139
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
התנופה וכשוק הימין", שאינן יכולות להתפרש ובהשוואה לחטאת ולאשם, השייכים לגמרי לכהן38. ואילו בספרי ובגמרא אין ההשוואה של הבכור מבוססת על הפסוק "כחזה התנופה...", אלא על הסברה.
אך יש לומר, שניתן ללמוד מכך ענין נוסף בדרך הרמז:
"בכור" הוא רמז לישראל – בני39 בכורי ישראל"40. בכור אדם – על שם אדמה לעליון41, חלק אלקה ממעל – היא הנפש האלקית, ובכור בהמה טהורה הוא הנפש הבהמית של היהודי, ולכן אומרת התורה "בכור שור .. כשב .. עז", שאלה הם, כידוע42, שלשת הסוגים הכלליים של הנפש הבהמית שבישראל.
ורש"י בפירושו על התורה אינו צריך לשלול את ההשוואה של הבכור לחטאת ולאשם, כי לפי פשוטו של מקרא, שבדרך זו מודגשת הפשטות של היהודי, לא עולה כלל על הדעת שליהודי כשלעצמו יש קשר כלשהו לחטאת ולאשם.
לגבי הנפש האלקית של היהודי, נאמר בזהר43 בפשטות ובוודאות על הפסוק44 "נפש כי תחטא" – "תווהא" (=תמוה), שאפילו בדרגה של "נפש", הדרגה הנמוכה ביותר מבין חמשת45 השמות שבהם נקראת הנפש האלקית, הרי זו תמיהה ופלא כיצד ניתן להכשל בחטא.
וכאן מחדש רש"י חידוש גדול יותר, שאפילו בכור בהמה – הנפש הבהמית של היהודי – אינו קשור כלל, כשלעצמו, לחטא46. ואף יותר מכך: אפילו לגבי "בשרם" – הגוף46 הגשמי שלו – אין קיימת כלל האפשרות להשוואה – יצירת קשר – בינו לבין החטאת והאשם.
אלא "כחזה התנופה וכשוק הימין" – של שלמים: הנפש האלקית של היהודי ירדה ונתלבשה בנפש הבהמית ובגוף הגשמי כדי ליצור מהם שלמים – שלום בעולם47 – שגם העולם הזה התחתון, הגשמי והחומרי, ייעשה דירה לה' יתברך.
הערות
- 38. ברא"ם כאן "לא ידענו מזה אם .. של שלמים אם לחזה ושוק של חטאת". וכבר תמה עליו בנחלת יעקב כאן, ע"ש באורך.
- 39. שמות ד, כב.
- 40. ולהעיר שכללות דין בכור הוא מפני דויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים (בא יג, טו), שמכה זו היא מפני ש"ותמאן לשלחו (בני בכורי ישראל, ולכן) הנה אנכי הורג את בנך בכורך" (שמות שם, כג).
- 41. של"ה (כ, ב. שא, ב. ובכ"מ).
- 42. קונטרס התפלה פ"ח. ספר השיחות תורת שלום ע' 10.
- 43. ח"ג יג, ריש ע"ב. טז, א.
- 44. ויקרא ד, ב.
- 45. ב"ר פי"ד, ט.
- 46. ראה תניא (פ"א, פ"ז) דנה"ב וגוף שבישראל הוא מק"נ, שהיא שד משדין יהודאין שענינו היצה"ר לתאוות היתר (שם פ"ח), והיצה"ר לתאוות איסור הוא שד משדין נוכראין (תניא שם).
- 47. רש"י ויקרא ג, א. וראה ג"כ רש"י תצוה כט, כב.
בראשית רבה י״ד:ט׳ - הטקסט מספריא
חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לָהּ: נֶפֶשׁ, רוּחַ, נְשָׁמָה, יְחִידָה, חַיָּה. נֶפֶשׁ, זֶה הַדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב, כג): כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ. רוּחַ, שֶׁהִיא עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ג, כא): מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי אָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה. נְשָׁמָה, זוֹ הָאוֹפִיָּא, דִּבְרִיָּתָא אָמְרִין הָאוֹפִיתָא טָבָא. חַיָּה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מֵתִים וְהִיא חַיָּה בַּגּוּף. יְחִידָה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מִשְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהִיא יְחִידָה בַּגּוּף. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לד, יד): אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה אָמַר אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ עַל הָאָדָם הַזֶּה, רוּחוֹ כְּבָר הָיָה בְּיָדוֹ (שנאמר): וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף בְּגוּפוֹ כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן, נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת אֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת. רַבָּנָן אוֹמְרִים אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ לָאָדָם הַזֶּה רוּחוֹ כְּבָר הוּא בְּיָדוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף לְמַעְלָה כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם יַחַד, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כ, כז): נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם. רַבִּי בִּיסְנִי וְרַבִּי אַחָא וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אוֹמְרִים, הַנְּשָׁמָה הַזּוֹ מְמַלְּאָה אֶת כָּל הַגּוּף, וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן הִיא עוֹלָה וְשׁוֹאֶבֶת לוֹ חַיִּים מִלְּמַעְלָה. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה שֶׁאָדָם נוֹשֵׁם צָרִיךְ לְקַלֵּס לַבּוֹרֵא, מַה טַּעַם (תהלים קנ, ו): כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, כָּל הַנְּשִׁימָה תְּהַלֵּל יָהּ.
רש"י על ויקרא ג׳:א׳ - הטקסט מספריא
שלמים. שֶׁמְּטִילִים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם; דָּ"אַ: שְׁלָמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שָׁלוֹם לַמִּזְבֵּחַ וְלַכֹּהֲנִים וְלַבְּעָלִים (ספרא):
שלמים PEACE-OFFERINGS — They are so called because they bring peace (שלום) into the world. Another explanation is: they are called שלמים because through them there is “peace” (harmony and lack of envy) to the altar, to the priests and to the owners (since all these receive a portion) (cf. Rashi on Exodus 29:22 and our Note thereon; see also Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 16 2).
רש"י על שמות כ״ט:כ״ב - הטקסט מספריא
החלב. זֶה חֵלֶב הַדַּקִּים אוֹ הַקֵּבָה:
והאליה. מִן הַכְּלָיוֹת וּלְמַטָּה, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּוַיִּקְרָא שֶׁנֶּ' (ויקרא ג'), לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה – מָקוֹם שֶׁהַכְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת (חולין י"א), וּבְאֵמוּרֵי הַפָּר לֹא נֶאֱמַר אַלְיָה, שֶׁאֵין אַלְיָה קְרֵבָה אֶלָּא בְכֶבֶשׂ וְכִבְשָׂה וְאַיִל, אֲבָל שׁוֹר וְעֵז אֵין טְעוּנִין אַלְיָה:
ואת שוק הימין. לֹא מָצִינוּ הַקְטָרָה בְשׁוֹק הַיָּמִין עִם הָאֵמוּרִים אֶלָּא זוֹ בִלְבָד:
כי איל מלאים הוא. שְׁלָמִים; לְשׁוֹן שְׁלֵמוּת – שֶׁהֻשְׁלַם בַּכֹּל; מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁהַמִּלּוּאִים שְׁלָמִים, שֶׁמְּשִׂימִים שָׁלוֹם לַמִּזְבֵּחַ וּלְעוֹבֵד הָעֲבוֹדָה וְלַבְּעָלִים, לְכָךְ אֲנִי מַצְרִיכוֹ הֶחָזֶה, לִהְיוֹת לוֹ לְעוֹבֵד הָעֲבוֹדָה לְמָנָה, וְזֶהוּ מֹשֶׁה שֶׁשִּׁמֵּשׁ בַּמִּלּוּאִים, וְהַשְּׁאָר אָכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו שֶׁהֵם בְּעָלִים, כַּמְפֹרָשׁ בָּעִנְיָן:
החלב THE FAT — This means the fat of the gut, or, (according to the opinion of Rabbi Ishmael,) of the maw (Chullin 49b; cf. Rashi on Leviticus 3:3).
והאליה AND THE FAT TAIL — This is the portion of the animal from the kidneys and lower down, as is explained in Leviticus, (3:9) because it is said, “[the whole fat tail], he shall take it off hard by the back bone (עָצָה)” i. e. by the place where the kidneys give counsel (עָצָה) (Chullin 11a). In the case of the fat portions of the bullock the “fat tail” is not mentioned, for the “fat tail” was offered only in the case of a male or female lamb and a ram, but an ox and a goat do not require the “fat tail” to be offered.
ואת שוק הימין AND THE RIGHT SHOULDER — We do not find that burning if prescribed for the right shoulder together with the fat parts except in the case of this alone.
כי איל מלאים הוא FOR IT IS A RAM OF מלאים — of שלמים (usually translated peace-offerings): מלואים has the meaning of “perfection” (מלא meaning “full”, so that מלואים is synonymous with שלמים) — something that is perfect in all respects. Scripture informs us that the מלואים (consecration sacrifices) are to be regarded as שלמים-sacrifices, in that they, like the שלמים, promote peace (שלום) between the altar and him who carries out the sacrifical rite (the priest) and the owner of the animal (the worshipper who brings the sacrifice”). Therefore, says God, in this case I make it a condition that the breast shall belong as a portion to him who performs the sacrificial rite, viz., Moses, who officiated at the installation into office (cf. v. 26). — The remainder, Aaron and his sons ate because they were the “owners”, as is expressly set forth in this section (cf. Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 16 2; Midrash Tanchuma, Tzav 4).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

