שיחה א

141שיחה א

א. "זאת התורה אדם"

אחד מן המקומות שבהם משווה הגמרא בין התורה לבין אדם – כנרמז בפרשתנו¹ "זאת התורה אדם"² – הוא בסוף מסכת מגילה.

ההשוואה שבין התורה לאדם היא בענינים רבים, החל בכך שכשם שהאדם מורכב מגוף ומנשמה, כך גם התורה³. לאדם יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים, כך התורה היא הוראה ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא־תעשה⁴, ועוד.

בפרשתנו לאחר "זאת התורה אדם" ההמשך הוא "אדם כי ימות באהל...", ובדומה לכך מתבטאת ההשוואה שבין התורה לאדם במסכת מגילה בקשר לענין המיתה – "אמר רבי פרנך .. כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום...".

יותר מכך: כשם שבפרשתנו אין מדובר רק בענין המוות כשלעצמו, אלא בקשר לדיני טומאה⁵, כך גם

* בהשוואה הנ"ל נאמר שמשום ש"כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום" נגזרה טומאה על הידים⁶, "אף הידים הבאים מחמת ספר פוסלות את התרומה משום דרבי פרנך"⁷.

ויש לומר שבסוגיא זו במסכת מגילה נוסף חידוש הן בענין של ספר תורה ערום ומטפחת ספר תורה, והן בענין של תורה ומצוות בקשר לאדם, כדלהלן.

ב. "כל האוחז ספר תורה

ערום..."

וכך נאמר בסוף מסכת מגילה: "אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום, ערום סלקא דעתך?" אלא אימא: נקבר ערום בלא מצוות. בלא מצוות סלקא דעתך? אלא, אמר אביי, נקבר ערום בלא אותה מצוה".

מובן ופשוט, כפי שכבר הוסבר פעמים רבות⁸, שאפילו ל"קא סלקא דעתך" סברא בגמרא (שאינה מתקבלת 141כמסקנה) יש מקום בהגיון, וכן היא מתאימה לדעת התורה, שהרי מדובר כאן על תנאים ואמוראים שכל עיסוקם היה בתורה, ומובן שכל מחשבה שלהם איננה דעה של סתם שאינה אפשרית על פי התורה.

יותר מכך: רב אשי מסדר הגמרא הרי לא הכניס לגמרא כל דיון וסברא שנשמעו בבית המדרש⁹, אף מובן שגם לסברות אלו היה מקום לפי דעת התורה, ובמיוחד במסגרת הסוגיא שבה נאמרו. ומכך שסברות אלו בכל זאת הכניס רב אשי לגמרא, מובן, שלא זו בלבד שיש להן מקום על פי דעת התורה, אלא שבאמצעותן ניתן להבין טוב יותר את הסוגיא המסויימת הזאת, ויש לומר שאף מסקנת ההלכה מובנת יותר¹⁰.

ולפי כל זאת, יש להבין: מהי משמעות הסברות ש"נקבר ערום" או "ערום בלא מצוות", על שום שאוחז ספר תורה ערום?

ג. "נקבר ערום" – תוצאה ולא רק עונש

בפשטות יש לומר, ש"כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום" אינו עונש סתמי, אלא תוצאה של האחיזה. כלומר, זהו עונש של מידה¹¹ כנגד מידה. אדם מושווה לספר תורה, כנאמר בגמרא¹² "העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע. הא למה זה דומה? לספר תורה שנשרפה". ובמילא כאשר הוא אוחז ספר תורה ערום¹³, גם הוא – הדומה לספר תורה – "נקבר ערום", כפשוטו, ללא לבושים.

אך הגמרא שוללת אפשרות זו – "ערום סלקא דעתך", כי "נקבר ערום" ללא לבושים, זהו עונש לגוף בלבד, ואילו ההשוואה בין האדם לספר תורה היא בעיקר לגבי הנשמה¹⁴, ולפיכך 142צריך גם העונש של "אוחז ספר תורה ערום" להתבטא בעיקר בעונש עבור הנשמה.

לכך נאמר בגמרא "אלא אימא נקבר ערום בלא מצוות", שזהו עונש של מידה כנגד מידה: על כך שאחז ספר תורה ערום מגיע לו העונש שהוא יהא ערום מן המצוות, שזהו עונש לנשמה.

ועל כך שואלת הגמרא "ערום בלא מצוות סלקא דעתך?" – מדוע יילקחו ממנו כל המצוות? אלא אמר אביי, נקבר ערום – בלא אותה מצוה.

אך הסבר זה אינו "חלק" כל כך. אם הקושי באפשרות הראשונה הוא משום שהעונש "נקבר ערום" קשור לגוף בלבד, ואיננו עונש לנשמה, שבה בעיקר מושווה האדם לספר תורה – צריכה היתה הגמרא לצטט בשאלה את המלה "נקבר" ("נקבר ערום סלקא דעתך") שעליה מתבסס בעיקר הקושי, אך מהמשך דברי הגמרא נראה, שאין כאן דיון לגבי השאלה את מי מענישים, את הגוף או את הנשמה המושוית לספר תורה, אלא הדיון הוא לגבי "ערום" – לגבי משמעות העונש.

ד. "בלא אותה מצוה" – שני פירושים

על מסקנת הגמרא "ערום בלא אותה מצוה" אומרים בעלי ה"תוספות"¹⁵: "יש מפרשים מצות אחיזה. וקשה מאי רבותא? (=מהו החידוש בכך?) פשיטא שאין לו שכר כיוון שלא עשה המצוה כהוגן. לכך פירש ריב"א בלא אותה מצוה שעשה באותה שעה, שאם אחז ספר תורה ערום וקרא בו אין לו שכר מן הקריאה, וכן אוחזו לגוללו או להגיהו¹⁶, אבל אחזו במטפחת אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד".

יש להבין:

א) על מה מתבססות שתי הדעות הללו – אם הכוונה של "בלא אותה מצוה" היא ל"מצות אחיזה", כדעת ה"יש מפרשים" (ומכך שאין רש"י מפרש דבר על "בלא אותה מצוה" נראה שגם הוא מסביר כפשטות לשון הגמרא, שהכוונה היא ל"מצות אחיזה"¹⁷), או

15) ד"ה בלא אותה מצוה.

16) ועד"ז הוא ברא"ש כאן. תוד"ה בלא, שבת יד, סע"א. תוס' הרא"ש שבת שם (אלא שבכל הנ"ל ליתא הגהה, רק קריאה (לימוד^*) וגלילה). ובר"ן (ספ"ג דמגילה) ובמאירי כאן כתבו רק בנוגע לגלילה. בתוס' הרא"ש כאן הביא גם ב' הענינים גלילה וקריאה, אלא שמדבריו משמע שהפסיד כל מצות גלילה וקריאה, גם אלו שעשה מקודם כדבעי – ראה מחזיק ברכה (להחיד"א) או"ח סי' קמז, ס"א. ואכ"מ.

17) דאם ס"ל כדעת התוס' (בלא מצות קריאה בתורה כו') הרי אי"ז פשטות לשון הגמרא "בלא אותה מצוה", והו"ל לרש"י לפרשו.

*) כ"ה בתוס' שבת שם במקום קריאה. ובתוס' הרא"ש שבת שם: אם אוחזה כדי לקרות בו אינו מקבל שכר על מה שלמד באותה הפעם.

143שהכוונה היא למצות קריאה, גלילה והגהה, כיוון שהוא בצע אותן באותה עת¹⁸, כפירוש הריב"א?

ב) מהי כוונת בעלי התוספות בסוף דבריהם "אבל אחזו במטפחת אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד"?

בפשטות נראה שתוספת זו באה כדי לסיים בטוב, ולכן אין היא מופיעה בדברי ה"תוספות" במסכת שבת¹⁹. אך אי־אפשר לומר שזוהי הסיבה היחידה, כי מסיבה זו בלבד ניתן היה לסיים בטוב ולומר "אבל אוחזו במטפחת יש לו שכר מן הקריאה" וכדומה, בלי להוסיף ענין חדש, פסוק שאינו קשור, לכאורה, לכאן.

ה. שלושת האופנים

במהות ה"מטפחת" של ספר התורה

ויש לומר שתמצית ההסבר לכל זה היא:

שלוש הדעות השונות לגבי המשמעות של "נקבר ערום" דנות במשמעות של מטפחת בקשר לספר התורה, אשר את זאת ניתן להסביר במספר אופנים:

א) המטפחת אינה קשורה לספר התורה עצמו. זוהי תוספת כדי שהאדם יוכל לאחוז בספר התורה באופן מכובד, ולא באופן בזוי²⁰.

ב) המטפחת אינה באה רק כדי שיוכלו להחזיק את ספר התורה, אלא היא חשובה ומוסיפה כבוד לספר התורה עצמו – כבוד ספר התורה דורש שיהא עטוף במטפחת²¹. כלומר, אין זה פרט לגבי ה"גברא" – אחיזת האדם, אלא דין ב"חפצא" של ספר התורה עצמו²².

ועוד יש לדון בזה: האם זהו ענין שלילי – שזהו בזיון לאחוז ספר תורה ערום, או ענין חיובי, שהמטפחת מוסיפה לכבודו של ספר התורה באופן כללי.

ג) המטפחת אינה מוסיפה רק כבוד לספר התורה, אלא היא קשורה²³ לעצם 144ספר התורה וקדושתו²⁴. כשם שספר התורה צריך להכתב בגליונות, כך, מפני קדושת הספר, צריכה להיות לו מטפחת²⁵, אשר בדומה לגליון הספר, אף היא נעשית לחלק²⁶ מספר התורה²⁷.

ו. שלוש הדעות בגמרא מקבילות לשלושת האופנים הנ"ל

וזוהי משמעותן של שלוש הדעות בגמרא:

א) לפי הדעה הראשונה, "נקבר ערום", כפשוטו – ללא לבושים, סוברים שהמטפחת היא דבר טפל בלבד, לבוש לספר תורה. ולכן על המעשה של "אוחז ספר תורה" מענישים את האדם בכך שנוטלים ממנו את לבושיו שהם דבר מחוצה לו, ומשמשים בעיקר לצורך הזולת, או כדי להסיר את הגנאי של היותו ערום²⁸.

ב) לפי הדעה השניה, "נקבר ערום בלא מצוות", הסברה היא, שהמטפחת קשורה לספר התורה עצמו. ולכן, העונש של ה"אוחז ספר תורה ערום" הוא שייקבר ערום בלא מצוות, כי המצוות הן ה"לבושים" של נשמת האדם²⁹ ושל התורה³⁰, ולא כדבר נפרד וצדדי, אלא הן קשורות לתורה עצמה: מהותה של התורה היא לימוד הלכות המצוות, והמצוות הן ה"לבושים" שבאמצעותם מתבצעות הלכות התורה. וכך גם לגבי אדם הלומד תורה – שהושווה לתורה, כנאמר "זאת התורה אדם", כדלעיל – שה"לבושים" לתורתו³¹ הם מצוותיו³².

144ג) לפי התשובה של אביי, "נקבר ערום בלא אותה מצוה", מקבילה הסברה לאופן השלישי, שהמטפחת אינה מציאות נפרדת הקשורה לספר תורה, אלא היא חלק מספר התורה עצמו.

לדעתו: העונש איננו בכך שנוטלים מהאדם סתם מצוות, שהרי המצוות הן "לבושים" ודבר נפרד מן התורה ומן האדם.

אלא, "ערום בלא אותה מצוה" – נלקחת ממנו מצוה זו עצמה, כמטפחת שהיא חלק של ספר התורה, כדלהלן.

לפי זה מובן טוב יותר הקשר שבין מאמרו של רבי פרנך לבין המאמר שלאחריו: "אמר רבי ינאי... מוטב תיגלל המטפחת ואל יגלל ספר תורה" ("בתוך מטפחת"³³). הקשר ביניהם אינו רק משום ששני המאמרים עוסקים בענין המטפחת³⁴, אלא זהו המשך לעצם הענין:

לפי הסברה שהמטפחת אינה "לבוש" צדדי לספר תורה ואף לא "לבוש" המתקשר לספר התורה, אלא היא חלק מספר התורה עצמו, ניתן היה לומר שאין הבדל אם גוללים את המטפחת סביב ספר התורה, או אם גוללים את ספר התורה בתוך המטפחת.

על כך אומר רבי ינאי, שאכן אין איסור בכך, כי המטפחת היא כ"גליונות" ספר התורה שהם למעלה ולמטה³⁵, אך מוטב שתיגלל המטפחת, משום שבכל זאת אין היא עצם התורה.

ז. פירוש הריב"א – נטילת שכר ולא ביטול המצוה

נאמר בגמרא³⁶: "הקורע .. על מתו (בשבת) אף־על־פי שמחלל את השבת יצא ידי קריעה". לפי זה יוצא בעניננו, שלמרות שאחיזת ספר תורה ערום איננה רצויה בכל זאת אין מפסידים על ידי כך את מצות האחיזה. העבירה (באופן האחיזה) אינה מבטלת את מצות האחיזה.

וזהו החידוש (לדעת ה"יש מפרשים") בדעה השלישית, שלפיה אין מקיימים את המצוה, כי המטפחת היא חלק מספר התורה, ולא דבר נפרד. ולכן, כאשר אוחזים בספר התורה ערום, ללא מטפחת, חסר חלק מספר התורה עצמו, ובמילא נפגמת מצות אחיזת ספר התורה.

אך בעלי התוספות אינם מקבלים דעה זו, כי לפי זה יוצא, שבהתאם לתירוצו של אביי משתנה המשמעות 145של "נקבר ערום": לפי שני האופנים הראשונים זהו עונש, שנוטלים ממנו את ה"לבושים" שיש לו, בעוד אשר לפי ההסבר "ערום בלא אותה המצוה" יוצא שנפגם עצם קיום המצוה – הוא "ערום" מן המצוה עצמה.

ואילו מפשטות דברי הגמרא מובן, שלפי כל שלוש הדעות זהה המהות של "נקבר ערום" – זהו עונש בכך שנוטלים ממנו משהו³⁷.

לפיכך מסביר ריב"א שהמשמעות של "נקבר ערום בלא אותה מצוה" הוא "בלא אותה מצוה שעשה באותה שעה, שאם אחז ספר תורה ערום וקרא בו אין לו שכר מן הקריאה וכו'". כלומר, הוא קיים את מצות הקריאה, אך מענישים אותו בנטילת ה"שכר מן הקריאה".

ח. ההבדל בין "יש מפרשים" לבין ריב"א לגבי מהות המטפחת

ביתר עומק יש לומר, שההבדל בין "יש מפרשים" לבין "ריב"א" הוא גם לגבי עצם הגדרתה ומהותה של המטפחת.

לפי "יש מפרשים" המטפחת היא חלק ממציאותו של ספר התורה בלבד, ולכן יש לכך קשר רק עם מצות האחיזה, אך אין לכך השפעה על מצוות האדם הקשורות למהות ולמטרה של ספר התורה – "ולמדה... שימה בפיהם"³⁸ – כגון: קריאה בתורה.

ולכן אין להסביר שהכוונה של "ערום בלא אותה מצוה היא למצות הקריאה המתבצעת באותה שעה, כי הקריאה בתורה אינה קשורה למטפחת הספר, ולכן אין האיסור של אחיזת ספר התורה ללא מטפחת עלול לפגום במצות הקריאה.

(בדומה לדברי התלמוד הירושלמי³⁹ לגבי ההבדל בין הקורע בשבת, אשר יצא ידי קריעה, לבין מצה גזולה שאין יוצאים בה ידי חובה בפסח, "תמן גופא עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה" (=שם המעשה עצמו הוא עבירה, ואילו כאן האדם עבר עבירה). כלומר, 146העובדה ש"הוא עבר עבירה" בשעת העשיה אינה פוגמת במצות הקריעה).

ואילו לדעת ריב"א, קשורה המטפחת לספר התורה באופן כללי יותר, וכל פרט ספר התורה קשורים זה לזה. ולכן, כאשר האדם "אחז ספר תורה ערום" נפגמה השלמות של הקריאה בתורה⁴⁰, למרות שהאדם עשה בכך שתי פעולות שונות אחיזת ספר התורה, והקריאה בו.

ט. "אורך ימים... עושר וכבוד"

לפי כל האמור לעיל יובן סיום דברי בעל התוספות – "אבל אחזו במטפחת אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד":

חז"ל אומרים⁴¹ שבפסוק⁴² "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד" מדובר על שני סוגים של לומדי תורה – "למיימינין בה אורך ימים" ו"למשאילים בה עושר וכבוד". ומסביר רש"י⁴³: מיימינין בה – עוסקים לשמה, משמאילים – שלא לשמה.

מדברי הגמרא "למשמאילים בה עושר וכבוד" מובן, שאין הכוונה לאופן של "לא לשמה"⁴⁴ שעליו אומרים חז"ל⁴⁵ "לא זכה נעשית לו סם המוות", אלא אופן של לימוד "שלא לשמה" שאף הוא מביא עושר וכבוד.

ההסבר לכך הוא: כבר דובר מספר פעמים⁴⁶ על כך, שהמשמעות האמיתית "בדקות" של "לא לשמה" אינה רק כאשר לומדים מפני פניה אישית שאינה קשורה לעבודת ה', אלא הכוונה היא שאפילו הלימוד לשם המצוות כדי לידע את המעשה אשר יעשון, אף הוא אינו לשמה⁴⁷. זהו לימוד שאינו לשם התורה עצמה, אלא לצורך קיום המצוות. המשמעות המושלמת של "לשמה" היא לימוד התורה לשם (השגת) התורה עצמה, כדברי חז"ל⁴⁸ "דרוש וקבל שכר", אך לא "דרוש" כדי ל"קבל שכר", "יגדיל תורה ויאדיר"⁴⁹.

זהו גם ענינה של המטפחת של ספר התורה במובנה הרוחני, שהיא, כאמור, חלק מספר התורה עצמו:

הלימוד כדי לידע את המעשה אשר יעשון הוא הכרחי ואף קודם לכל לימוד בתורה⁵⁰, אך עדיין אין זה לימוד התורה מצד עצמה (אלא, כאמור, לצורך 147המצוות). אך עם זאת, אין לימוד זה דומה לעשיית המצוות שהיא דבר נפרד מ(לימוד ה)תורה, והן כ"לבושים" הקשורים לתורה, כי הלכות התורה מיושמות בקיום המצוות אלא לימוד זה הוא מלכתחילה חלק מן התורה. זהו אחד האופנים של לימוד התורה. אך יחסית ללימוד התורה לשמה – לשם התורה עצמה – דומה לימוד זה למטפחת ולבוש של "גוף" הלימוד האמיתי⁵¹.

לפיכך מסיימים בעלי התוספות ואומרים, שכאשר "אחזו במטפחת" ויחד עם זאת "וקרא בו" (כפי שנאמר ב"תוספות" לפני כן) הרי אז "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד": כאשר ישנם שני הענינים – הן "משמיאלים בה", שלא לשמה – הלימוד כדי לידע את המעשה אשר יעשון, הנרמז ב"אחזו במטפחת", והן "וקרא בו" – הקריאה והלימוד בתורה לשמה, לשם התורה – "מיימינין בה",

הרי אז זוכים לשני סוגי השכר, הן "אורך ימים בימינה" והן "בשמאלה עושר וכבוד", כפשוטם למטה מעשרה טפחים.

עד לאורך ימים עושר וכבוד האמיתיים, בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.