שיחה ג

134שיחה ג

א. דין השלמים והבכורים

בפרשתנו¹ קובעת התורה את דינם של "בכור שור או בכור כשב או בכור עז", ש"לא תפדה, קודש הם, את דמם תזרוק... ואת חלבם תקטיר... ובשרם יהיה לך (לכהנים) כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה".

רש"י מצטט את המילים "כחזה התנופה וכשוק הימין", ומפרש: "של שלמים, שנאכלים לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם לשני ימים ולילה אחד, אף הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד".

יש להבין:

רש"י מתחיל בענין השלמים בשני פרטים: (א) מי רשאי לאכלם – "לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם"². (ב) מתי רשאים הם לאכלם – "לשני ימים ולילה אחד" – ומסיים רק בפרט אחד: "אף הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד";

ותמוה – ממה נפשך: אם רש"י משמיט מילים אלו לגבי הבכור, כי, לשיטתו³, הבכור נאכל רק לזכרי כהונה⁴, ואם כך – הוא לא היה צריך לכתוב מילים אלו בענין השלמים⁵, ואם גם בכור נאכל "לכהנים לנשיהם..." – מדוע הוא משמיט מילים אלו לגבי הבכור?

ומובן שאין לומר, שרש"י משמיט הלכה כדי לקצר בדבריו!

ובנוסף לכך – לפי זה לא היה צריך רש"י לומר גם את המילים "אף הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד", אלא לומר בקצרה: "אף הבכור כן"⁶, או להשמיט את כל הסיום "אף הבכור..."⁷.

והתמיהה אף גדולה יותר: המקור לפירוש רש"י זה הוא ב"ספרי"⁸ 134ובגמרא⁹, ובשני מקומות אלו אין מוזכר כלל הפרט של "נאכלים לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם" לא לגבי שלמים ולא לגבי בכור. שם נאמר רק "מה שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד", ורש"י משנה מן הנאמר ב"ספרי" ובגמרא ומוסיף בפירושו פרט זה.

ב. "לך יהיה" – השאלות על דברי רש"י

לאחר מכן מצטט רש"י את המילים "לך יהיה", ומפרש: "בא רבי עקיבא ולמד: הוסיף לך הכתוב הוי' אחרת שלא תאמר כחזה ושוק של תודה שאינו נאכל אלא ליום ולילה".

יש להבין:

א) כאמור מספר פעמים, מציין רש"י את שמו של בעל המאמר רק כאשר פרט זה מוסיף להבנת הפירוש, ובעניננו: מה מובן כאן טוב יותר באמצעות המידע שמאמר זה נאמר על־ידי רבי עקיבא?

ב) מדוע מאריך רש"י בלשונו ואומר "בא רבי עקיבא ולמד" – רש"י צריך היה לומר בקצרה, כדרכו במקומות אחרים "אמר רבי עקיבא"?

המקור לדברי רבי עקיבא הוא ב"ספרי"⁸ ובגמרא⁹, וגם שם מופיע ביטוי מיוחד "קפץ רבי עקיבא". אך שם מובן הדבר, משום שהמאמר מופיע בתוך דין־ודברים: בתחילה נשאלה השאלה "לפני חכמים בכרם ביבנה¹⁰... נענה רבי טרפון...", ורבי יוסי הגלילי שאל שאלה אשר רבי טרפון לא יכול היה להשיב עליה¹¹, ואז נכנס אחר לתוך הדיון – "קפץ רבי עקיבא .. אמר...". אך מדוע מתאים בפירוש רש"י כאן הביטוי בא רבי עקיבא", כאשר הדיון כולו איננו מוזכר?

ג) כדי להבין שהבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד אין צורך בתוספת "לך יהיה" – "הוסיף לך הכתוב הוי' אחרת". הרי הלכה זו נלמדת מן הפסוק, שבפרשת ראה¹², "שנה בשנה", ששם מפרש רש"י "למד שנאכל (בכור) לשני ימים ולילה אחד"¹³.

135ד) בדרך הפשט – מדוע הכרחי לומר ש"לך יהיה" היא תוספת – "הוסיף לך הכתוב הוי' אחרת"?

ג. המילים "כחזה התנופה וכשוק הימין" מלמדות שתי הלכות

ההסבר לכל זה הוא:

קשה לרש"י כפילות הלשון בפסוקנו¹⁴. שהרי, לכאורה, לאחר שנאמר "ובשרם יהיה לך" – שבשר הבכור שייך לכהן – מה מוסיפות המילים "כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה"? לפיכך מסביר רש"י, שמילים אלו באות כדי ללמד הלכה, לגבי האופן של אכילת "בשרם".

אם נאמר שמילים אלו מציינות רק את זמן האכילה – "לשני ימים ולילה אחד" כחזה ושוק של שלמים – הרי אין מובן: מדוע צריכה התורה לרמוז זאת, ולקבוע את ההלכה באמצעות השוואה לקרבן אחר, על־ידי המילים "כחזה התנופה וכשוק הימין", ובמיוחד שאז לא כל־כך ברור אם הכוונה היא "של שלמים שנאכלים .. לשני ימים ולילה אחד" או "של תודה¹⁵ שאינו נאכל אלא ליום ולילה", ויש צורך להוסיף ולהסיק "לך יהיה – הוי' אחרת".

התורה היתה צריכה לומר באופן ברור ובקצרה – "ביום הקריבו יאכל וממחרת"¹⁶:

מכך מסיק רש"י, שמהמילים "כחזה התנופה וכשוק הימין" יש ללמוד לא רק הלכה אחת, אלא יותר מכך – שתי הלכות: שנאכלים (א) לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם. (ב) לשני ימים ולילה אחד".

ד. "לך יהיה" מבהיר את זמן אכילת הבכור

לפי זה מובן מדוע לומד רש"י את הענין "שלא תאמר כחזה ושוק של תודה" דוקא מן המילים "לך יהיה" ואינו מסתמך רק על הפסוק שבפרשת ראה "שנה בשנה":

אם נאמר שבפסוקנו אין נלמד זמן אכילת הבכור, יוצא, שבמילים "כחזה התנופה וכשוק הימין" נלמדת הלכה אחת בלבד – "נאכל לכהנים ולנשיהם 136ולבניהם ולעבדיהם".

ושוב קשה, כדלעיל; מדוע מציינת התורה דין זה ברמז – "כחזה התנופה וכשוק הימין" ולא בפירוש. ובמיוחד כאשר לפני כן, בענין "תרומת מתנם לכל תנופות בני ישראל" נאמר במפורש¹⁷ "לך נתתים ולבניך ולבנותיך", ובמילא ניתן היה להבין שהכוונה היא גם לנשיהם ולעבדיהם¹⁸?

לפיכך מסביר רש"י, שהמילים "לך יהיה" באות להבהיר את ההלכה של "שני ימים ולילה אחד", וממילא, במילים "כחזה התנופה וכשוק הימין"¹⁹ מלמדת התורה שתי הלכות²⁰, הן שהבכור נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם, והן שהבכור נאכל "לשני ימים ולילה אחד".

אך עדיין אין מובן, כדלעיל, מדוע מסיים רש"י את דבריו בפרט אחד בלבד – "אף הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד"?

ה. שני פירושי רש"י – המשך אחד

ההסבר לכך הוא:

שני פירושי רש"י הללו, על "כחזה התנופה וכשוק הימין" ועל "לך יהיה", אינם שני פירושים נפרדים זה מזה, אלא הם מהווים המשך אחד²¹: רש"י מסיק את הנלמד לגבי שלמים, והסיום של לימוד זה הוא במילים "אף הבכור"²².

– כדיני החזה והשוק של השלמים כך הם דיני הבכור.

ולאחר מכן מתחיל רש"י ואומר ענין נוסף: לגבי ההלכה הנ"ל "נאכל לשני ימים ולילה אחד", יש המשך ופירוש²³ – "לך יהיה בא רבי עקיבא ולמד...".

בפרט זה אין די במה שנלמד מן המילים "כחזה התנופה וכשוק הימין (של שלמים)", כי ניתן לחשוב שהכוונה היא "כחזה וכשוק של תודה שאינו נאכל אלא ליום ולילה" – אלא יש צורך במילים "לך יהיה", "הוסיף לך הכתוב הוי' אחרת".

לפי זה ניתן להבין מדוע מדייק רש"י ואומר "בא רבי עקיבא ולמד": הוא רוצה להדגיש בכך שפירוש זה איננו 137התחלת הענין – שאז אין מתאים הביטוי "בא רבי עקיבא" – אלא שזהו המשך הפירוש בקשר למילים הקודמות "לשני ימים ולילה אחד".

רש"י מתרץ²⁴ את השאלה על "לשני ימים ולילה אחד" – מדוע משווים את הבכור לשלמים ולא לתודה – ואומר: "בא רבי עקיבא ולמד הוסיף לך הכתוב הוי' אחרת...".

ו. רבי עקיבא – הכפילות אינו להדגשה בלבד

לאחר כל האמור לעיל עשוי תלמיד ממולח לשאול, שלשון הפסוק אינו לגמרי ברורה:

כיון שהתורה חוזרת על אותו ביטוי "יהיה לך .. לך יהיה", סביר לומר, שמדובר כאן על אותו ענין, כדי להדגישו²⁵.

בדומה לתחילת פרשת שלח²⁶, כאשר נאמר "איש אחד איש אחד למטה", וכן נאמר לגבי קרבנות הנשיאים²⁷ "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום", ורש"י אינו מפרש שם את כפילות הלשון, כי בדרך הפשט הכפילות היא כדי לחזק ולהדגיש את הענין.

ואילו לפי ההסבר שלעיל יוצא, שהחלק הראשון של הפסוק – "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין" איננו פרט מסויים, אלא ענין כללי, השוואה כללית לחזה ולשוק של השלמים ביותר מפרט אחד: נאכל לכהנים לנשיהם וכו', נאכל לשני ימים וכו'. בעוד אשר המילים "לך יהיה" שבסוף הפסוק באות להוסיף פרט אחד לגבי זמן אכילת הבכור?

לפיכך מדגיש רש"י, שמאמר זה נאמר על־ידי רבי עקיבא, ההולך בשיטתו, שאינו סובר ש"דברה תורה בלשון בני אדם"²⁸, וכפילות לשון בתורה אינה באה לשם חיזוק וכדומה, אלא כדי להרבות ענין נוסף – "לשונות ריבויין הן"²⁹. ולפיכך הוא מסביר גם בעניננו³⁰. "שלך יהיה" הוא ריבוי – "הוסיף לך הכתוב הוי' אחרת".

138ואין לשאול: כיצד יכול רש"י להסביר כאן לפי שיטת רבי עקיבא, שאין אומרים שדברה תורה כלשון בני אדם, כאשר רש"י סובר בדרך הפשט שדברה תורה כלשון בני אדם, כפי שמוכח מן העובדה³¹, שרבי עקיבא מסביר³², שכפילות הלשון "איש אחד למטה איש אחד למטה" באה לרבות שהיו עשרים וארבעה מרגלים, ורש"י מסביר בפשוטו של מקרא³³ שהיו רק שנים עשר³⁴ מרגלים?

– משום ששם מדובר על שנים עשר שבטים³⁵ שונים במעלתם³⁶, ומובן לפי הפשט שהתורה רוצה להדגיש שלכל שבט היה "איש אחד", ולכן היא כופלת "איש אחד איש אחד", וכן "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום" לגבי קרבנות הנשיאים. ואילו בעניננו הכפילות וההדגשה "לך יהיה" מיותרת³⁷.

ז. גם הנפש הבהמית אינה קשורה לחטא

מיינה של תורה שבפירוש רש"י:

בספרי⁸ ובגמרא⁹ מועלית האפשרות להשוות את הבכור לחטאת ולאשם. משום שכל אלה הם "מתנה לכהנים", וללמוד מכך "מה חטאת ואשם ליום ולילה אף בכור ליום ולילה". אך רש"י בפירושו שולל רק "שלא תאמר כחזה ושוק של תודה".

הסיבה הפשוטה לכך היא, משום שרש"י מסביר את המילים "כחזה 139התנופה וכשוק הימין", שאינן יכולות להתפרש ובהשוואה לחטאת ולאשם, השייכים לגמרי לכהן³⁸. ואילו בספרי ובגמרא אין ההשוואה של הבכור מבוססת על הפסוק "כחזה התנופה...", אלא על הסברה.

אך יש לומר, שניתן ללמוד מכך ענין נוסף בדרך הרמז:

"בכור" הוא רמז לישראל – בני³⁹ בכורי ישראל"⁴⁰. בכור אדם – על שם אדמה לעליון⁴¹, חלק אלקה ממעל – היא הנפש האלקית, ובכור בהמה טהורה הוא הנפש הבהמית של היהודי, ולכן אומרת התורה "בכור שור .. כשב .. עז", שאלה הם, כידוע⁴², שלשת הסוגים הכלליים של הנפש הבהמית שבישראל.

ורש"י בפירושו על התורה אינו צריך לשלול את ההשוואה של הבכור לחטאת ולאשם, כי לפי פשוטו של מקרא, שבדרך זו מודגשת הפשטות של היהודי, לא עולה כלל על הדעת שליהודי כשלעצמו יש קשר כלשהו לחטאת ולאשם.

לגבי הנפש האלקית של היהודי, נאמר בזהר⁴³ בפשטות ובוודאות על הפסוק⁴⁴ "נפש כי תחטא" – "תווהא" (=תמוה), שאפילו בדרגה של "נפש", הדרגה הנמוכה ביותר מבין חמשת⁴⁵ השמות שבהם נקראת הנפש האלקית, הרי זו תמיהה ופלא כיצד ניתן להכשל בחטא.

וכאן מחדש רש"י חידוש גדול יותר, שאפילו בכור בהמה – הנפש הבהמית של היהודי – אינו קשור כלל, כשלעצמו, לחטא⁴⁶. ואף יותר מכך: אפילו לגבי "בשרם" – הגוף⁴⁶ הגשמי שלו – אין קיימת כלל האפשרות להשוואה – יצירת קשר – בינו לבין החטאת והאשם.

אלא "כחזה התנופה וכשוק הימין" – של שלמים: הנפש האלקית של היהודי ירדה ונתלבשה בנפש הבהמית ובגוף הגשמי כדי ליצור מהם שלמים – שלום בעולם⁴⁷ – שגם העולם הזה התחתון, הגשמי והחומרי, ייעשה דירה לה' יתברך.

140ח. בפשטות נשללת גם אפשרות של "תודה"

האפשרות שאותה בכל זאת צריך רש"י לשלול היא "שלא תאמר כחזה ושוק של תודה":

גם התודה היא קרבן שלמים⁴⁸, אך משמעותה היא, שבתחילה היא האדם במצב של סכנה, והוא ניצל מכך באופן מיוחד, בדרך נס⁴⁹, ולכן הוא מביא קרבן תודה. בעבודה הרוחנית הכוונה היא, שלאדם יש נסיונות וקשיים גדולים בעבודת ה', המסכנים את חייו הרוחניים, אך הוא "ניצל" ממצב זה בדרך "נס" – באמצעות עבודה בלתי רגילה (שהרגל נעשה טבע), על ידי מסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת.

ולפיכך קיימת המחשבה, שלמרות שיהודי כשלעצמו אינו קשור כלל לחטאת ולאשם, אך מצד גופו ונפשו הבהמית הוא עלול להגיע לנסיונות ולמצב של סכנה, כך, שה"שלמים" – השלום בעולם – שהוא יוצר, קשורים לענין של "נס" וקרבן תודה –

ורש"י שולל גם אפשרות זו, כי מצד "פשטותו" של היהודי, מאירה בו האמונה הפשוטה בה' אחד, והוא "באמנה אתו יתברך" בכל המעמדים והמצבים עד כדי כך, שאין אצלו מלכתחילה מקום לענינים של ההיפך מ"עודנו ביהדותו"⁵⁰.

עצם העובדה שיהודי חש במציאות של נסיון וכדומה שממנו עליו להציל את עצמו, ובמיוחד, כאשר הוא חש שהוא זקוק ל"נס", מוכיחה שהתערב בו איזשהו ענין שאיננו יהודי, בדומה לחטאת ואשם, שהיהודים כלשעצמו אינו קשור אליהם, משום שבטבעו של היהודי אין לו שום קשר לענינים של היפך הטוב.

ומכך נובע גם בגשמיות, שכאשר יהודי נוהג כראוי, אין הוא נזקק לנסים (ולקרבן תודה) לגבי מצבו הגשמי, כי בדרך הטבע "ה' עמו", ובמילא – "ה' שמרך ה' צלך על יד ימינך"⁵¹.

ו"באור פני מלך חיים"⁵², הקדוש־ברוך־הוא נותן לו את כל הענינים של בני חיי ומזוני, וכולם – רוויחי.

(משיחת מוצש"ק פ' קרח תשל"ח)