שיחה ב

123שיחה ב

א. "ואני הנה נתתי לך"

מן הפסוק¹ "וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי..." מצטט רש"י את המילים "ואני הנה נתתי לך" ומביא שני ענינים המופיעים שניהם בספרי, בהבדלי ניסוח:

א) שהמשמעות של "ואני הנה נתתי לך" היא "בשמחה .. כמו הנה² הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו",

אלא שרש"י מרחיב ומוסיף על דברי הספרי – "בשמחה, לשון שמחה הוא זה"³, כי בדרך הפשט אין המילה "הנה" בכל מקום "לשון שמחה", אלא רק במקום שהכרחי לפרש כך, ולכן מדייק רש"י ואומר "לשון שמחה הוא זה"⁴.

ב) שהסיבה לסמיכות שבין פרשה זו, העוסקת במתנות כהונה, לבין מעשה קרח, מובנת מ"משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב... בא אחד וערער... אמר לו המלך: כל מי שירצה יבוא ויערער לנגדך, הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין, אף כאן לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם⁵, ולכך נסמכה פרשה זו לכאן".

יש להבין: לכאורה, אין קשר בין שני ענינים אלו, וכפי שאנו אכן רואים, שהם מופיעים בספרי בדרשות נפרדות, ועל מילים שונות – אך רש"י מביאם באותו "דבור המתחיל", ובהמשך אחד?

ב. "בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה..."

כן יש להבין:

לאחר שמובא בספרי המשל, הוא מסיים את הנמשל, ואלה דבריו "בא 123קרח וערער על הכהונה כנגדו, אמר לו המקום: כל מי שירצה יערער כנגדך על הכהונה, בוא⁶ ואני כותב ואני חותם ואני מעלה לך בערכים".

ואילו רש"י מסיים את הנמשל, כאמור: "אף כאן לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן⁷ על הכהונה בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם".

מובן מדוע אין רש"י מסיים בלשון הספרי "ואני כותב... חותם...", אלא במילים "בא הכתוב ונתן לו...", כי ברצונו לפרש⁸ את הענין של "כותב..." בנמשל באמצעות הענין של "נתן לו כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם".

ואילו בספרי אין צורך לומר זאת, כי בספרי ידוע ענין זה מקודם: לפני המשל, מקדימים ואומרים שם "כרת הכתוב ברית עם אהרן על קדשי הקדשים .. לפי שבא קרח כנגד אהרן וערער על הכהונה...", לכן אין צורך לחזור על כך שוב לאחר מכן.

אך אין מובן:

א) מדוע אומר רש"י "בא הכתוב ונתן לו...", ואינו אומר, בספרי, "המקום"?

ב) מדוע אומר רש"י "כ"ד מתנות כהונה" – לשם מה חשוב לציין כאן את מספר מתנות הכהונה? רש"י צריך היה לומר "ונתן לו מתנות כהונה בברית מלח עולם".

יותר מכך: בפסוקים כאן, אין מפורטות כל כ"ד מתנות הכהונה – אין מוזכרות כאן המתנות של חלה, ראשית הגז, זרוע לחיים וקיבה⁹. ואם כך, כיצד אומר רש"י, שמשום הערעור של קרח "בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה בברית..."?

והתמיהה אף גדולה יותר: על ראשית הגז ועל הזרוע לחיים והקיבה ציותה התורה רק מאוחר יותר¹⁰, בפרשת שופטים¹¹!

124ג. "נסמכה" או "נאמרה... סמוך"

על הדיוק בלשונו של רש"י באומרו "בא הכתוב ונתן..." אפשר לומר, שהוא קשור להבדל נוסף בלשונו של רש"י בפירושו לעומת הניסוח בספרי:

בספרי מסיימים ואומרים "לכך נאמרה פרשה זו סמוך לקרח", ואילו רש"י משנה מן הנאמר בספרי ואומר "ולכך נסמכה פרשה זו לכאן".

ההבדל הפשוט בין שני ביטויים אלו, "נאמרה" ו"נסמכה", הוא: המשמעות של "נאמרה פרשה זו סמוך לקרח" היא, שהפרשה נאמרה בסמיכות למאורע של קרח. ואילו המשמעות של "נסמכה .. לכאן" היא, שהפרשה נסמכה בתורה¹²: היא נכתבה בתורה במקום זה, אך נאמרה לפני כן או אחרי כן.

וכיון שרש"י סובר שפרשה זו רק "נסמכה .. לכאן", לכן הוא מדייק בלשונו ואומר "בא הכתוב ונתן לו..."¹³ – כי עצם ההוראה על מתנות כהונה, המופיעה בפרשה, לא נאמרה בסמוך למעשה קרח, אלא התורה ("כתוב") הסמיכה פרשה זו לכאן, כדי ללמד שנתינת מתנות הכהונה בברית מלח עולם מבטלת את אפשרות הערעור על הכהונה.

אך עדיין אין מובן – עצם שינוי זה טעון הסבר: מנין לומד רש"י בפשוטו של מקרא את החידוש, שפרשה זו לא נאמרה בסמוך למעשה קרח, כנאמר בספרי, אלא רק "נסמכה .. לכאן"?

ד. כ"ד מתנות כהונה בשלמות – כאן, או מאוחר יותר

לכאורה ניתן היה לומר, שההסבר לכך כרוך בהבדל נוסף בין הספרי לבין פירוש רש"י. וכדי להבין זאת יש להקדים:

מפשטות לשון הפסוק⁵ "כל תרומות הקדשים... נתתי לך... לחק עולם ברית מלח..." מובן, שדברים אלו אינם אמורים על חלק בלבד, אלא על כל מתנות הכהונה. וגם מתוכן הענין מובן כך – כי אין הגיון לחלק בין מתנות הכהונה, שרק חלק מהן ניתנו כ"ברית מלח עולם".

ולפי זה יוצא, שכאשר נאמרה הפרשה, כבר נצטוו לפני כן על כל כ"ד מתנות הכהונה, ולפי זה אומרת התורה, ש"כל תרומות הקדשים... נתתי לך... ברית מלח עולם".

וההבדל בין ספרי לבין רש"י הוא: על הפסוק¹⁴ "כל חלב יצהר... ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים", נאמר בספרי "ראשיתם – זו ראשית הגז, אשר יתנו – זה הזרוע והלחיים והקיבה, לה' 125– זו חלה"¹⁵. כלומר, שבפרשה עצמה כבר מופיעים כל כ"ד מתנות הכהונה¹⁶. לפיכך מסביר הספרי, שהפרשה, שבה נכתב "ברית מלח עולם", "נאמרה" כאן.

לעומת זאת רש"י, שאינו מביא דרשה זו¹⁷, ואדרבה, הוא מפרש "ראשיתם, היא תרומה גדולה", ולפי פירושו אין יודעים אודות החובה של ראשית הגז ושל הזרוע הלחיים והקיבה, מפרשה זו, אלא רק בפרשת שופטים – הכרחי לומר, שהפרשה על "ברית מלח עולם" לא נאמרה בסמוך למעשה קרח, כאשר עדיין לא נצטוו על כל מתנות הכהונה, אלא רק לאחר פרשת שופטים.

ולמרות שרש"י כבר פירש לפני כן¹⁸ ש"כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני" – הרי רש"י אומר בפרשת שופטים¹⁹, שהמתנות של זרוע לחיים וקיבה נקבעו כשכר על מעשה פינחס – "זרוע תחת יד .. לחיים תחת תפלה .. והקיבה תחת .. קבתה", ובפשטות²⁰ מסתבר לומר, שרק אז, לאחר מעשה פינחס, התחדשה²¹ החובה הזו –

ומשום כך אומר רש"י "לכך נסמכה פרשה זו לכאן".

ה. הפרשה נאמרה לפני מעשה קרח

אך לאחר עיון מדוקדק, אי אפשר לומר כך, כי:

א) אם נאמר שהפרשה נאמרה רק לאחר פרשת שופטים, או לפחות, לאחר מעשה פינחס – הרי יוצא שה"מלך" עיכב את הענין של "כותב וחותם לך ומעלה בערכאין", כדי למנוע אפשרות לערעור, שלשים ושמונה שנים, לאחר ערעורו של קרח!

ב) ועיקר: בפסוק המופיע בפרשה זו נאמר "וידבר... אל אהרן ואני הנה נתתי לך", שהמילה "נתתי" – הכוללת את כל כ"ד מתנות הכהונה, כדלעיל. מכוונת "לך", לאהרן²², ומובן שהוא נאמר לפני מעשה פינחס, אשר התרחש לאחר מות אהרן, 126הסבר זה אינו סותר את דברי רש"י שהזרוע וכו' ניתנו כשכר על מעשה פינחס, כדלעיל, כי ניתן לומר, שנתנו זאת לאהרן מפני זכותו של פינחס בעתיד²³, בדומה²⁴ לפירושו של רש"י לפני כן²⁵ לגבי יציאת מצרים, שהיא ארעה בזכות קבלת התורה מאוחר יותר.

ואם כך, אי אפשר לומר, שפרשה זו נאמרה בתקופה שהיא מאוחרת מאוד לאחר מעשה קרח. ולפי זה יוצא, להיפך – שדברי רש"י "נסמכה .. לכאן" (ולא: "נאמרה") הם מפני שהוא סובר שפרשה זו נאמרה לפני ענין קרח –

ואין מובן, כדלעיל: מהו ההכרח של רש"י בפשוטו של מקרא להסביר שפרשה זו נאמרה לפני כן, ורק "נסמכה .. לכאן"?

ו. הכתוב מספר על מה ש"כבר נתתי"

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

בפסוקים שבפרשה זו, אין מתווספת, לפי פשוטו של מקרא, שום מתנה שלא נאמרה לפני כן²⁶. נוספו²⁷ רק ההתחלה והסיום, שמתנות הכהונה ניתנו לאהרן ולבניו "למשחה"²⁸, ו"לחק עולם ברית מלח עולם", כנאמר בסיום הענין.

והכרחי לומר, שמשמעותו של הפסוק "ואני הנה נתתי..." איננה שמתנות אלו ניתנות עתה²⁹, אלא שכבר נתתי³⁰, בעבר.

ולכן מסתבר לומר, בדרך הפשט, שהפסוקים של פרשה זו, שבה מפורטות מתנות הכהונה, לא נאמרו כאן, אל "נסמכה .. לכאן": התורה כתבה כאן את הדיבורים הקודמים של הקדוש־ברוך־הוא, על המתנות אשר כבר "נתתי"³¹.

127ואילו לפי הספרי, המסביר שבפסוקים כאן נרמזים גם ראשית הגז וכן הזרוע הלחיים והקיבה, אשר עדיין לא נכתבו בתורה לפני כן, כדלעיל – הרי הפרשה נאמרה כאן, כדי להשלים את ענין מתנות הכהונה, כולל את המתנות שלא נכתבו עד עתה בתורה^*.

אמנם, גם לפי רש"י נאמרה כריתת הברית על מתנות הכהונה "כאן"³², אבל לפי רש"י חשובה לצורך ביטול האפשרות לערעור, לא רק כריתת הברית על מתנות הכהונה, אלא גם נתינת מתנות הכהונה, כפי שיוסבר להלן בהרחבה.

ולכן מדייק רש"י ואומר "בא הכתוב ונתן לו... ולכך נסמכה פרשה זו לכאן", כי לגבי נתינת מתנות הכהונה, התחדש כאן רק הענין של "בא הכתוב ונתן לו": שה"כתוב" מספר כאן אודות הנתינה, שכבר ניתנה לפני כן³³.

ז. "הנה" – חידוש או שמחה בפעולה

ההסבר לכך הוא:

המשמעות הפשוטה של "הנה" היא, בדומה ל"הנני" – קיצור של "הנה אני" – הרי כאן, מוכן ומזומן. כגון "הנה אשתך קח ולך"³⁴, "וירא והנה איל"³⁵.

וכאשר מדובר על פעולה שעומדים לבצעה (או שכבר נעשתה) – מצביעה המילה "הנה" על ההכנה של מבצע הפעולה, שהוא "מוכן" לכך. ויש צורך להדגיש את הכנתו, מפני שבדרך כלל מדובר על פעולה שיש בה חידוש, שלא כפי שהיה צריך להיות, לכאורה.

לדוגמא: "ואני הנני מביא את 128המבול..."³⁶ – זהו חידוש, מפני שזהו ההיפך מן הנאמר לפני כן "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"³⁷; "ותאמר שרי... הנה נא עצרני ה' מלדת"³⁸ – זהו ההיפך מטבעה של האשה באופן כללי ללדת ילדים, ובמיוחד כאן – זהו ההיפך מהבטחת הקדוש־ברוך־הוא בברית בין הבתרים "כה יהיה זרעך"³⁹; ובדומה לכך גם בפרשתנו עצמה⁴⁰: "ואני הנה לקחתי את אחיכם הלויים... לכם מתנה..." – למרות ש"אתה ובניך... תשאו את עון המקדש..."⁴¹, ששמירת המקדש מוטלת דוקא על הכהנים, ואף־על־פי־כן, "לקחתי את אחיכם הלוים"⁴² לעזור לכהנים.

אך בעניננו, בפסוק "ואני הנה נתתי...", אין לכאורה שום חידוש, שהוא להיפך מן הנאמר לפני כן⁴³. ואם כך, כיצד מתאימה לכאן המילה "הנה"?

לכן אומר רש"י "לשון שמחה הוא זה", שכאשר כרוכה שמחה בענין, מתאים להשתמש בביטוי "הנה" אף כאשר אין כלל חידוש בפעולה זו, כי שמחה המלוה את הפעולה מביאה לידי זריזות והוספה וכדומה בהכנה לבצע את הפעולה, ולפיכך מתאימה לכאן המילה "הנה" – מוכן ומזומן⁴⁴.

ח. כ"ד מתנות – מתוך שמחה

אך על כך מתעורר השאלה: היכן אנו רואים שנתינת מתנות הכהונה היתה בשמחה?

יותר מכך: מעצם העובדה שרק במקומות ספורים בלבד, לפי הפשט⁴⁵, משתמשים במילה "הנה" כלשון שמחה, מובן, שזהו דבר יוצא דופן, שמחה באופן מיוחד ושונה מן הרגיל –

וכפי שאכן רואים בפסוק שמביא רש"י כהוכחה לכך – "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו", שאהרן לא יתחשב בכך ש"הוא (אהרן) יוצא לקראתך"⁴⁶, ומשה עומד להיות גואלם 128של ישראל, שזהו להיפך מכבוד האח הגדול – למרות כל זאת, לא תתעורר אצלו קפידה וכעס וכדומה⁴⁷, אלא להיפך – "וראך⁴⁸ ושמח בלבו".

היכן רואים שמחה גדולה בנתינת מתנות כהונה?

על כך מביא רש"י, שענין מתנות הכהונה גרם לתועלת עצומה של ביטול ומניעת הערעור על הכהונה⁴⁹. והשמחה הרבה בנתינת מתנות הכהונה מתבטאת בכך שלאחר ש"בא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה" אז "בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה – מתנות רבות:

זה עתה למדנו, שכדי שבני ישראל ידעו "שבחרתי באהרן הכהן ולא ילינו עוד על הכהונה"⁵⁰ די בפעולה אחת – פרח מטה אהרן⁵¹ –

ואילו כאן ניתנות לצורך אותו ענין – כ"ד⁵² מתנות כהונה!

זוהי הוכחה לכך, שלא היתה זו נתינה רגילה לצורך מניעת ערעור בלבד, אלא היתה זו נתינה ביד רחבה, המצביעה על כך שהיא נעשית מתוך שמחה⁵³.

ט. שלש פעולות במשל ובנמשל

אך לפי זה יוצא, שיש הבדל בין רש"י לבין הספרי, לגבי ההסבר באמצעות מה מבטלים את האפשרות לערעור:

בספרי מוזכר רק ענין כריתת הברית עם אהרן – ברית מלח עולם – על כל קדשי הקדשים, שכריתת הברית מבטלת את האפשרות לערעור.

אבל לפי רש"י יוצא, שהיו כאן שני דברים לצורך ביטול אפשרות הערעור: "בא הכתוב (א) ונתן לו כ"ד מתנות כהונה, (ב) בברית מלח עולם".

ולכן משנה רש"י מלשון הספרי, ומדייק ואומר "בא הכתוב ונתן לו... ולכך נסמכה פרשה זו לכאן" – כי עצם נתינת מתנות הכהונה כבר היתה לפני כן, לפני ערעורו של קרח, אך רק עתה "בא הכתוב ונתן...", כדלעיל בסעיף ו'.

בכך יובן גם מדוע צריך רש"י להביא את המשל עם כל פרטיו. שהרי, 129לכאורה, אילו היה רש"י מביא את הנמשל בלבד⁵⁴ – "לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם" – לא היה, לכאורה, חסר דבר להבנת הענין בשלמותו. מה מוסיף המשל על המלך אשר אמר "הריני כותב וחותם..."?

ולמרות שהמשל מופיע בספרי, הרי רש"י אינו מצטט סתם דרשות מספרי, ובמיוחד בעניננו, כאשר אין הוא מציין את הספרי כמקור לפירושו,

אלא בכך מתכוון רש"י להבהיר⁵⁵ מדוע היה צורך בשני הענינים – נתן לו כ"ד מתנות כהונה, וברית מלח עולם. ויותר מכך – מדוע לא הספיק האות והמופת הקודם של פרח מטה אהרן –

שכשם שבמשל נדרשים שלשה ענינים: (א) כותב, (ב) וחותם, (ג) ומעלה בערכאין, כך גם בנמשל: נתינת כ"ד מתנות כהונה – בדומה ל"כותב"; כריתת ברית – "וחותם"; והברית היא באופן של "מלח עולם" – "ומעלה בערכאין"⁵⁶, וכפי שיוסבר להלן.

י. הכתובה בתוקף של "מעלה בערכאין"

מהותו של שטר – "כותב" – היא, שלבעל השדה יש הוכחה שהשדה אכן שייך לו, אף כאשר הוא נמצא רחוק ממקום השדה. כאשר הוא נמצא בשדה או בסביבתו, אין כל כך צורך למנוע ערעור על בעלותו. ערעור עלול להתעורר בעיקר כאשר הוא מתרחק משדהו – וערעור זה נמנע באמצעות שטר.

ובדומה לכך בנמשל: כדי שכהנים, 130בכל מקום שהם נמצאים, ולא רק בעת עבודתם בבית המקדש – תהיה להם "הוכחה"⁵⁷ שהם כהנים לה' – לשם כך "נתן .. כ"ד מתנות כהונה", אשר רבות מהן אינן קשורות דוקא לבית המקדש ולירושלים, וחלק מהן חלות אפילו בחוץ לארץ⁵⁸.

אך אין די בענין של "כותב" בלבד, כי: (א) כל עוד השטר איננו חתום, הרי הבעלות אינה סופית, והנותן עלול עדיין להתחרט. (ב) אף לאחר החתימה, מונעים את האפשרות שהנותן יתחרט, אך עדיין קיימת אפשרות שמישהו יערער על השטר ויבטלו – ולשם כך יש צורך להבטיח לשטר קיום בבית דין – "מעלה בערכאין".

וזוהי המשמעות של שני הענינים "ברית" – כ"חותם", ו"מלח עולם" – תוקף של "מעלה בערכאין":

הקדוש־ברוך־הוא כרת עם אהרן ברית, שהכהונה של אהרן ושל זרעו אחריו היא באופן שאינו ניתן לשינוי – "חרטה" – כפי שניטלה העבודה מן הבכורות⁵⁹.

אך ייתכן, שלמרות שלא תהיה "חרטה" על הכהונה מצד הנותן, בכל זאת יווצר מצב שעלול לגרום לביטול ענין הכהונה בכלל, בדומה לערעור על שטר: הקרב⁶⁰ אליך את אהרן אחיך... מתוך בני ישראל לכהנו לי – שירות לי – ענין זה בטל משחרב בית במקדש, ואין עבודת הכהנים מתקיימת, ולכאורה, בטל ח"ו ענין הכהונה,

בדומה למלכות, אשר ניתנה לשבט יהודה, ונאמר "לא יסור שבט מיהודה"⁶¹, אך למרות זאת הגיעה תקופה של ביטול המלוכה, שאין כלל מלכים, ואפילו לא "ראשי גלויות"⁶² –

לכך נעשתה הברית באופן של "מלח עולם" – כריתת ברית "בדבר הבריא ומתקיים... שאינו מסריח לעולם"⁶³, בדומה לפעולה של "מעלה בערכאין" המביאה לידי קיום השטר.

יא. שנים עשר פעמים כפל – כ"ד מתנות כהונה

בפירוש רש"י ישנן "נפלאות" של כל חלקי התורה. ויש לומר, שבפירוש רש"י זה, חלק מה"נפלאות" הוא: ביטול ערעורו של קרח קשור למתנות הכהונה דוקא באמצעות המספר כ"ד⁶⁴:

ערעורו של קרח על כהונת אהרן נעשה באופן של גניבה. לא היתה זו 131מרידה כלפי הקדוש־ברוך־הוא באופן גלוי, כגזילה בריש גלי, אלא בהסתר, ב"טענה שכלית" מוגנבת – "רב לכם כי כל העדה כולם קדושים..."⁶⁵.

ואז "ויקהל עליהם קרח את כל העדה"⁶⁶ – "הלך אצל השבטים ופיתה אותם .. עד שנתפתו כולם"⁶⁷ – כל השבטים היו שותפים ל"גניבה",

ולכן כולם נתחייבו ב"כפל" – "שנים ישלם"⁶⁸ – שנים עשר פעמים כפל, כ"ד מתנות כהונה.

ולכאורה, קרח ושבט לוי היו מראשי המערערים, ואם כך הרי היו י"ג שבטים⁶⁹, ולפי זה היו צריכות להיות כ"ו מתנות כהונה?

– אך מכיון שמטרת מתנות כהונה היא למנוע ערעור בעתיד, כלשון רש"י במשל "אמר לו המלך כל מי שירצה יבוא ויערער"⁷⁰, ולגבי העתיד היה צורך לחשוש לערעור רק על ידי שאר השבטים, אך לא על ידי שבט לוי

– כפי שמוכח מכך שמטה שבט לוי הוא מטה אהרן⁷¹, אשר הוא, להיפך, מבטל את "תלונות בני ישראל"⁷² –

עונש קרח ועדתו בטל את אפשרות הערעור של בני לוי, הם הפכו ל"מטה אחד" עם אהרן, ולאחר מכן היה צורך למנוע רק את תלונות שאר השבטים⁷³.

132יב. תרומת מעשר – מאת בני ישראל

אך עדין אפשר לשאול:

אחת ממתנות הכהונה היא תרומת מעשר, שאותה אין נותנים הישראלים, אלא רק הלויים – "ואל הלוים תדבר"⁷⁴. ויוצא, כל שנים עשר השבטים נותנים רק כ"ג מתנות כהונה?

אלא, כאן אנו רואים שוב, כיצד לפי פשוטו של מקרא כל דבר הוא מדוייק: בענין תרומת מעשר מדגישה התורה פעמיים⁷⁵, שהיא באה מן המעשר אשר "תקחו מאד בני ישראל". ולכאורה, מדוע מודגש ומוכפל כאן שהמעשר בא מאת בני ישראל?

אלא בכך מדגישה התורה, שהחובה של תרומת מעשר חלה על התבואה עוד בהיותה ברשות הישראל, אלא שהלוי מפריש אותה בפועל, כיון שהוא מקבל את המעשר.

בכך מובנת ההלכה⁷⁶ ש"יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר", ואין הוא נחשב כ"תורם⁷⁷ שלא מדעת"⁷⁸ – החובה על תרומת המעשר נובעת מכך שהמעשר בא "מאת בני ישראל", והחובה כבר חלה כאשר התבואה היתה ברשות ישראל.

ויוצא, שכל כ"ד מתנות הכהונה קשורות לישראלים.

יג. המאסר חיזק את הפעילות

פרשת קרח נקראת בחודש תמוז, או בשבת מברכים חודש תמוז – חודש הגאולה של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר.

אחד הרמזים למאסר ולגאולה מצוי בפירוש רש"י זה, שבו רואים, שלא זו בלבד שערעורו של קרח לא החליש את כהונת אהרן, אלא להיפך, הוא חיזק אותה והביא לה עוצמה גדולה ביותר⁷⁹, עד כדי היותה "ברית מלח עולם", בדומה לשטר שיצא עליו ערעור, אשר נקבע ונתקיים בבית דין.

וכך היה אצל הרבי⁸⁰, שדוקא על ידי ה"ערעור" של המאסר, נגרמה הגאולה שגרמה בודאות לכך שעבודתו בהרבצת התורה וחיזוק היהדות תימשך, ובאופן של "ברית עולם",

ובעוצמה נעלית יותר מאשר לפני כן 133והכללית על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

(משיחות ש"פ קרח וש"פ חוקת תשכ"ז)