שיחה א

206שיחה א

א. "פסוק לי פסוקיך"

מסופר במדרש¹, שלאחר שנחתמו אגרות המן אודות הגזירה על היהודים "ונתנו ביד המן", הלכו המן עם "כל בני חבורתו" עליזים ופגשו במרדכי.

מרדכי ראה (אז) "שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר"², והוא רץ אחריהם. המן ובני חבורתו הלכו אחריו כדי לשמוע מה ישאלם מרדכי. "כיון שהגיע מרדכי אצל התינוקות שאל לאחד מהם: פסוק לי פסוקיך³, אמר לו: אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא⁴. פתח השני ואמר: אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר⁵: עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו א־ל⁶. פתח השלישי ואמר: ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט"⁷.

כאשר שמע מרדכי את תשובותיהם "שחק והיה שמח שמחה גדולה. אמר לו המן: מה היא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו? אמר: על בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת עלינו. מיד כעס המן הרשע ואמר: אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקות".

הטעם הפשוט לכך שמרדכי שמח בשמעו פסוקים אלו מפי הילדים הוא משום שהוא ראה בכך נבואה⁸ שאל לו לחשוש מגזירת המן.

וכפי שמוצאים במספר מקומות בגמרא⁹ אודות הענין של "פסוק לי פסוקיך", שהפסוק שאמר הילד היוה כעין נבואה¹⁰ (וכדומה) מלמעלה¹¹.

206אך בעניננו אין די בכך, לכאורה, משום שלפי זה – אם זהו התוכן העיקרי של הסיפור – מדוע חשוב לציין כאן את הפרטים, שהוא פגשם בבואם מבית הספר ושהיו שלשה תינוקות אשר אמרו שלשה פסוקים¹²?

אמנם פרטי הסיפור האחרים – שהוא פגש בתינוקות בלי לחפשם, ושיותר מתינוק אחד אמרו פסוקים בעלי משמעות של בשורה טובה וכדומה – מדגישים יותר שזוהי כעין נבואה – אך ענין זה אינו אמור לגבי הפרט של "היו באים מבית הספר" ושפגש דוקא

ב. הדיוקים בפרטי המדרש

כל הענינים בתורה מדוייקים לחלוטין. כלומר, גם סדר הדברים ופרטי הביטויים בסיפור מדוייקים וחשובים לענין.

יש להבין:

א) הסדר שבו אמרו התינוקות את שלשת הפסוקים¹⁴ – "אל תירא", "עוצו עצה", ו"ועד זקנה" – אינו תואם לסדר כתיבתם בתנ"ך: הפסוקים "עוצו עצה" ו"ועד זקנה" כתובים בספר ישעיהו המופיע בסדר הספרים לפני ספר משלי¹⁵, שבו כתוב הפסוק "אל תירא", ובפשטות סדר הלימוד של התינוקות בבית הספר הוא כפי סדר הספרים: תורה, נביאים, כתובים¹⁶. וכן לא 207נאמרו הפסוקים בסדר מן המאוחר אל המוקדם – כי אז צריך היה הפסוק המאוחר יותר בישעיהו "ועד זקנה" להיאמר לפני "עוצו עצה".

ב) על התינוק הראשון מסופר במדרש שהוא ציטט את פסוקו מיד ללא שום הקדמה. ואילו לגבי התינוק השני נאמר: "פתח השני ואמר: אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר"¹⁷. כלומר, שהוא למד באותו יום גם פסוקים אחרים¹⁸, אלא שבפסוק זה הוא סיים את לימודו. אין מובן: האם התינוק הראשון למד באותו יום בבית הספר רק את הפסוק "אל תירא" ולא יותר?

ג) אם מרדכי ראה בכך נבואה¹⁹, מדוע הוא מתבטא "על בשורות טובות שבשרוני", ולא "שנבאו לי טובה" וכדומה²⁰?

ג. פסוקי הילדים לא היו כנבואה ממש

כן דרוש הסבר:

כמסופר במדרש, ארע מאורע זה מיד לאחר שנחתמו אגרות הגזירה, וכבר אז שמח מרדכי שמחה גדולה בעקבות הבשורה הטובה, שאין מה לחשוש מעצתו הרעה של המן. ואם כך, מדוע התעורר לאחר מכן כל הרעש של "וילבש שק ואפר... ויזעק זעקה גדולה ומרה"²¹, וכל הפרטים הרבים שעשה מרדכי ואשר הורה לאסתר לעשות, כמסופר במגילה²²?

מכל זה מובן, שמרדכי לא קיבל את "פסוק לי פסוקיך" של התינוקות כנבואה ממש²³ וקשה להבין, מצד שני, מדוע "שחק והיה שמח שמחה גדולה"?

ד. גזירת המן היתה נגד "עם מרדכי"

כדי להבין זאת יש להקדים ולומר, שהגזירה היתה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים"²⁴,

והגורם לגזירה הוא: א) כמסופר במגילה, ב) על־פי מדרשי חז"ל.

במגילה²⁵ מסופר שהגזירה התחילה מכך ש"כל²⁶ עבדי המלך... כורעים ומשתחוים להמן... ומרדכי לא יכרע 208ולא ישתחוה .. וימלא המן חמה. ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי. ויבקש המן להשמיד את כל היהודים... עם מרדכי".

כלומר, כאשר המן חקר ודרש מדוע אין מרדכי משתחוה לו, וגילה שאין זה משום סיבה פרטית של מרדכי – בהיותו מראשי הסנהדרין ומנהיג בישראל וכדומה – אלא "הגידו לו את עם מרדכי", "אשר הוא יהודי"²⁷, שמשום היותו יהודי הוא מאמין רק בה', וכופר בכל עבודה זרה, וכל דבר שמחשיב את עצמו למציאות עצמאית – זה עורר את כעסו הגדול של המן "וימלא המן חמה".

וכיון ש"מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" משום ש"הוא יהודי", לכן "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו", כי הגורם לכך שמרדכי אינו משתחוה הוא הניצוץ האלקי הקיים אצל כל היהודים²⁸ "מנער ועד זקן טף ונשים", ולפיכך לא רק מרדכי, אלא כל "עם מרדכי" אינם מכירים במציאותו ובודאי שלא ישתחוו לו²⁹, ולכן הוא חיפש דרך "להשמיד את כל היהודים".

ה. ביטול הגזירה על ידי גילוי האמונה

אך כיצד ייתכן שהמן הצליח לגזור גזירה כזו על ישראל? חז"ל³⁰ מבארים שהגורם הרוחני לכך היה "מפני שהשתחוו לצלם"³¹ – מפני שאצל ישראל היתה פעולה (ואפילו רק כלפי חוץ³², "בלא לב ולב כלל וכלל"³³) שהיא ההיפך מנקודת היהדות³⁴, ופוגעת בעצם הקשר עם הקדוש־ברוך־הוא – ולכן נגזרה עליהם גזירת כליה ר"ל, כי כל קיומם של ישראל תלוי בקשר שלהם עם הקדוש־ברוך־הוא³⁵.

וזאת היתה דאגת מרדכי, עד כדי 209"וילבש שק ואפר... ויזעק זעקה גדולה ומרה". כי "מרדכי ידע את כל אשר נעשה"³⁶ – הוא ידע מהו הגורם לגזירה, ולכן דאג: שמא פעולתם "השתחוו לצלם" היתה ח"ו בגדר של עבודה זרה³⁷, ואף אם "השתחוו" רק כלפי חוץ, מצביע הדבר על כך שהאמונה אצלם אינה כל כך בגלוי. אילו היתה נקודת היהדות והאמונה גלויה אצלם, היה הדבר משפיע עליהם "שלא יוכלו יגעו אפילו בלבושיו שהם מחשבה דיבור ומעשה של אמונת ה' אחד", והיו מגיעים לידי "למסור נפשו אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד כגון להשתחוות לעבודה זרה אף שאינו מאמין בה כלל בלבו"³⁸. כי מצד חפצו ורצונו של היהודי להיות קשור אל הקדוש־ברוך־הוא "היא יראה ומפחדת בטבעה מנגוע בקצה טומאת³⁹ עבודה זרה ח"ו שהוא נגד אמונת ה' אחד אפילו בלבושים החיצוניים שהם דיבור או מעשה בלי אמונה בלב כלל"³⁸.

לפיכך ידע מרדכי, שהדרך לביטול הגזירה היא לעורר אצל היהודים את הניצוץ היהודי, שיבוא לידי גילוי, שתכונת עם מרדכי "לא יכרע ולא ישתחוה" תחדור אל כל לבושי הנפש של מחשבה דיבור ומעשה עד כדי מסירות נפש על קידוש ה' בפועל ממש.

וכאשר שמע מרדכי מן התינוקות "שהיו באים מבית הספר" את הפסוקים המבטאים אמונה ובטחון בקדוש־ברוך־הוא, הוא ידע שהיהודים יעמדו בנסיון ויהיו מוכנים למסירות נפש – "שחק והיה שמח שמחה גדולה", כי אין לחשוש מה"עצה הרעה שיעצת עלינו", וכדלהלן.

ולאחר שחש ב"בשורות טובות", נאמר "ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה .. ובכל מדינה ומדינה... אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד" – כל זאת כדי לעורר את ישראל ולבטא בגלוי את הניצוץ היהודי ואת המוכנות למסירות נפש⁴⁰ בפועל.

ו. שלש דרגות בבטחון בה'

ההבדל בין תוכנם של שלשת הפסוקים הוא:

הפסוק "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא" הוא אודות פחד וצרה גלויה, ועל כך אומרים "אל תירא" – ללא שום הסבר. בפסוק "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום" אין 210מדובר על צרה מוחשית, אלא על "עצה" ו"דבר" העלולים להביא לידי צרה, ולא זו בלבד שמציינים שהדברים הללו יתבטלו, אלא אף מוצע לכך הסבר "כי עמנו א־ל". בפסוק השלישי "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט" אין מדובר כלל על צרה, לא בגלוי ואף לא בתכנון, אלא על "זקנה" ו"שיבה", שהם תהליכים טבעיים בבריאה שברא הקדוש־ברוך־הוא, ולא זו בלבד שאומרים "אני הוא" ו"אני אסבול", אלא גם "אני עשיתי ואני אשא".

במשמעות הרוחנית מצביעים שלשת הפסוקים הללו על שלש דרגות באופן האמונה והבטחון בקדוש־ברוך־הוא, המביאות לידי מסירות נפש של ישראל אל הקדוש־ברוך־הוא:

"אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא" – מצד אמונה ובטחון בקדוש־ברוך־הוא, הרי למרות שבדרך הטבע נבהל האדם מפחד פתאומי ומ"שואת רשעים", אך אצל מאמין, אצל היהודי, אין קיים חשש זה, והוא אינו זקוק אפילו להסבר לכך. זוהי הרגשתו הטבעית, בדומה למאמר חז"ל⁴¹ – "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (= כל מה שעושה הקדוש־ברוך־הוא, לטובה הוא עושה).

אופן נעלה יותר של אמונה הוא "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום" – לא זו בלבד שהוא איננו חושש, אלא ברור לו שהצרה "תופר" ו"לא יקום", ומובן לו הטעם השכלי לכך – "כי עמנו א־ל".

מעל לכך היא הדרגה "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול" – גם חוקי הטבע, שקבע הקדוש־ברוך־הוא בבריאה, אין להם שליטה על ישראל, ואין הוא מושפע מהם – ולכך דרוש הסבר נוסף: לא זו בלבד ש"עמנו א־ל", אלא "אני עשיתי", ולכן "אני אשא ואני אסבול ואמלט".

ז. שלש דרגות בחינוך

אלה הן שלש דרגות, זו למעלה מזו, בחינוך תינוקות של בית רבן בבית הספר:

אצל הילד הראשון, התינוק בתחילת חינוכו, החינוך הוא באופן של "פסוק .. פסוקיך": יותר מכך הוא עדיין לא למד. אך אף לפני שהוא יכול להבין בשכלו, צריך להיות ברור לו, בפשטות, ש"אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא".

כאשר התינוק בגר ולמד יותר – "אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי" – הוא כבר קרא ולמד בעצמו, ויכול להבין בשכלו, מלמדים אותו הנחה עמוקה יותר, דרגה נעלית יותר באמונה ובבטחון בה': "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום", ואף את ההסבר לכך – "כי עמנו א־ל".

ואת הסוג השלישי של התינוקות, 211שכבר התפתח יותר⁴² בשכלו ובדעתו, מלמדים שהיהודי אינו נבהל ו"מתרגש" ממגבלות ומחוקי הטבע שטבע הקדוש־ברוך־הוא, עם כל ההסבר על הפסוק השלישי.

ח. התינוקות יעוררו את הניצוץ היהודי

כאשר שמע מרדכי את הפסוקים מן הילדים כש"היו באים מבית הספר" – שחינוכם היה באופן שלא רק בעת היותם בין כתלי "בית הספר" מעוררים ונוטעים בהם אמונה ומסירות נפש – "אל תירא..." – ומיישבים זאת גם בשכלם ובלבם, אלא הם מצטיידים בכך גם כאשר הם "באים מבית הספר", בבואם לבתיהם – "שחק והיה שמח שמחה גדולה". מפסוקיהם של התינוקות הוא ראה, שהניצוץ היהודי שלם אצל כל היהודים. ולכן אף אלו אשר אצלם עדיין אין הוא גלוי, הרי תינוקות אלו יעוררו זאת ויגלו זאת בהם בבואם מבית הספר לבתיהם.

בכך מוסבר גם הדיוק בלשונו של מרדכי: ששמחתו היתה על ה"בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת עלינו" – עצם הדיבורים של התינוקות מהוים "בשורות טובות שבשרוני" שהניצוץ היהודי ומסירות הנפש המבטלים את גזירת המן קיימים בשלימות⁴³ אצל כל היהודים – "שלא אפחד...".

ומשום כך גם "מיד כעס המן הרשע ואמר: אין אני שולח ידי תחילה אלא באלו התינוקות" – בתינוקות אלו הוא ראה את ההמשכיות ואת הגורם של "לא יכרע ולא ישתחוה" אליו, ואל כל עבודה זרה.

ט. פורים – משלמת מתן תורה

לפי האמור לעיל מובנים יותר דבריהם הידועים של חז"ל⁴⁴ על "קיימו וקבלו היהודים"⁴⁵ – "קיימו מה שקבלו כבר" ושבפורים בוטלה "מודעא רבה לאורייתא" ("מודעה של ביטול קבלת התורה ח"ו כיוון שהיתה, כביכול, בכפיה), כי "הדר קבלוה בימי אחשורוש", (= לאחר מכן קיבלו אותה – מרצון – בימי אחשורוש), וכפי שמבואר בתורת החסידות⁴⁶ הפסוק⁴⁷ "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות", שבמתן תורה היתה רק התחלה – "החלו לעשות" – כי אז נבעה מסירות הנפש 212של ישראל לקבלת התורה, בהקדימם נעשה לנשמע, מלמעלה – "כפה עליהם הר כגיגית"⁴⁴. אך בימי הפורים נאמר "וקבל היהודים", קבלה מושלמת, באמצעות מסירות נפש של כל ישראל מעצמם, ולכן היה זה הגמר והשלימות של קבלת התורה –

שכשם שכאשר "החלו לעשות" במתן תורה, הרי דוקא בזכות ערבותם של הילדים – "בנינו עורבים אותנו"⁴⁸ – נתן אז הקדוש־ברוך־הוא את התורה לישראל,

כך היה בתקופה של "וקבל היהודים" בימי אחשורוש, שהקבלה הגמורה נעשתה על ידי "ערבותם" של הילדים – על ידי תינוקות של בית רבן⁴⁹ הללו, וכל כ"ב אלף התינוקות שאסף מרדכי, ולמד עמם, ועורר בהם מסירות נפש בגלוי ובפועל, כפי שמספרים חז"ל בהרחבה⁵⁰.

וכשם שהחידוש של פורים לעומת מתן תורה הוא שבמתן תורה היתה מסירות הנפש של ישראל בעיקר בכח, מצד נשמתם ומלמעלה, ואילו בפורים הם היו מוכנים למסור את נפשם בפועל גם מצד גופם ומלמטה –

כך גם לגבי "בנינו עורבים אותנו", שבפורים לא היה זה רק בכח ועקב אמירתם של האבות, אלא הדבר התבטא בפועל גם אצל הבנים עצמם, כדלעיל, ואף יותר מכך: הם עוררו זאת גם אצל אבותיהם.

ומשום כך היתה דוקא אז הקבלה המושלמת – "וקבל היהודים".

י. ההוראה: "מפי עוללים...

להשבית אויב ומתנקם"

מכך נלמדת הוראה לכל הדורות, ובמיוחד לדור של עקבתא דמשיחא, כאשר אנו עדיין "עבדי אחשורוש"⁵¹:

כאשר רוצים לדעת את מצבה ואת עתידה של האומה היהודית, יש להביט מה קורה לתינוקות, גם, ובעיקר, כאשר הם באים מבית הספר.

משמעותם הברורה של הדברים היא: החינוך צריך להיות כזה, שכבר בשנות ילדותם המוקדמות, אף לפני שהילדים מסוגלים להבין רעיונות שכליים, יש לחנכם ולנטוע בהם את ההכרה שלא לחשוש משום דבר, אלא מהקדוש־ברוך־הוא בלבד, כפי שהורה לבעל־שם־טוב בהיותו בן חמש שנים, אביו, רבי אליעזר⁵²: אל תירא מאף אחד ומשום דבר בעולם, אלא מהקדוש־ברוך־הוא בלבד.

וכאשר הם גדלים ומסוגלים להבין, מלמדים אותם ענין שני, להבין ש"עוצו עצה ותופר... כי עמנו א־ל", ולאחר מכן את הענין השלישי, כפי שפורט לעיל.

213שכדי שהדברים יתקבלו אצלם כראוי, וייהפכו להיות "פסוקיך", אין די ללמדם רק את הפסוקים שבתורה שבכתב, אלא צריך להסביר להם לפחות נקודות מהביאורים שבתורה שבעל פה בכלל, ובמיוחד בתורת החסידות⁵³.

וכאשר ילדי ישראל חיים עם משמעותם של הפסוקים גם ביוצאם מחוץ לכתלי בית הספר, ומביאים זאת עמם לבתיהם, הרי כשם שהיה בימים ההם, כך יהיה גם בזמן הזה⁵⁴, שזה יבטיח את קיומה והמשכיותה של התורה בישראל, ואין לחשוש משום דבר בעולם, כי "מפי⁵⁵ עוללים ויונקים יסדת עוז... להשבית אויב ומתנקם",

ויקויים "והשיב לב אבות על בנים – על ידי בנים", כאשר "הנה אנכי שולח את אליהו הנביא"⁵⁶, "יאמר לבנים דרך אהבה ורצון לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום"⁵⁷, ויבוא יום ה' הגדול והנורא⁵⁶, והסמכת גאולה לגאולה⁵⁸ – יום הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.