכין – כי דוקא בנסיונות אלו מודגש ומוכר עד כמה חסר בחוזק אמונתם של ישראל, ולפי זה מובן מדוע לא יכול היה משה להשפיע על ביטול הגזירה⁶⁰ "אם יראו את הארץ...".

יא. "וינסו" חמור מ"לא יאמינו"

ההסבר לכך הוא:

בפסוק קודם נאמר שהקדוש־ברוך־הוא אמר "ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות...", ואילו כאן, כאשר מדובר על הגזירה "אם יראו את הארץ...", אמר הקדוש־ברוך־הוא במילים: "כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אותי...", ולא "ולא האמינו בי".

מכך מסיק רש"י ומדייק, שהחטא של "וינסו אותי" חמור יותר בענין זה מאשר "לא האמינו בי" בלבד, ולכן, אף לאחר שהקדוש־ברוך־הוא סלח לישראל על חטאם – כדברך, אין הם יכולים לכבוש את ארץ ישראל.

ומהי החומרה המיוחדת של "וינסו אותי", אפילו יותר מאשר "לא האמינו בי"? זה מובן:

כאשר קיים מצב של "לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו", כאשר בני ישראל אינם מאמינים באותות האלקיים שהוראו להם, הרי יש לכך פתרון: יראו להם נס ומופת גדול יותר ופלאי כל כך, שבאמצעותו הם כבר יהיו מוכרחים להאמין ביכולת ה', ויגיעו לידי "יאמינו בי", ובלשון הכתוב:⁶⁵ והיה אם לא יאמינו... לקול האות הראשון, והאמינו לקול האות האחרון.

לעומת זאת במצב של "וינסו אותי" מדובר על "אנשים הרואים (בלשון הווה) את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר" – הם רואים ומכירים בכך שהקדוש־ברוך־הוא עשה אותות אלו, ואף על פי כן הם ניסו את הקדוש־ברוך־הוא "זה עשר פעמים (ועד–) ולא שמעו בקולי" – ובמה יועיל להראות להם אותות נוספים ונפלאים יותר וכדומה – הרי עדיין ישאר מקום לנסות שוב וכו'.

יב. שני הפכים באותו ענין ממש

ואופן זה של "וינסו אותי" מתבטא דוקא בשלושת סוגי הנסיונות שמביא רש"י. בנסיונות אלו קיימים דבר והיפוכו – "רואים את כבודי ואת אותותי... (ויחד עם זאת) וינסו אותי" – בדיוק באותו ענין עצמו:

111"בים" – שהנסיון השני⁶⁶ היה בעת עלייתם מן הים, כאשר אמרו ישראל "כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר". באותו זמן שהקדוש־ברוך־הוא עשה להם את הנס הגדול של קריעת ים סוף, ניסו בני ישראל בשעת המעשה עצמו את הקדוש־ברוך־הוא^* וטענו – אולי גם המצרים ניצלו⁶⁷!

"שנים במן" – "אל תצאו ויצאו, אל תותירו ויותירו". המן היה נס גלוי, בריאה חדשה⁶⁸, לחם מן השמים, ובמן עצמו ניסו בני ישראל את הקדוש־ברוך־הוא: הקדוש־ברוך־הוא הורה להם "אל תותירו" והם ניסו את הקדוש־ברוך־הוא – "ויותירו". הקדוש־ברוך־הוא הודיע שביום השבת הוא לא יעשה את נס ירידת המן, ולכן ציוה "אל תצאו" – והם יצאו אל השדה כדי לנסות ולראות אם המן ירד, אולי לא נכונים דברי הקדוש־ברוך־הוא שבשבת לא יתרחש נס ירידת המן!

וכך גם בשליו – כאשר טענו בני ישראל "מי יאכלנו בשר"⁶⁹. כלומר, לאחר שמדי יום ביומו ירד מן מן השמים, ולפי רש"י⁷⁰, הגיע גם שליו – הרי למרות זאת, כאשר "התאוו תאוה", ורצו יותר בשר⁷¹, התעורר בלבם ספק – "וינסו" "מי יאכלנו בשר", באומרם שאת הבשר שהם חפצים בו בנוסף לשליו הראשון לא יוכל הקדוש־ברוך־הוא לתת להם!

אך לא כן ביתר הנסיונות – שנים במים⁷² וחטא העגל וחטא המרגלים – בהם לא היו ניגודים קטביים אלו באותו ענין עצמו, ולכן אין רש"י מציין אותם במפורש.

יג. תשומת לב לאותות!

מן ההוראות הנלמדות מכל האמור לעיל בעבודת ה':

צריך לזכור עד כמה יש להשמר בזהירות ובזריזות שהאותות שמראה

69) בהעלותך יא, ד.

70) ערכין שם ריש ע"ב (וכן מוכח מסתימת רש"י בפ' בשלח, שלא פירש שהשליו הי' רק לזמן קצר). וכ"ה ברמב"ן בשלח טז, יב. ועוד.

71) כפרש"י ערכין שם. ועוד.

72) וגם הנסיון דרפידים, אף שהי' אחרי שכבר הוריד להם את המן והגיז את השליו – מ"מ ה"ז נסיון בענין אחר, "היוכל לתת מים^* בארץ צי'" (רש"י בשלח יז, ב).

*) ואף שכבר הי' הנס במרה – הרי שם היו מים מכבר, אלא שמרים הם. וראה נחלת אבות שם באו"א.

112הקדוש־ברוך־הוא לפרט ולכלל ישפיעו בכל עוצמתם, למעשה בפועל ובפנימיות: אם אצל דור הדעה של דור המדבר יכול היה להווצר מצב, שלאחר האותות הם "וינסו אותי זה עשר פעמים" – על־אחת־כמה־וכמה בדרא דעקבתא דמשיחא, צריך לפעול ולפעול עד שיהיו בטוחים שמנעו מצב זה.

ועל ידי כך שכל אחד יתבונן באותות שהראה הקדוש־ברוך־הוא לעם ישראל בכלל, ולכל אחד בפרט – התבוננות באופן שיהיה חדור בכך כל כולו –

הרי זה מכין את ישראל לכניסה לארץ ישראל על ידי משיח צדקנו בגאולה האמיתית הנצחית שאין אחריה גלות, ובאופן, המובטח בפסוק⁷³: "כימי צאתך מארץ מצרים" – שיציאה זו היתה על ידי "אותותי⁷⁴ אשר עשיתי במצרים" יהיה בקרוב ממש "אראנו נפלאות".

(משיחת ש"פ שלח תשל"ד)