תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כג קרח

שיחה א

רשימת העמודים (11) מצוטט ב־2 עמודים חיפוש חדש

113שיחה א

א. ה"אותות" לכהונה וללויה

כבר דובר פעמים רבות על כך, שרש"י מבאר בפירושו על התורה את כל השאלות המתעוררות לפי פשוטו של מקרא לבן החמש למקרא, ואם יש קושי שאין רש"י מתרצו, יש לומר, שהתירוץ מובן מאליו לפי הפשט¹, או שכבר התבאר באמצעות דברי רש"י בפירושו במקום זה או לפני כן.

בפרשתנו, לאחר שמספרת התורה על עונשם של הבלועים – "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם..."², אשר "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה – שעשיתי על פי הדיבור לתת לאהרן כהונה גדולה..."³, ועל עונשם של השרופים – "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת"⁴, אשר הוכיחה ש"האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש", ו"כולם אובדים"⁵, ולאחר הסיפור על המגיפה⁶ – מסופר על מטה אהרן שפרח.

ואין מובן: מדוע אין די בכל העונשים והאותות הגלויים כדי לבטל את "תלונות בני ישראל"⁷, ויש צורך ב"אות" של "פרח מטה אהרן"?

על הפסוק⁸ "השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות" מפרש רש"י: "למשמרת לאות לזכרון שבחרתי באהרן הכהן ולא ילונו עוד על הכהונה".

הרמב"ן⁹ מתעכב על פירוש רש"י זה ואומר "ואין המטה הזה אות רק על מטה לוי שנבחר משאר השבטים, לא על אהרן שתהיה לו הכהונה", ומפרש "למשמרת לאות – על שבט לוי תמורי הבכורות, כי השריפה אות על הכהונה, והפרח על הלויה"¹⁰.

יש מפרשים¹¹ המרחיבים ומבארים, שלדעת רש"י היה אות המטה, "פרח מטה אהרן", על שני הענינים – הן על כך שאהרן נבחר לכהונה והן על כך 113ששבט לוי נבחר לעבודת הלויה – והם מסבירים שההכרח לפירוש רש"י זה הוא:

אילו היה זה אות לבחירת שבט לוי בלבד, הרי (א) לא היה זה "מטה אהרן", אלא מטהו של אלעזר בן אהרן כנשיא שבט לוי¹², כבכל השבטים האחרים, שהמטה נלקח מנשיא השבט¹³, (ב) לא היו כותבים את שמות הנשיאים ואהרן ("איש את שמו תכתוב על מטהו, ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי"¹⁴), אלא את שם השבט¹⁵.

מפרשים אחרים מסבירים, שההוכחה לכך שאות המטה היה גם על כהונת אהרן, נלמדת מכך:

א) שהפריחה היתה דוקא באותיות השם "אהרן", ולא במקום אחר במטה¹⁶. ב) "ויצץ ציץ..." – זהו רמז לכהונה גדולה מצד הציץ¹⁷, וכדומה.

אך כל זה אינו נאמר אף ברמז בפירוש רש"י כאן.

כן יש להבין: אף לפי האמור לעיל, שיש מספר הוכחות לכך שהאות הוא גם על כהונתו של אהרן – אין מובן מדוע היה צורך בכלל בתוספת של אות לבחירת אהרן, ומדוע לא היה די באותות הקודמים, כדלעיל?

ויש לומר, שההסבר לכל זה יובן על פי פירוש רש"י לפסוק¹⁸ "ויוצא פרח...", כדלקמן.

ב. "ויוצא פרח – כמשמעו"

על המילים "ויוצא פרח" אומר רש"י "כמשמעו".

ואין מובן: א) רש"י צריך היה לומר זאת בפעם הראשונה כאשר הדבר נאמר בעניננו¹⁹, לגבי "מטהו יפרח", ולא בפעם .. השלישית!

ב) מובן בפשטות, שרש"י מפרש את לשון הפסוק רק במקום שהפשט אינו גלוי במשמעותן של המילים ובמשמעות הפסוק, ואין הוא מפרש דבר במקום שהפירוש מובן מעצמו מלשון הפסוק, שפירושו כמשמעו, שהרי אין צורך לפרש זאת, ולכן אין רש"י אומר מהו משמעו. וכאשר אומר רש"י "פירושו כמשמעו" וכדומה, כוונתו לשלול הסבר שאיננו "כמשמעו" 114אך בכל זאת עשויים לפרש כך לפי תוכן הענין וכדומה.

צריך להבין מהו הפירוש האחר וההוכחה לו בפסוקנו.

בעל "שפתי חכמים"²⁰ אומר, ש"היכן שיש שתי לשונות כגון הכא, פרח והדר ויצץ ציץ, ופרח הוא ידוע לשון מה הוא, וציץ אין ידוע מה לשון הוא, לכך פירש רש"י פרח כמשמעו ואין צריך פירוש, אבל ציץ אין ידוע וצריך פירוש והיא חנטת פרי". אך לפי כלל זה, הרי להיפך, השאלה קשה יותר²¹: כאשר רש"י מבאר רק את המילים "ויצץ ציץ", מודגש יותר שאת הביטוי "ויוצא פרח" אין צורך לפרש, כי הוא "כמשמעו", אך לא כן כאשר רש"י מפרש "כמשמעו", ומכך מובן שבכוונתו לשלול ולמנוע פירוש אחר, כדלעיל.

בהמשך מצטט רש"י את המילה "ציץ" ומפרש: "הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל".

וצריך עיון: דרכו של רש"י היא, כידוע, לבאר את פשט המקרא. כלומר, את פירוש המילים והענין ולא סתם להוסיף בתיאור הדבר ובפרטיו, אלא אם כן יש חשיבות בכך לצורך הבנת פשוטו של מקרא. ואם כך, יש להבין: לשם מה חשוב לפרט כאן את אופן גידול הצמחים, ש"חנטת הפרי" היא "כשהפרח נופל"²²?

ג. "ויגמול שקדים"

לאחר מכן מצטט רש"י את המילים "ויגמול שקדים" ומפרש: "כשהוכר²³ הפרי הוכר שהן שקדים, לשון ויגדל הילד ויגמל²⁴, ולשון זה מצוי בפרי האילן כמו ובוסר גומל יהיה נצה"²⁵.

ידוע, כאמור פעמים רבות, שלשונו של רש"י מדוייקת ביותר. ואם כך, יש להבין: מובן, לפי לשון רש"י עצמו, שרש"י מצטט את דברי הפסוק "ובוסר גומל", כי מהם נלמדת ההוכחה שביטוי זה – "ויגמול" – מצוי גם לגבי פירות, ולא 115רק לגבי ילדים בהיגמלם מחלב אמם²⁶. אך מהי כוונתו בדיוק ובתוספת באמרו "בפרי האילן", ולא רק "בפירות"²⁷?

ד. כפילות הלשון וההוספות בפסוק

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

בפשוטו של מקרא מתעוררות כאן מספר שאלות, ומהן:

א) הרי הקדוש־ברוך־הוא אמר "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח". ומדוע בפועל חלו בכך שינוי ותוספות, שהמטה לא רק "פרח", אלא גם "ויצץ ציץ ויגמול שקדים"²⁸?

ויותר מכך – הוספות אלו מחייבות נסים נוספים!

ב) בפסוק זה יש לכאורה כפילות לשון. לאחר שנאמר "והנה פרח...", נאמר שוב "ויוצא פרח".

רבותינו בעלי התוספות²⁹ מתרצים לגבי כפילות הלשון "והנה פרח" "ויוצא פרח", שהיו שני מיני פרחים: בצדו האחד של המטה היו פרחים אשר נשארו שם ולא נשרו אף פעם³⁰, ומצדו האחר של המטה היו "ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים" – פרחים אשר נשרו לאחר מכן "כדרך כל פרחי אילנות"³¹.

אך את דברי רש"י אי אפשר לפרש כך³², כי חידוש כזה צריך היה רש"י לציין במפורש בהתאם לדרכו בפירושו על התורה, ואילו בדבריו אין אף רמז לכך.

ולשאלות אלו מתכוון רש"י להשיב בהסבירו שב"ויוצא פרח" הכוונה היא "כמשמעו", ו"ויצץ ציץ" – "היא חנטת הפרי כשהפרח נופל".

ה. פריחה במשמעות כללית או מסויימת?

מעצם דברי רש"י שהמשמעות של "ויוצא פרח" היא "כמשמעו" – פרח ממש – מובן, שמשמעות הביטוי 116"יפרח" "פרח" לפני כן איננה לפרח כפשוטו.

משמעותם של הביטויים "יפרח, פרח" (בלשון פעל)© המופיעים בקשר לאילן היא "לבלוב פרחים" כפשוטה, ולגבי אילן פרי הכוונה היא לצמיחת פרחים שמהם חונטים אחר כך הפירות³³.

אך כאשר מופיע הביטוי "פרח" בקשר למטה וכדומה, ולא בקשר לאילן, הרי אין כוונתו דוקא ללבלוב ממשי של פרח, אלא לתוספת כללית למטה – פריחה, כל מה שצומח ונוסף מאוחר יותר³⁴, בדומה 117לביטויים³⁵ "פורח אבעבועות", "צדיק כתמר יפרח"³⁶.

ולכן צריך רש"י להבהיר שמשמעות המילה "פרח" בביטוי "ויוצא פרח" כאן היא "כמשמעו" – צמח פרח ממש, ולא כביטויים "יפרח" ו"פרח" המופיעים לפני כן, אשר אינם מוגבלים דוקא למשמעות זו. ולפני כן אין רש"י צריך לבאר את הדבר במפורש ובהרחבה, כי הביטוי פריחה כבר נלמד לפני כן³⁷, וכאשר מדובר כאן אודות מטה, הרי מובן מאליו, שאין הכוונה דוקא ללבלוב של פרח, אלא להתפתחות כללית הכוללת גם צמיחת פרחים ציצים ופירות.

וכיוון שהביטוי "מטהו יפרח" בדיבור ה' הוא במובן של פריחה באופן כללי – החל מיציאת הפרח וכל הפרטים שלאחר מכן – מובן, שלאחר שהקדוש־ברוך־הוא אמר בכלל, פעמים רבות, "מטהו יפרח", הרי לאחר מכן מפרטים "ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים".

ובדומה לכך מובנת כפילות הלשון בפסוק "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח": לפני כן מספרת התורה באופן כללי – "פרח מטה אהרן", כפי שאמר הקדוש־ברוך־הוא "מטהו יפרח", ולאחר מכן מפרטת התורה את פרטי הפריחה: ויוצא פרח – כמשמעו, פרח ממש. לאחר מכן "ויצץ ציץ" – חנטת הפרי. ולאחר מכן "ויגמול שקדים".

ו. תהליך צמיחת הפירות התרחש בשלימותו

אך לפי זה מתעוררת השאלה: כיוון ש"ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים" הוא הפירוט של הנאמר לפני כן "פרח מטה אהרן", ולפי הסדר – בתחילה "ויוצא פרח" ולבסוף "שקדים" – יוצא, שכאשר "ויבא משה אל אהל העדות...", כבר התרחשו שלשת השלבים "ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים". ואם כך, צריכה היתה התורה לציין רק את השלב הסופי מבין השלשה "ויגמול שקדים", כי רק את 118זאת ראה משה, ולא "ויוצא פרח ויצץ ציץ", כפי ששואל הרשב"ם³⁸?

וקשה לומר, שבהיכנסו אל אהל העדות ראה משה את כל התהליך של שלשת השלבים בזה אחר זה, שהרי, מהי התועלת בכך שמשה יראה כל זאת. והרי המטרה היא "והשכותי מעלי תלונות בני ישראל"³⁹, שישראל יכירו ויאמינו ב"בחרתי באהרן"⁴⁰?

לפיכך מוסיף רש"י בפירושו על "ויצץ ציץ" את המילים "הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל", כדי להסביר שהתרחש כאן התהליך הטבעי של התפתחות הפירות, ואת זאת יכלו בני ישראל לדעת⁴¹ על־ידי ראיית נשירת הפרחים:

משה הוציא את כל המטות והראם לישראל – "ויוצא משה את כל המטות מלפני ה' אל כל בני ישראל ויראו... הוא הראה להם הכל, כולל את הפרחים אשר נשרו בעת חנטת הפרי, ובראותם את המטות עם השקדים וגם את הפרחים שנשרו, הובהר להם שב"אהל העדות" התרחש כל התהליך של "ויוצא פרח" – "כמשמעו" "ויצץ ציץ" – חנטת הפרי ונשירת הפרח, ו"ויגמול שקדים".

ז. מדוע צמחו השקדים

בתהליך הטבעי?

אך ניתן לשאול: לשם מה צריכים היו ישראל לדעת זאת, ובכלל, לשם מה צריכה היתה צמיחת השקדים במטה להתרחש בתהליך הטבעי על כל שלביו – והרי זה היה נס מוחלט, ואם כך, די היה בצמיחת שקדים בשלים על המטה מיד?

לדברי מפרשים אחרים מובן הצורך בכך, כי הם מסבירים, שהפרחים של "פרח" ו"ציץ" זה, מגבירים את גדלות הנס. כדברי הרד"ק⁴² "אמר פרח על יציאת העלים תחילה, ואחר כך הנץ, וזה הפך בטבע העץ השקד, והיה זה להגדיל הנס"⁴³.

אך לפי דברי רש"י, שהמשמעות של "ויצץ ציץ" היא "חנטת הפרי כשהפרח נופל", יוצא, להיפך, שהצמיחה היתה בתהליך הטבעי של התפתחות השקדים –

ואם כך, אין מובן: אם הכוונה היא להגדיל את הנס, צריך היה רש"י להסביר כרד"ק, שהצמיחה לא היתה בסדר הטבעי של צמיחת שקדים. ואם הכוונה היא לעצם הנס, די היה בצמיחת שקדים בשלימותם על המטה מיד?

119ח. בחירת אהרן – רצון ה'

ההסבר לכך הוא, שדוקא בכך טמון הטעם העיקרי של אות המטות:

הבליעה של "כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש"² הביאה לידי ההכרה³ "כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה". שמשה הוא שליחו של הקדוש־ברוך־הוא וכל מעשיו הם "על פי הדיבור". ובאופן מפורט יותר התגלה הדבר בשריפתם של "חמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת"⁴, שאז התברר לכולם שהקדוש־ברוך־הוא בחר דוקא באהרן לקטורת – לכהונה גדולה⁴⁴.

אך בכך עדיין לא התבטלו תלונות בני ישראל, אלא שהתגלה שכך ציוה הקדוש־ברוך־הוא, ועל כך הגיעו כל העונשים. אך ייתכן שאהרן כשלעצמו הוא כיהודים אחרים "ומדוע תתנשאו". ויותר מכך – ייתכן שעקב עשיית העגל, דוקא אהרן⁴⁵ אינו ראוי, ואחרים מבני ישראל ראויים לכך יותר⁴⁶. יותר מכך: ייתכן שציוויו של הקדוש־ברוך־הוא למינוי אהרן לכהן גדול היה משום בקשת משה ותפילתו⁴⁷, וכדומה.

על כך הראה הקב"ה את אות המטות: אצל המטה כשלעצמו לא ייתכנו פריחה וצמיחת פירות בדרך הטבע, וזה אפשרי רק לפי בחירתו ורצונו של הקב"ה.

מצד שני ראו באמצעות המטות, שרצון ה' הביא לידי כך, שלא היה זה נס רגיל, אלא נס הקשור לטבע המטה⁴⁸. ולכן היה אופן הפריחה כזה: בתחילה "ויוצא פרח" כמשמעו, ולאחר מכן "ויצץ ציץ", חנטת הפרי כשהפרח נופל, ולאחר מכן "ויגמול שקדים", "כשהוכר הפרי הוכר שהן שקדים" – תהליך טבעי של צמיחת הפירות.

ומובן, שכך גם לגבי כהונת אהרן: מינויו של אהרן לכהונה נובע מבחירתו של הקב"ה "והיה האיש אשר אבחר בו"⁴⁹, הקב"ה בחר בו מרצונו, ולא משום בקשת משה וכדומה, והבחירה 120עצמה נעשתה באופן, שהכהונה הפכה אצלו למעלה טבעית.

לפי זה מובן גם ציווי ה'⁵⁰ "השב את מטה אהרן... למשמרת לאות – לזכרון שבחרתי באהרן הכהן ולא ילינו עוד על הכהונה". כיון שהכהונה הפכה לענין טבעי אצל אהרן ובניו לא ייתכן לומר שיחול בכך שינוי, גם אם יש למישהו אחר תשוקה ורצון לעבוד בבית המקדש⁵¹, או שמטעמים אחרים ייבחר לתפקיד זה מישהו אחר במקומו בתקופה מאוחרת יותר⁵².

ט. "שקדים" – ממהרים לפרוח

לפי זה מובן גם המשך פירוש רש"י על "ויגמול שקדים": תוספת ההוכחה ש"לשון זה מצוי בפרי האילן" אינה רק כדי להוכיח שהביטוי "ויגמול" שימושי לגבי פירות (ולא רק לגבי ילד), אלא גם כדי להדגיש שאופן הגידול של השקדים על המטה כאן – "ויגמול" – נעשה באותו אופן של התפתחות פרי האילן.

ולפי זה יובן טוב יותר המשך פירוש רש"י "ולמה שקדים? הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות, אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבוא"⁵³:

כיון שהתפתחות הפרי על המטה באותו אופן כפרי האילן היא כדי להדגיש שהדבר התבצע בתהליך טבעי ולכן קשור גם לכהונת אהרן, כדלעיל, מובן, שגם העובדה שצמחו דוקא שקדים קשורה לענין הכהונה שעליו מדובר כאן.

לפיכך ממשיך רש"י ואומר "ולמה שקדים...", שגם העובדה שהיו אלה דוקא שקדים, למרות שפרט זה אינו מוסיף לאות על בחירת אהרן, קשור לעניננו, כי זהו רמז לכך ש"המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבוא..."⁵⁴.

121י. גניזת המטה עם הפרחים

לפי ביאור זה בפירוש רש"י מובנים דברי הגמרא, שעליהם מתעכבים ה"ראשונים":

נאמר בגמרא⁵⁵, ש"משנגנז ארון נגנזה עמו⁵⁶... מקלו של אהרן בשקדיה⁵⁷ ופרחיה". ושואלים על כך⁵⁸: כיצד מזכירה הגמרא "ופרחיה", והרי בפסוק נאמר "ויגמול שקדים", ובסיום גדילת השקדים אין הפרחים נשארים, כי הם נושרים, כדלעיל? ומשיבים על כך⁵⁹, ש"מקצת פרחים נשארו" כדי להגדיל את הנס⁶⁰.

אך, לכאורה, עדיין אין מובן: מדוע צריכה הגמרא לפרט את הפרחים בנפרד בדבריה על גניזת המקל? והרי לפי האמור לעיל הם היו על המקל, ובגניזת המקל נגנזו ממילא הפרחים.

לגבי השקדים ניתן לומר, ולפחות בדוחק, שבכך מובהר על איזה "מקלו של אהרן" מדובר כאן⁶¹. אך מדוע מציינים כאן את הפרחים⁶²?

לפי האמור לעיל בפירוש רש"י – כפשוטו של מקרא, שאיננו מבדיל בין הפרחים – שכל הפרחים נשרו ומשה הראה אותם בנפרד מן המטה, מובן:

כשם שבפעם הראשונה הוציא משה את המקל עם השקדים ובנפרד את הפרחים שנשרו, כדי להראות לישראל שהיה תהליך טבעי של צמיחת השקדים, דבר המבטא את מהות כהונתו של אהרן, כדלעיל בהרחבה –

כך מובן גם לגבי הציווי "השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות – לזכרון שבחרתי באהרן הכהן ולא ילונו עוד על הכהונה", שגם ב"זכרון" 122חשוב שה"השב" יכלול הן את המקל עם השקדים והן את הפרחים בנפרד, כי בכך מתבטא האופן "שבחרתי באהרן הכהן".

ולכן מפורט גם לגבי הגניזה "מקלו של אהרן בשקדיה ופרחיה": כשם שגניזת הארון לא היתה רק כדי למנוע את נפילתו לידי האוייב, אלא, כפי שהוסבר פעם בהרחבה⁶³, משום שלמקום הגניזה יש דין של מקום הארון, ואשר משום כך קדשו שלמה מיד בתחילת בנין הבית כמקום לקדושת הארון בקדש הקדשים, "וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון"⁶⁴ –

כך גם לגבי דברים אחרים שהיו "לפני הארון" – גניזתם "עמו", עם הארון, היא משום שזהו מקומם, ולכן גם בהימצאם במקום גניזתם הם פועלים את פעולתם.

ובמיוחד לגבי מקלו של אהרן, שהלימוד על גניזתו ביחד עם הארון הוא מן הנאמר "למשמרת לאות"⁶⁵, שגם במקום הגניזה הוא "למשמרת לאות" –

ולכן גם לגבי הגניזה מפרטת הגמרא כ"מקלו של אהרן בשקדיה ופרחיה",

וכל זה יהא בגלוי בביאת משיח צדקנו, שעליו נאמר⁶⁶ "יפרח בימיו צדיק", "שבימיו תחזור הכהונה ויפרח מטה אהרן"⁶⁷, במהרה בימינו ממש.

(משיחת ש"פ קרח תשמ"א)

הערות

עמוד 113

1. וכדמוכח גם מזה דכשאין תירוץ (ע"ד הפשט) כותב רש"י "איני יודע" (תולדות כח, ה. ובכו"כ מקומות) וכיו"ב – ראה לקו"ש ח"ה ע' 1 הערה 2.
2. טז, לב.
3. שם, כח ובפרש"י.
4. שם, לה.
5. שם, ז ובפרש"י שם. וראה פרש"י שם, ו.
6. שם יז, יא ואילך. וראה הערה הבאה.
7. שם, כ. וראה בחיי שם: "הכתוב הזה יורה כי עדיין היו מתלוננים אחר שנעשו בהם שלושה שפטים בליעה ושריפה ומגפה", ומפרט מה פעל כ"א מה"שפטים".
8. שם, כה.
9. שם.
10. וכמו שכתב לפנ"ז שם, ו. וראה גם בחיי שם, כ. באורי מהרא"י (לבעל תרומת הדשן) שם, יח. פענח רזא שם. עקידה שער עח בסופו. ועוד.
11. ראה רא"ם גו"א ועוד – כנסמן בהערות הבאות.

עמוד 113

12. כמ"ש (במדבר ג, לב) "ונשיא נשיאי הלוי אלעזר גו'", ובפרש"י "ממונה על כולם כו'".
13. ראה רא"ם לפרש"י שם, כה (וראה גם בגו"א).
14. שם יז־יח.
15. נחלת יעקב שם. וראה מעשי ה' (להר"א אשכנזי. ווינציאה שמג. ירושלים תשמ"ב) מעשי תורה פכ"ה. אברבנאל כאן.
16. ראה לבוש (הובא גם בצידה לדרך) ושפ"ח. אמנם להלבוש האות הוא רק על כהונת אהרן ולא על בחירת שבט לוי (שע"ז לא ערערו).
17. ראה אברבנאל כאן. חי' ופי' מהרי"ק (לבעמחה"ס שו"ת מהרי"ק). וראה חזקוני. נחלת יעקב ועוד.
18. שם יז, כג.
19. יז, כ.

עמוד 114

20. הנדפס בחומשים (ובשפ"ח הנדפס באוצר פירושים (עם הרא"ם כו') – ליתא).
21. ומה שתירץ בשפ"ח בתחלתו "לפי שמצינו ציץ קודם הפרח שנאמר (ישעי' כז, ו) יציץ ופרח לכך פרש"י פרח כמשמעו", צ"ע, דהרי עדיין לא למד הבן־חמש פסוק הנ"ל שרש"י יצטרך ליישב קושיא שם. וראה לקמן סעיף ו.
22. להעיר שבא' מכת"י רש"י (שתח"י) מוסיף "(כשהפרח נופל) הפרי מצמיח". וראה מפרשי רש"י (רא"ם. וראה גו"א, שפ"ח, משכיל לדוד ועוד) שלדעת רש"י הפרח הוא הנץ הנופל וכמו שמפרש בוישב מ, יוד (משא"כ לדעת התרגום כאן*), ולפ"ז מובן לכאורה מה שהוסיף "כשהפרח נופל", כי זה נוגע לגוף פירושו, שעי"ז מוסבר שהמדובר בענין אחד. עיי"ש.
23. כ"ה בדפוס ראשון וכת"י רש"י (שתח"י). ובדפוס שני "כשנגמר הפרי".
24. וירא כא, ח.
25. ישעי' יח, ה.
. ובא' מכת"י רש"י (שתח"י) הוא חנטת הפרח כשהפרח נופל. אבל חסר שם ד"ה הראשון "ויוצא פרח, כמשמעו".

עמוד 115

26. כמ"ש (ישעי' כח, ט) "גמולי מחלב". – והוא פשטות פירוש תיבת ויגמל במקרא, עד כ"כ שרש"י אינו מפרשה (וירא כא, ח).
27. להעיר ממפרשים (פרש"י ורד"ק) לישעי' שם.
28. כמו שהקשה בשפ"ח כאן. וראה גם פני דוד להחיד"א פרשתנו אות יו"ד ד"ה ורש"י, ושם אות טו ד"ה אמנם (בשם רבינו אפרים) ואילך. והתירוצים – אינם ע"פ פשש"מ כ"כ.
29. שם, כג. וראה גם מושב זקנים עה"ת כאן. פני דוד אות טו שם.
30. ראה יומא נב, ב (הובא בבעלי התוס' ופני דוד שם): ופרחי'. וכ"ה בהוריות יב, רע"א (וש"נ). וראה לקמן סעיף יו"ד.
31. וכן מוכח לכמה מפרשי התורה שהם ב' ענינים – ראה לדוגמא אברבנאל שהיו "בזה ד' ניסים הא' שהמטה היבש פרח. והב' שהוציא פרח בראשונה. והג' ויצץ ציץ שהוא תחלת הראות הפרי. הד' הוא ויגמול שקדים שלמים כו'".
32. ברא"ם כאן מפרש (לפרש"י) "פרח על הנץ הקטון ויוצא פרח מורה על הנץ הגדול כי שניהם נק' פרח". וכן בבאר יצחק על פרש"י כאן מפרש (לפרש"י) ד"והנה פרח" "ויוצא פרח" ב' פרטים הם. וצ"ע.

עמוד 116

33. בנוגע לאילני סרק – ראה פרש"י בראשית א, יא (ד"ה אשר), בחוקותי כו, ד (ד"ה ועץ) – בנוגע לשמם במקרא, אבל (כנראה במוחש) גם באילני סרק (ברובם?) יש פרות (שאינם ראויים למאכל אדם) ובהם גרעינים שמהם נוטעים אילן סרק חדש. ולהעיר – בתרגום כאן (ועד"ז בוישב מ, י) תרגם ויוצא פרח "ואפיק לבלבין". ולהעיר מברכות מג, ב: האי מאן דנפיק כו' וחזי אילני דקא מלבלבי אומר ברוך כו'. ובשטמ"ק שם: והוא ענין מחודש שאדם מברך על עצים יבשים שהפריחן הקב"ה. ומשמע קצת שהוא גם באילני סרק. אבל ברמב"ם (הל' ברכות פ"י הי"ג): וראה אילנות פורחות וניצנים עולים מברך כו'. ובטושו"ע או"ח ר"ס רכו (ובאדה"ז סדר ברכה"נ פי"ג סי"ד) שמוציאין פרח אומר כו'*. ומסיים בטושו"ע**: ואם איחר לברך עד שגדלו הפירות ד"ה ואלו הן: ואילן הממהר להביא פירות מכלן הוא אילן האפרסק. ובשו"ת הלכות קטנות שם: על פרחי השקדים שממהרים הרבה קודם ניסן (שהוא לפני הפריחה דשאר האילנות בניסן). ואכ"מ.
34. להעיר שמלשון רש"י בד"ה ויגמול שקדים "ולמה שקדים הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות", משמע, שלשון הפרחה גם בפרי האילן קאי על כל צמיחת וגידול הפרי עד גמרו*. וראה קה"ר פי"ב, ז "מה השקד הזה משעת שיניץ עד שהוא גומר פירותיו כ"א יום" (ועד"ז הוא בירושלמי תענית פ"ד ה"ה (לוז. וראה בכורות ח, א. צפע"נ עה"ת הפטורת פ' מטות בתחלתה)). וראה מהר"י קרא לירמי' א, יא: שמקדימים פירותיהן לכל הפירות. אבל ברש"י ירמי' שם: ממהר להוציא פרח קודם לכל האילנות (ואח"כ מביא: ומדרש אגדה השקד הזה משעת חניטתו עד גמר בישולו כ"א יום כו'). ועד"ז בשער השמים הנ"ל (בשוה"ג הג' להערה 33) ד"ה וסיבת קדימת: קדימת אילן שקד להוציא פרחים יותר משאר אילנות. ושם לפנ"ז תשמ"ו־ז) ע' תרט בהערה, במה שהשמיט בסדר ברה"נ עוד פרטים שבהלוח שם. ואכ"מ.
. ולהעיר מהשינוי בנוסח הברכה: בגמ' ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם. וברמב"ם וטושו"ע "ליהנות בהן". וכן מפרש רש"י בפי' "להתנאות" בברכות שם. וראה דק"ס שכ"ה נוסח הכ"י (וכמה פוסקים) "ליהנות". ולהעיר מברכי יוסף או"ח שם שיורי ברכה שמביא גירסא "להתעדן בהם בני אדם". ואכ"מ.
. ובסדר ברכות הנהנין שם ליתא, אף שהביאו אדה"ז בלוח ברכות הנהנין (פי"ב הכ"ג) ובפרטיות "עד שנפל הפרח וגדלו הפירות וכו'", וב' הדיעות שבזה. וראה הגש"פ עם לקוטי טעמים כו' (קה"ת כו', וכן מפורש בבאר היטב שם סק"א (משו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' כח) ואין מברכין כ"א על אילני מאכל. וכן משמע מכמה פוסקים. וראה רד"ק דלקמן בפנים סעיף ז***. ואכ"מ.
. וראה שער השמים לר"ג אבי הרלב"ג (בחלק הראשון מאמר השלישי ד"ה ומן הוורדים) שעל הרוב אין לאילן סרק פרחים לפי שאין מוציאין פירות. וראה גם הלכות קטנות שם.
. ובא' מכת"י רש"י (שתח"י) הממהר ליגמל מכל הפירות ולהפריח. ובכת"י רש"י תימן (ירושלים (נ. י.) תשמ"א) הממהר לבוא ולהפריח. ולהעיר מהגירסא בדפוס שני דרש"י (הובא לעיל הערה 23).

עמוד 117

35. ראה לקמן הערה 37.
36. תהלים צב, יג. ובפרש"י "כתמר לעשות פירות". ובת"י שם (ועד"ז שם, ח): ילבלב פירין.
37. לאו דוקא ביחס לאילן (כמו בוישב מ, י והיא כפורחת (שהמדובר בגפן), ורש"י מפרשו כנ"ל הערה 22): וארא ט, ט (פורח אבעבעות ופרש"י "כתרגומו כו' שעל ידו צומחין בועות"). וכמ"פ בפ' תזריע: יג, יב. כ. כה. לט. מב. נז (פרחת היא ובפרש"י "דבר החוזר וצומח"). מצורע יד, מג. וראה מלבי"ם אילת השחר סי' תפט, תצא. ובפי' לפ' תזריע יג סי' עח קג. קעג. ועוד. ואכ"מ. ולהעיר מהנאמר במנורה פרח ופרחי' (תרומה כה, לא ואילך. ויקהל לז, יז ואילך). וראה ת"א בהנ"ל. פרש"י תרומה שם, לא. מנחות כח, סע"ב ובפרש"י שם [ולהעיר מברכות מז, סע"ב "קטן פורח" ובפרש"י ותוס' שם. ולהעיר ממחז"ל לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן (חולין קלז, ב)]. ואכ"מ.

עמוד 118

38. פרשתנו יז, כג. וראה גם מושב זקנים כאן בתחלתו.
39. שם, כ.
40. פרש"י שם, כג (הובא לעיל סעיף א).
41. להעיר ממושב זקנים כאן: ונ"ל הפרח נפל כו'.
42. בספר השרשים שלו ערך פרח.
43. וראה אברבנאל שבהערה 31: כזה ד' נסים כו' הד' כו' בהפך המנהג הטבעי כי כאשר יראו השקדים נופל הפרח אבל מכח הנס היו הפרח והציץ וגם השקדים והעלים תמיד יחד בקיץ ובחורף.

עמוד 119

2.
3.
4.
44. במפרשים כאן יז, ו (ראב"ע, רשב"ם, דעת זקנים. וראה רמב"ן ואברבנאל שם. ועוד) דזה שהר"נ איש נשרפו ע"י הקטורת לא הוכיח לישראל שאהרן נבחר לכה"ג, והר"נ איש היו מחוייבים מיתה שאינן ראויין לכהונה "ויתכן שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים" (ראב"ע שם); או שציום להקריב אש זרה וכיו"ב (ראה רשב"ם, רמב"ן ואברבנאל שם). וע"ז בא אות המטה (ראה מפרשים הנ"ל). אבל דוחק לפרש כן דעתפרש"י, דפשיטא דהו"ל לרש"י לפרש. ולהעיר מפי' השני ברש"י יז, יג.
45. ראה פרש"י שמיני ט, ב. שם, כג.
46. להעיר מאוה"ח שם יז, כ. ושם לפנ"ז יז סד"ה דבר.
47. ולהעיר מעקב (ט, כ) ואתפלל גם בעד אהרן. אבל שם המדובר בהגזירה כ"כלוי בנים" (פרש"י שם).
48. להעיר מעין זה (בענין אחר) מהמבואר בכ"מ (לקו"ש חי"ח [המתורגם] ע' 263 ואילך. וש"נ) ב' סוגים בנסים: אם הנס מחליף טבע ומציאות הדבר, ובכדי לשוב לטבעו הקודם צריך לנס אחר (כמו בידו של משה מצורעת כשלג – שמות ד, ו־ז), או שהנס אינו מבטל טבע הדבר, וכשנפסק הנס חוזר הדבר לקדמותו בדרך ממילא (כמו קרי"ס – ראה בשלח יד, כא. תניא ח"ב פ"ב. ועוד). עיי"ש.
49. פרשתנו שם, כ. וראה גם טז, ה. שם, ז.

עמוד 120

50. שם יז, כה ובפרש"י שם.
51. ראה לקו"ש חי"ח [המתורגם] ע' 205 ואילך, שי"ל שזה הי' מחלקותו של קרח ור"נ איש – בכלל.
52. ראה אוה"ח שבהערה 46.
53. וראה מפרשי רש"י (גו"א ושפ"ח) ההמשך לד"ה זה דפרש"י. אבל י"ל שכל הד"ה בפרש"י שבפסוק זה אינם פירושים נפרדים כ"א בפ"ע, כ"א באים בהמשך אחד, ורש"י מפרש בהמשך פירושו – סדר גידול וצמיחת השקדים, ואח"כ מסיים "ולמה שקדים". וכן משמע בכמה כת"י רש"י (שתח"י). וראה פני דוד שבהערה 28 (אות יוד).
54. ואולי י"ל דזה שבסיום פרש"י מביא "ותרגומו* וכפית שגדין כמין אשכול שקדים יחד כפותים זה על זה", הוא לא לבאר ולפרש התרגום (שכידוע אין זה דרכו של רש"י) אלא בא בהמשך לתוכן פירושו**: דלהתרגום אין הפי' "ויגמול שקדים המשך ופרט בפריחת השקדים, כמו לפרש"י, וא"כ אין ללמוד מזה "הוא הפרי הממהר להפריח כו' אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבוא". ואולי יש לומר (ע"ד הדרוש שבפרש"י עכ"פ) שרש"י הביא התרגום – כי לפי התרגום בא "וכפית שגדין כו' יחד כפותים זה על זה" ללמד ענין האחדות, היפך "ואתפלג" – מחלוקת קרח.
. בדפוס ראשון ושני וכו"כ כת"י רש"י (שתח"י) וכן בכת"י תימן (הנ"ל בשוה"ג להערה 34) ליתא תיבת "ותרגומו" בפרש"י.
. ובגו"א מפרש דמתרגום מביא ראי' לפירושו שהוכר הפרי, אלא שבינתיים הוקשה לו "ולמה שקדים .. לבוא כו'". ע"ש.

עמוד 121

55. יומא נב, ב. וש"נ.
56. כ"ה ביומא שם. ובהוריות וכריתות שבהערה הבאה "נגנז" וליתא "עמו". וראה דק"ס יומא שם בהערות.
57. כ"ה בעין יעקב ובדק"ס מכ"י. בגמ' לפנינו "ושקדי' ופרחי'". בהוריות יב, רע"א "שקדי' ופרחי'", וכ"ה בתוספתא יומא פ"ב, יג* (ועד"ז במכילתא בשלח טז, לג "שקדיו ופרחיו"). ובתוספתא סוטה פי"ג, ב "שקדי' פרחי'". בכריתות ה, ב: שקדים ופרחים.
58. ת"י ותוס' הרא"ש יומא שם; ריטב"א שם – הובאו גם בפני דוד שם אות טו.
59. שם. ועד"ז הוא ברבותנו בעה"ת פרשתנו עה"פ, וממשיך "וראי' מיומא ומפרק מקום שנהגו כו'".
60. כ"ה בריטב"א שם "כדי להגדיל הנס".
61. אמנם זה אפשר לתרץ רק לגירסא הנ"ל (במקומות שבהערה 57), אבל בירושלמי שקלים פ"ו ה"א "ומקלו של אהרן ופרחיו ושקדיו" (מקדים פרחים לשקדים).
62. להעיר שברמב"ם רפ"ד מהל' בית הבחירה כתב רק "מטה אהרן" ולא הוסיף "שקדי' ופרחי'".
. וכ"ה בפסחים נד, סע"א לענין עשרה דברים שנבראו בין השמשות. ובמושב זקנים עה"ת כאן (בתי' הא') "ופי' שבצד אחד היו שקדים על המטה ובצד אחד היו פרחים ובצד אחד ציץ וכולם נשארו עליו". וראה גם אברבנאל שבהערה 43.

עמוד 122

63. לקו"ש [המתורגם] חכ"א ע' 177 ואילך.
64. לשון הרמב"ם שם.
65. יומא שם. וש"נ.
66. תהלים עב, ז. וראה בעה"ט כאן.
67. לשון בעה"ט שם.

מצוטט ב־2 עמודים

תורת מנחם 1

עב - שנת תשל"ג - חלק שלישי ‹ ש"פ קרח, א' דר"ח תמוז, ה'תשל"ג לקו"ש חכ"ג ע' 117

מאמרים מלוקטים 1

חלק ג ‹ בס"ד. ש"פ קרח, א' דר"ח תמוז ה'תשל"ג לקו"ש חכ"ג ע' 117