שיחה ו
347שיחה ו
בס''ד, אור ליום ג' פ' ויחי, עשרה בטבת, יהפך לשמחה - בחדרו -- ה'תשל''ח.
יהודה אתה יודוך אחיך וגו'י, ומבאר כ"ק אדמו"ר הזקן בתו"א ריש פרשתנו:,
שיהודה הוא על שם הפעם אודה את הוי'י הוא בחי' הודי' שבכללות נש"י,
ובכדי שהודי' זו תהי' בהתגלות הוא ע"י אחיך, ראובן שמעון ולוי [האחים של יהודה
שנולדו לפניו]. וזהו יודוך אחיך, שאחיך [ראובן שמעון ולוי] הם הגורמים ומביאים
בחי' ההודי' דיהודה (שתהי' בהתגלות). ומבאר שם, שראובן ושמעון הו"ע ב' פרשיות
דק"ש ולוי הו"ע אמת ויציב (שלאחרי ק"ש), ועי"ז באים אח"כ לשמו"ע, בחי' ההודיי והביטול דבחי' יהודה.
ב) והעני[ הוא (כמבואר בתו"א שם), דהנה ראובן הוא על שם כי ראה גו'י, ושמעון על שם כי שמע גו". וענינם בעבודת ה' (בכאו"א מישראל), בחי' ראובן הוא שעבודתו לקונו היא לא בבחי' השגה לבד כ"א בבתי' ראי', והיינו שההתאמתות שלו באלקות היא בוודאות הכי גדולה, בדוגמת אדם שרואה איזה דבר שאין שייך שיהי' אצלו שום ספק בזה, מכיון שהוא עצמו ראה את הדבר* ועד"ז הוא בעבודת ה', שההתבוננות שלו [ובפרט בהענין דהשגחה פרטית'] היא באופן (דהסתכלות.) שהענין מתאמת אצלו כאילו הוא רואה בראי' חושית ממש. ומראי' זו הוא בא לבחי' אהבת הוי', וכמ"שי (גבי קריאת שם ראובן) כי ראה גו' כי עתה יאהבני. והו"ע פרשה ראשונה דק"ש, ואהבת את הוי' אלקיך גו' 348ובחי" שמעון (על שם כי שמע גו') הוא שהעבודה שלו היא בבחי' שמיעה
והשגה לבד ולא בבחי' ראי ומכיון שאז הוא עדיין בבחי' ריחוק
[בדוגמת אדם השומע איזה דבר שמספרים לו, אבל הוא עצמו לא ראה], לכן
אצלו העבודה בקו היראה. והו"ע פרשה שני' דק"ש, והי' אם שמוע תשמעו
גו' השמרו לכם פן יפתה גו'יי. דמכיון שענין האלקות אצלו הוא רק בבח"
שמיעה (אם שמוע תשמעו), לכן צריכה להיות עבודתו בקו היראה (השמרו לכם גו').
ובחי" לוי על שם ילוה אישי אלייי הוא מה שאחר ק"ש אומרים אמת ויציב וכו' הדבר הזה עלינו, הדבר הזה קאי על התורה, כי ע"י התורה נעשה ילוה אישי אלי (כדלקמז).
ג) וביאור הענין, הנה ג' בחינות הנ"ל (ראובז שמעון ולוי) הם ג' הקוין
שעליהם העולם עומד:' [גם העולם קטן זה האדם:י, אתם קרויין אדם:י] תורה עבודה וגמ"ח. בחי' ראובן (אהבה) הוא קו הגמ"ח. כי כאשר יש לו אהבת ה' יש לו גם אהבת ישראל [שהרי אהבת ה' ואהבת ישראל הם כולא חד5], ולכן, עבודתו היא בקו הגמ"ח, כי אהבה היא% סיבת החסד ופנימיותה, המשכה מלמעלמ"ט. ובחי' שמעון (יראה) הוא קו העבודה, ענין התפלה, קו השמאל [ובתפלה גופא הו"ע פרשה שני' דק"ש, כנ"ל], העלאה מלמטלמ"ע. ובחי" לוי על שם ילוה אישי אלי הוא קו התורה, כי ע"י אורייתא ישראל וקוב"ה כולא חד'. וזהו"ע ילוה אישי אלי, כי ע"י התורה נעשה חיבור עם אישי זה הקב"ה, עד שישראל וקוב"ה כולא חד. וזהו מה
שבחי' לוי הו"ע אמת ויציב כו' הדבר הזה שקאי (כנ"ל) על התורה.
ד) !7ה1 יהודה אתה יודוך אחיך, שהעבודה דבחי' (אחיך) ראובז שמעון ולוי, ב' פרשיות דק"ש ואמת ויציב, היא הקדמה והכנה לבחי' יהודה, העבודה דשמו"ע, הודי' וביטול, כעבדא קמי' מר"". שהניטול דתפלת 349העמידה הוא ביטול בתכלית למעלה גם מהביטול דק"ש. וכמובן גם מחילוקי
הדינים (בענין הפסק וכו') בין ק"ש לשמו"ע*י. ועניז זה [מה שע"י העבודה
דבחי' ראובן שמעון ולוי מגיעים אח"כ לבחי' יהודה (בן הרביעי)] הוא ע"ד
הידוע* בענין ג' הכתרים [כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות, שהם בג'
הקוין תורה עבודה וגמ"ח"] וכתר שם טוב שעולה על גביהן" (שהוא
למעלה מהם], שבכדי להגיע לבחי' כתר שם טוב הוא ע"י ג' הכתרים, עולה על גביהן.
ה) והנה זה שבחי' יהודה צריך להקדמת העבודה דבחי' ראובן שמעון ולוי, היינו בכדי שההודדי" דבח" יהודה תהי' בגילוי. אבל בהעלם ובפנימיות הרי הודי' זו היא בתמידות. וכמבואר בתו"א? שהיו"ד דיהודה מורה על ההוה והתמידות כמו ככה יעשה איוב כל הימים*, דהיינו שההודי" שבכאו"א מישראל היא בתמידות. דמ"ש' הפעם אודה את הו" (שלא כל העתים שוות) הוא רק בנוגע להגילוי, מצד העלם והסתר הגוף ונה"ב (ובפרט מצד העלם והסתר הגלות), אבל נפש האלקית שבכאו"א מישראל [שהיא מהותו האמיתי] היא תמיד באמנה אתו" ואודה את הו" הוא אצלו בתמידות, ואין שייך בזה שום שנוי ח"ו. והקדמת העבודה דבחי' ראובן ושמעון ולוי הוא בכדי לעורר* את ההודי' שבפנימיות הלב שתהי' בגילוי, ועד שתצא פעולתה מהכח אל הפועל ממש במחשבה דיבור ומעשה.
ו) וממשיך בכתוב ידך בעורף אויבך, שע"י גילוי ההודי' דבחי' יהודה
נעשה ידך בעורף אויבך ברוחניות (כמבואר הענין בתו"א") וגם בגשמיות, דאין מקרא יוצא מידי פשוטו*. ולאחרי ידך בעורף אויבך נאמר גור ארי' יהודה גו' לא יסור שבט מיהודה גו'5, וי"ל בדא"פ שבזה מרומז 350שידך בעורף אויבך הוא עוד לפני הגאולה". דהנה גור ארי' גו' לא יסור שבט מיהודה קאי על דוד ושלמה, שמזרעם יהי' מלך המשיח'י שעליו נאמר וקם שבט מישראל:: [שאז יהי' ועבדי דוד מלך עליהם', ודוד עבדי נשיא להם לעולם*, כמ"ש בההפטורה דשבת העבר, שמיני' מתברכין כולהו יומין]. ולפני זה, בסיום זמן הגלות*, יהי' ידך בעורף אויבך, שכל אויבי ישראל [שכל ישראל נקראים על שם יהודה"] תפול עליהם אימתה ופחד". ע"י גילוי ההודי' שבכללות נש"י, ועד שבאה בפועל במחשבה דיבור ומעשה, בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו גו'*, הנה עי"ז יהי' (כהמשך הכתובים בפ' בחוקותי") ונפלו אויביכם לפניכם וגו'.
ז) ול וויל דזהו גם קשר דיהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויבך לויחי
יעקב בארץ מצרים, שגם כשישראל נמצאים בגלות (שכל הגליות, המלכיות!י נקראת ע"ש) מצרים הם בבחי' ויחי ע"י לימוד התורה תורת חיים וקיום מצוותי' עליהם נאמר?* וחי בהם [וכפירוש כ"ק אדמו"ר הזקו שאמר לנכדו כ"ק אדמו"ר הצ"צ עה"פ ויחי יעקב בארץ מצרים, שע"י שואת יהודה שלח לפניו גו' להורות לפניו גשנה להתקין לו בית תלמוד כו'ל הי' בח" ,ויחי" גם במצרים*], ועי"ז נעשה5 (יהודה אתה יודוך אחיך) ידך בעורף 351אויבך, וכמרז"ל* כשהקול קול יעקב בבתי כנסיות ובתי מדרשות אין ידי עשו שולטות, ויתירה מזו, שאו"ה עצמם מסייעים לישראל בכל הענינים הגשמיים שיוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך הרחבה, ובאופן דמוסיף והולך מוסיף ואור. ואור זה דוחה את חושך הגלות ומביא את הגאולה ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, במהרה בימינו ממש.
->:--=₪> 00-ל 3522 לקוטי
אור לעשרה בטבת, תשל"ח
משיחות אור ליוס ג' פ' ויחי, עשרה בטבת, יהפך לשמחה - בחדרו - ה'תשל"ה 3532) ראה סד"ה ולא זכר תרפ"ח.
\ *12) תהלים נה, כג. ולהעיר, שפסוק זה הוא בשיעור תהלים (החדשי) דעשירי בטבת.
3 שא טז ד
אור לעשרה בטבת, תשל"ח 3543% לקוטי
ענין הצום גופא וועט נהפך ווערן לטוב, לששון ולשמחה **.
הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק", כמסופר בכמה מקומות בתנ"ך :2 355וואָס קען בריינגען צו ווייטערדיקע תוצאות רח"ל, ווי די גמרא זאָגְט * ,היום אומר לו כך כו' עד שאומר לו לך ועבוד כו".
356(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
357(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
358(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
359(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
הערות
עמוד 347
- 1. - הנחה -
- 1. ויחי מט, ח.
- 2. ד"ה זה (מה, א ואילך). וראה הגהות וביאורי הצ'צ באוה"ת (שסא, ב ואילך. תתקצז, א ואילך. תתשלח, ב ואילך). ד"ה זה תרפ"ח.
- 3. ויצא כט, לה.
- 64. שם כט, לב.
- 5. שם כט, לג.
- 6. ראה אוה"ת וירא קד, א. דיה פדה בשלום תשי"ג. לקו"ש ח"ו ע'.121. וראה גם ד"ה וכל מאמינים תרס"ג. כי חלק תש"ט. ולהעיר ג"כ מאגה"ק סי"ט.
- 7. מכיון שענין זה רואים במוחש (ראה סה"ש תש"ג ע' 119 החילוק שבין ההתבוננות בענין יש מאין לההתבוננות בהשגחה פרטית).
- 68. ראה בארוכה ד"ה יהודה אתה תרפ"ח. וראה גם תו"א (מה, א), שענין ראובז הוא ,לאסתכלא ביקרא דמלכא".
- 9. ואתחנן ו, ה.
עמוד 348
- 118. לקוטי מאמר אור לעשרה בטבת, תשל"ח שיחות
- 0. עקב יא, יג. שם טז.
- 11. ויצא כט, לד.
- 2. אבות פ"א מ"ב.
- 3. תנחומא פקודי ג. ובכ"מ.
- 4. יבמות סא, רע"א.
- 5. סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 3. ועוד.
- 6. אגה"ק סט"ו (קכג, א). דרמ"צ יב, ב. צז, סע"א ואילך. וראה גם לקו"ת ראה לב, ד.
- 7. ראה זח"ג עג, א.
- 8. שבת י, א.
עמוד 349
- 9. ראה שו"ע אדה"ז סס"ו ס'א-ב (בנוגע לק"ש) וסיי קד (בנוגע לתפלה). וראה לקו"ש חט"ז ע' 18 הערה 58. \
- 0. ראה בארוכה לקו"ש ח"ד ע' 1214 ואילך.
- 1. המשך תער"ב בתחלתו.
- 2. אבות פ"ד מי"ג.
- 3. בתחילת הדרוש.
- 4. איוב א, ה. וראה שעהיוה"א רפ"ד.
- 5. תניא ספב"ד.
- 6. וע"ד המבואר בתניא פמ"ב (ס, א).
- 7. מה, ג.
- 8. שבת סג, א וש"נ.
- 9. ויחי מט, ט-יו"ד.
עמוד 350
- 0. להעיר שגם בגלות מצרים (שכימי צאתך מארמ"צ אראנו נפלאות -- בגאולתנו עתה) קדם ליצי"מ: ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים גו' (שמות ג, כא ובמרזיל שם).
- 31. כבפיה*מ להרמב"ם פ' חלק יסוד הי"ב ,ומזרע שלמה דוקא". וראה לקו"ש ח'ח ע' 215 הערה 53. וש"נ.
- 2. בלק כד, יז רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"א.
- 3. יחזקאל לז, כד.
- 4. שם, כה.
- 5. ראה זח"ב סג, ב. פת, א
- 6. להעיר מרמב"ם הל' מלכים ספי"א דגם לאחרי ביאת המשיח הסדר הוא: וילחום מלחמות ה' וינצח, ואח"כ ובנה מקדש במקומו כו' וקבץ נדחי ישראל כו'.
- 7. ב"ר פצ"ח, ו (עה"פ יהודה אתה יודוך אחיך). וראה אוה"ת ויחי שסד, א.
- 8. בשלח טו, טז.
- 9. ר"פ בחוקותי.
- 0. כו, ח.
- 1. ב"*ר פט"ז, ה.
- 2. אחרי יח, ה.
- 3. ויגש מו, כח. תנחומא שם (פרש"י שם).
- 4. היום יום ע' יב.
- 5. וי"ל דזה מרומז גם בזה שהתחלת הסדרה בתו"א היא בפסוק זה.
עמוד 351
- 1. לקוטי מאמר אור לעשרה בטבת, תשל"ח שיחות 21
- 6. ב"ר פס"ה, כ.
עמוד 352
- 1. שיחות
- 1. הלכות תעניות פ'א ה"ב.
- 2. שם רפ"ה.
- 3. ראה זכרונות כ"ק מו"ח אדמו"ר (ספר הזכרונות ח"א ע' 233. 268. ,התמים" ח"ד ע' לו [קפג, ב]).
- 4. ראה ערוך השולחן או*ח (סתקעיט ס"ג): ,וכן בכל תענית או בער"ח כשאומרים דברי מוסר יאמרו קודם תפלת מנחה" (וכנראה שהוא ע"פ המשנה שבהערה 6).
- 5. אבל לא בשחרית -- משום ביטול מלאכה. בדוגמת ההפטורה [,דרשו", שהיא ,מדרכי התשובה"], שאין מפטירין אותה בשחרית ,משום ביטול מלאכה לעם"* (לבוש או"ח סתקס"ו ס"ב).
- 6. ראה תענית רפ"ב. שו"ע או"*ח סו"ס תקעיו (סתקע"ט ס"א).
- 7. וכבר תמה בכיו"ב במג'א שם (סו"ס תקעלו). וראה נו"כ השו"ע שם.
- 68. ע"פ הנ"ל בהערה 5.
- 8. משא"כ בדורות הקודמים שלתפלת מנחה (בימי צום) כבר גמרו מלאכתן.
- 9. ובפרט במדינות אלו, שהימים דתקופת טבת הם קצרים.
- 9. הובא בכ"מ -- והוא ע"פ (גירסת רש"י ב)סנהדרין קו, ב.
עמוד 353
- 4. ראה ד"ה בטח בה' תש"ב ע' 87: ,והפירוש האמיתי דמצרפה למעשה הוא דכאשר איש ישראל חושב לעשות איזה דבר בלימוד התורה בקיום המצוות .. הקב"ה מצרף כמה ענינים בהשגחה פרטית שיבוא לידי מעשה".
- 5. פרש"י ד"ה כאן מאהבה -- יומא פו, א.
- 6. שם פו, ב. וראה בארוכה לקו"ש תי"ז ע' 185 ואילך, שענין זה דדזדונות נעשים כזכיות הוא אופן נעלה יותר בתשובה מאהבה גופא מהתשובה דאהבה שעל ידה געקר עונו מתחלתו.
- 7. ועפ'ז יומתק מ"ש הרמב"ם (סוף הלי תעניות) ,כל הצומות האלו עתידים ליכטל כו" - אף שספר היד הוא (רק) ,הלכות" (כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו) -- כי זה נוגע להתענית שהוא ,כדי .. לפתוח דרכי התשובה* שתה" עד כדי שיהפכו הצומות ע"י שיהפכו הזדונות כו' (כמבואר בארוכה בלקו"ש חט'ו ע' 415-6 ובהערות שם).
- 5. ועוד: מכיון ,שכל דברי תורה מצווים אנו לעשותן עד עולם" (רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ט) -- לכן הוזקק לומר ש,הצומות האלו (דינם מלכתחילה ש)עתידים ליבטל לימות המשיח".
- 8. רמב"ם סוף הלכות תעניות.
- 9. כ"ה הגירסא בכמה דפוסים. וראה לקמן עי 8 הערה 30.
עמוד 354
- 0. ראה בארוכה לקו"ש שם ס"י (ע' 41677).
- 1. רמב"ם שט רפ"ה.
- 2. רמב"ם שם פ"ה ה"ב.
- 3. מב כה, אזב, ירמי' נב, דזה.
- 4. כד, ב.
- 5. ובפרט לדעת האבודרהם (הובאה לקמן בפנים) שמלשון את עצם גו' ילפינן דיש לצום זה תוקף דיוהכ"פ (שדוחה שבת).
- 6. רדיק ומצודת דוד יחזקאל שם.
- 7. יחזקאל כד, ב.
- 9. שיחות
- 8. תענית כן, ריש ע"ב במשנה.
- 9. אבודרהם הל' תעניות -- הובא בב"י לטאו*ח סתק"נ. ואף שכותב ע"ז (הב"י) ולא ידעתי מניין לו זה -- אינו דוחה דעתו בפירוש. ואף שפרש"י (ד*ה אבל -- מגילה ה, א -- הביאו בב"י שם לפג"ז) שנדחה הצום מפני השבת, הרי רש"י בפירושו (משא*כ בשו"ת שלו, כפשוט) פרשן ולא פוסק (יד מלאכי כללי רשיי סיב) וכשנמצא פוסק חולק (על פרש"י) אזלינן כוותי', והאבודרהם פוסק הוא.
- 12. ובכל אופן צ"ע, דהרי ברור כתב הרמב"ם (הלי תעניות פ"ה ה"ה) -- הובא בב"י שם: אחד מארבעה ימי הצומות שחל להיות בשבת דוחין אותו לאחר השבת (ואאפ"ל דארבעה לאו דוקא -- באם דין אחד מהם הוא היפך ממש"כ בתור פס"ד).
- 0. משא"כ בשאר הצומות (לבד יוהכ'פ) - לכ"ע אין מתענין בשבת.
- 1. ראה עד'ז לקו"ש שם סט'ז (ע' 42071).
- 2. מ"ב כה, ב. ירמי' נב, ה
- 3. מלכים שם, ד. ירמי' שם, ז,
- 4. מלכים שם, ט. ירמי' שם, יג. וראה תענית בט, א
עמוד 355
- 1. ==
- 5. ישעיי ה, כ.
- 3. >) תוד"ה הר -- תענית טז, א.
- 7. ראה לקו"ת ר"ה ס, ב.
- 8. נסמן בלקו"ש ח"ד ע' 1088 הערה 11.
- 9. שענין המצור -- בפשטות הוא: להפסיק תוספת חיזוק דהעיר (ע"י שיביאו לתוכה עניני אכו"ש וכו'), למנוע יציאה מן (והשפעה של) העיר מחוצה לה וכו
- 7. אור לעשרה בטבת, תשל"ח
- 8. שיחות 5
- 0. שבת קה, ב.
- 1. וכדבר משנה: עבירה גוררת עבירה (אבות פ"ד מ"ב).
עמוד 356
- 1. אוד
- 2. עקב י, יז. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 73 ואילך.
- 3. תהלים כד, א.
- 4. ברכות לג, ב.
- 5. אור לעשרה בטבת, תשל"ח
- 6. שיחות
- 5. משלי כב, ו. וברש"י שמ: אם לטוב אם לרע. וראה רלב"ג שם.
- 6. ראה שופטים כ, יט: כי האדם עץ השדה. וראה קונטרס חנוך לנער ע' 37. וראה בארוכה לקו"ש ח"א ע' 82. ח"ו ע' 310 ואילך.
עמוד 357
- 7. ידועה ה,קושיא" -- שאין עתה מצות קרבנות, חידוש תקנת פרוזבול וכו" -- וקושיא מלכתחילה אינה, כי זהו פרט בדין תורה בקרבנות שיהיו בביהמ"ק (כמו הדה"נ בערש"ק דוקא) ושמיטה רק ביחיד ולא בב"ד וכו'.
- 8. עיקר הט' מי"ג עיקרים. וראה רמב"ם הלי יסוה"ת רפ"ט. הלי מלכים פי*א סוף ה"ג. פיה"מ לפ' חלק יסוד התשיעי (ע"פ הוצאת הרב קאפח - שהחזיר עטרה -- ההשמטות -- למקומז).
- 9. שהרי גם כשהוא במצב כזה שאינו רוצה
- 4. כלל לקיים מצוות, מחוייב הוא בכל אחת מהן [ובמכ"ש ממ"ש הרמב"ם (אגרת השמד (ד*ה והמין הרביעי), אגרת תימן (ד"ה ויש עלינו לשמוח)) לעניו ירבעם בן נבט -- אף שהוא יוצא מהכלל דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב], ומחוייבים [מצד אהבת ישראל, ערבות, ועוד] להשתדל שיקיים מצוה -- איזו שאפשר להשפיע עליו בזה והוכח תוכיח אפילו מאה פעמים.
- 0. אבות פ"ד מ"ב.
- 51. ראה ג"כ פיה"מ להרמב"ם במרז"ל (סוף מכות): רצה הקב"ה לזכות כו
- 2. לקו"ת נצבים מה, ג.
- 3. ראה פרש"י בראשית א, ז,
- 4. קידושין מ, א. ובאוה"ת (בראשית לג, ב. משפטים ע' א'קנז. ועוד) מקשר זה עם יום השלישי שהוכפל בו כי טוב.
- 5. ראה תענית כ, ב. תניא פרק לב.
- 6. אבות פ"א מי"ב. וראה תניא שם.
עמוד 358
- 7. הידועים והן: מבצע אהבת ישראל, חינוך, תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית מלא ספרים -- יבנה וחכמי, נרות שבת קודש ויו"ט, כשרות האכו"ש, וטהרת המשפחה.
- 8. קידושין מט, ב. שו"ע אה"ע סל"ח סליא.
- 3. שיחות
- 9. וידועה דעת הסמ"ג (מלית סד) וז"ל: ומכאן אזהרה שלא יתגאה האדם במה שתננו הבורא הן בממון הן ביופי הן בחכמה אלא יש לו להיות ענו מאד ושפל ברך לפני ה' אלהי" ואנשי" ולהודות לבוראו שחננו זה המעלה .. וארא בחלום במראית הלילה הנה שכחת את העיקר השמר לך פן תשכח את ה'* והתבוננתי עליו בבקר והנה יסוד גדול הוא ביראת השם.
- 0. עקב ח, יזדיח.
- 6. *) התחלת הענין ד.כוחי ועוצם גו' כי הוא הנוחן גר".
עמוד 359
- 1. ראה טו, יח
- 2. אור לעשרה בטבת, תשל"ח
- 3. שיחות 59
- 2. וכמשנ"ת בארוכה בקונטרס ומעין מכ"ה פ"ג. ד"ה וידעת תרנ"ז. וראה גם ד"ח בהקדמה (ג, א ואילך). סהמ"צ להצ"צ מצות תגלחת מצורע ס"ג.
- 3. כפס"ד הרמב"ם הל' מלכים ספי"א ובתחלתו. וראה בארוכה לקו*ש ח"ה ע' 149 הערה 51.
- 4. עובדי' א, בא.
- 7. -=0> 0-0 ליל
משנה אבות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
משנה אבות ד׳:י״ג - הטקסט מספריא
רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם. כתר תורה. וכתר כהונה. וכתר מלכות. וכתר שם טוב. עולה על גביהן:
תניא, שער היחוד והאמונה ד׳ - הטקסט מספריא
כִּי הִנֵּה כְּתִיב: ״כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה׳ אֱלֹהִים״, פֵּירוּשׁ, ״מָגֵן״ – הוּא נַרְתֵּק לַשֶּׁמֶשׁ, לְהָגֵן שֶׁיּוּכְלוּ הַבְּרִיּוֹת לְסָבְלוֹ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לֶעָתִיד לָבֹא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתֵּקָהּ, רְשָׁעִים נִידּוֹנִין בָּהּ כוּ׳״. וּכְמוֹ שֶׁהַנַּרְתֵּק מֵגִין בְּעַד הַשֶּׁמֶשׁ, כָּךְ שֵׁם ״אֱלֹהִים״ מֵגִין לְשֵׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא.
דְּשֵׁם הֲוָיָ״ה, פֵּירוּשׁוֹ – שֶׁמְּהַוֶּה אֶת הַכֹּל מֵאַיִן לְיֵשׁ, וְהַיּוּ״ד מְשַׁמֶּשֶׁת עַל הַפְּעוּלָּה שֶׁהִיא בִּלְשׁוֹן הֹוֶה וְתָמִיד, כִּדְפֵירֵשׁ רַשִׁ״י עַל פָּסוּק: ״כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים״, וְהַיְינוּ – הַחַיּוּת הַנִּשְׁפָּע בְּכָל רֶגַע מַמָּשׁ בְּכָל הַבְּרוּאִים מִמּוֹצָא פִי ה׳ וְרוּחוֹ, וּמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ בְּכָל רֶגַע, כִּי לֹא דַי לָהֶם בְּמַה שֶּׁנִּבְרְאוּ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית לִהְיוֹת קַיָּימִים בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל.
וְהִנֵּה, בְּסִידּוּר שְׁבָחָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כְּתִיב: ״הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר כוּ׳״, וּפֵירוּשׁ ״הַגָּדוֹל״ – הִיא מִדַּת חֶסֶד וְהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וּבְרוּאִים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית, לִהְיוֹת בְּרוּאִים מֵאַיִן לְיֵשׁ וְקַיָּימִים בְּחֶסֶד חִנָּם, וְנִקְרֵאת ״גְּדוּלָּה״, כִּי בָּאָה מִגְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, ״כִּי גָדוֹל ה׳ וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר״, וְלָכֵן מַשְׁפִּיעַ גַּם כֵּן חַיּוּת וְהִתְהַוּוּת מֵאַיִן לְיֵשׁ לְעוֹלָמוֹת וּבְרוּאִים אֵין קֵץ, שֶׁטֶּבַע הַטּוֹב לְהֵטִיב.
וְהִנֵּה, כְּמוֹ שֶׁמִּדָּה זוֹ הִיא שְׁבְָחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְבַדּוֹ, שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם נִבְרָא לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ, וְגַם, מִדָּה זוֹ הִיא לְמַעְלָה מֵהַשְׂכָּלַת כָּל הַבְּרוּאִים וְהַשָּׂגָתָם, שֶׁאֵין כֹּחַ בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא לְהַשְׂכִּיל וּלְהַשִּׂיג מִדָּה זוֹ וִיכָלְתָּהּ לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ, כִּי הַבְּרִיאָה יֵשׁ מֵאַיִן הוּא דָּבָר שֶׁלְּמַעְלָה מִשֵּׂכֶל הַנִּבְרָאִים, כִּי הִיא מִמִּדַּת גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּמִדּוֹתָיו – אַחְדּוּת פָּשׁוּט, כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ דְּ״אִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד״, וּכְשֵׁם שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם שֵׂכֶל נִבְרָא לְהַשִּׂיג בּוֹרְאוֹ, כָּךְ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג מִדּוֹתָיו.
וּכְמוֹ שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם שֵׂכֶל נִבְרָא לְהַשִּׂיג מִדַּת גְּדוּלָּתוֹ, שֶׁהִיא הַיְכוֹלֶת לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ, כְּדִכְתִיב: ״עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״ – כָּךְ מַמָּשׁ אֵין בִּיכָלְתּוֹ לְהַשִּׂיג מִדַּת גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהִיא מִדַּת הַצִּמְצוּם וּמְנִיעַת הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת מִגְּדוּלָּתוֹ, מִלֵּירֵד וּלְהִתְגַּלּוֹת עַל הַנִּבְרָאִים לְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּימָם בְּגִילּוּי, כִּי אִם בְּהֶסְתֵּר פָּנִים, שֶׁהַחַיּוּת מִסְתַּתֵּר בְּגוּף הַנִּבְרָא, וּכְאִילּוּ גּוּף הַנִּבְרָא הוּא דָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת כְּהִתְפַּשְּׁטוּת הַזִּיו וְהָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ, אֶלָּא הוּא דָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וְאַף שֶׁבֶּאֱמֶת, אֵינוֹ דָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֶלָּא כְּמוֹ הִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ, מִכָּל מָקוֹם, הֵן הֵן גְּבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֲשֶׁר כֹּל יָכוֹל, לְצַמְצֵם הַחַיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת הַנִּשְׁפָּע מֵרוּחַ פִּיו וּלְהַסְתִּירוֹ, שֶׁלֹּא יִבָּטֵל גּוּף הַנִּבְרָא בִּמְצִיאוּת.
וְזֶה, אֵין בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא לְהַשִּׂיג מַהוּת הַצִּמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר, וְשֶׁיִּהְיֶה אַף־עַל־פִּי־כֵן גּוּף הַנִּבְרָא – נִבְרָא מֵאַיִן לְיֵשׁ, כְּמוֹ שֶׁאֵין יְכוֹלֶת בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא, לְהַשִּׂיג מַהוּת הַבְּרִיאָה מֵאַיִן לְיֵשׁ.
[וְהִנֵּה, בְּחִינַת הַצִּמְצוּם וְהֶסְתֵּר הַחַיּוּת – נִקְרָא בְּשֵׁם ״כֵּלִים״, וְהַחַיּוּת עַצְמוֹ – נִקְרָא בְּשֵׁם ״אוֹר״, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַכְּלִי מְכַסֶּה עַל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, כָּךְ בְּחִינַת הַצִּמְצוּם מְכַסֶּה וּמַסְתִּיר הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַשּׁוֹפֵעַ; וְהַכֵּלִים – הֵן הֵן הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁשָּׁרְשָׁן ה׳ אוֹתִיּוֹת מנצפ״ך, שֶׁהֵן ה׳ גְּבוּרוֹת הַמְחַלְּקוֹת וּמַפְרִידוֹת הַהֶבֶל וְהַקּוֹל בְּה׳ מוֹצָאוֹת הַפֶּה לְהִתְהַוּוֹת כ״ב אוֹתִיּוֹת, וְשֹׁרֶשׁ הַה׳ גְּבוּרוֹת – הוּא ״בּוּצִינָא דְקַרְדּוּנִיתָא״, שֶׁהִיא גְּבוּרָה עִילָּאָה דְּ״עַתִּיק יוֹמִין״, וְשֹׁרֶשׁ הַחֲסָדִים – הוּא גַּם כֵּן חֶסֶד דְּ״עַתִּיק יוֹמִין״, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן]:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א:א׳ - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
בראשית רבה צ״ח:ו׳ - הטקסט מספריא
יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ (בראשית מט, ח), אַחֶיךָ מוֹדִים בְּךָ, אִמְךָ מוֹדָה בְּךָ, אֲנִי בְּעַצְמִי מוֹדֶה לָךְ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי יִהְיוּ כָּל אַחֶיךָ נִקְרָאִין עַל שִׁמְךָ, אֵין אָדָם אוֹמֵר רְאוּבֵנִי אֲנָא שִׁמְעוֹנִי אֲנָא אֶלָּא יְהוּדִי אֲנָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדה בַּר סִימוֹן מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵים עָשָׂר בָּנִים וְהָיָה שָׁם אֶחָד וְהָיָה חָבִיב עָלָיו יוֹתֵר מִכֻּלָּם וְנָתַן לוֹ חֵלֶק בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְחֵלֶק עִם אֶחָיו. (בראשית מט, ח): יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ, כַּמָּה נִתְחַבֵּט יְהוֹשֻׁעַ שֶׁיִּנָּתֵן לוֹ עֹרֶף וְלֹא נָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ז, ח): בִּי אֲדֹנִי מָה אוֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ וגו'. וּלְמִי נָתַן לְדָוִד (שמואל ב כב, מא): וְאֹיְבַי תַּתָּה לִי עֹרֶף, לָמָה שֶׁהָיוּ פַּטְרִיקִין שֶׁלּוֹ, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ. וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ, הָכָא הוּא אוֹמֵר וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (בראשית כז, כט): וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ, אֶלָּא יִצְחָק עַל יְדֵי שֶׁלֹא נָטַל אֶלָּא אִשָּׁה אַחַת הוּא אוֹמֵר וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ, אֲבָל יַעֲקֹב עַל יְדֵי שֶׁנָּטַל אַרְבָּעָה נָשִׁים, כְּתִיב וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ.
רש"י על בראשית מ״ו:כ״ח - הטקסט מספריא
להורת לפניו. כְּתַרְגּוּמוֹ, לְפַנּוֹת לוֹ מָקוֹם, וּלְהוֹרוֹת הֵיאַךְ יִתְיַשֵּׁב בָּהּ:
לפניו. קֹדֶם שֶׁיַּגִּיַע לְשָׁם. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה לְהוֹרוֹת לְפָנָיו – לְתַקֵּן לוֹ בֵּית תַּלְמוּד שֶׁמִּשָּׁם תֵּצֵא הוֹרָאָה:
להורת לפניו TO DIRECT HIM — Render this as the Targum does: to prepare a place for him and to show him how he should settle in it.
לפניו BEFORE HIM — means before he should arrive there. A Midrashic comment is: להורת לפניו (in the sense of, “that there might be teaching before him”) — to establish for him a House of Study from which Teaching (הוראה or תורה) might go forth (Genesis Rabbah 95:3).
בראשית רבה ס״ה:כ׳ - הטקסט מספריא
וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק וגו' הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב (בראשית כז, כב), הָא קוֹל דְּקָל חַכִּים וְיָדַיָּה דְּמַשְׁלַחִין מִיתִין. דָּבָר אַחֵר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, אֵין יַעֲקֹב שׁוֹלֵט אֶלָּא בְּקוֹלוֹ, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, אֵין עֵשָׂו שׁוֹלֵט אֶלָּא בַּיָּדָיִם. דָּבָר אַחֵר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס קוֹלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מַכְנִיס, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, מְרַמֵּז לֵיהּ וְהוּא אָתֵי. דָּבָר אַחֵר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשָׁעָה שֶׁיַּעֲקֹב מַרְכִּין בְּקוֹלוֹ, יְדֵי עֵשָׂו שׁוֹלְטוֹת, דִּכְתִיב (שמות טו, כד): וַיִּלֹּנוּ כָּל הָעֵדָה, (שמות יז, ח): וַיָּבֹא עֲמָלֵק, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא מְצַפְצֵף בְּקוֹלוֹ אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, אֵין יְדֵי עֵשָׂו שׁוֹלְטוֹת. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא לֹא עָמְדוּ פִּילוֹסוֹפִין בָּעוֹלָם כְּבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר וּכְאַבְנִימוֹס הַגַּרְדִּי, נִתְכַּנְסוּ כָּל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶצְלוֹ, אָמְרוּ לוֹ תֹּאמַר שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים לִזְדַּוֵּג לְאֻמָּה זוֹ, אָמַר לְכוּ וְחִזְּרוּ עַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וְעַל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁלָּהֶן, וְאִם מְצָאתֶם שָׁם תִּינוֹקוֹת מְצַפְצְפִין בְּקוֹלָן אֵין אַתֶּם יְכוֹלִים לְהִזְדַּוֵּג לָהֶם, שֶׁכָּךְ הִבְטִיחָן אֲבִיהֶן וְאָמַר לָהֶם, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, בִּזְמַן שֶׁקּוֹלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מָצוּי בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, וְאִם לָאו, הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, אַתֶּם יְכוֹלִים לָהֶם. הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, בְּפִילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה (שופטים כא, יח): אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִין. הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, בִּימֵי יָרָבְעָם, קוֹל בְּכִי שֶׁהָרְגוּ מֵהֶם חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים ב יג, כ): וְלֹא עָצַר כֹּחַ יָרָבְעָם, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מָה אַתְּ סָבוּר שֶׁיָּרָבְעָם נִגַף, וַהֲלֹא לֹא נִגַּף אֶלָּא אֲבִיָה, וְלָמָּה נִגַּף, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר עַל יְדֵי שֶׁהֶעֱבִיר הַכָּרַת פָּנִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (ישעיה ג, ט): הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם. וְרַבִּי לֵוִי אָמַר עַל יְדֵי שֶׁהֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם שׁוֹמְרִים שְׁלשָׁה יָמִים עַד שֶׁנִּתְקַלְקְלָה צוּרָתָן, דִּתְנַן אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַל פַּרְצוּף פָּנִים עִם הַחֹטֶם, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו. וְאֵין מְעִידִים אֶלָּא עַד שְׁלשָׁה יָמִים. עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (ירמיה טו, ח): עָצְמוּ לִי אַלְמְנוֹתָו מֵחוֹל יַמִּים, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ וְרַבָּנָן, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר עַל שֶׁבִּזָּה לַאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א כא, י): וְעִמָּכֶם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל, קָרָא לַאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי בְּלִיַּעַל. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר עַל שֶׁחִסְדָּם בָּרַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יג, ח): וְאַתֶּם הָמוֹן רָב וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב. וְרַבָּנָן אָמְרֵי עַל שֶׁבָּאת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְיָדוֹ וְלֹא בִּטְלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יג, יט): וַיִּרְדֹּף אֲבִיָּה אַחֲרֵי יָרָבְעָם, וּכְתִיב (דברי הימים ב יג, יט): וַיִּלְכֹּד מִמֶּנּוּ עָרִים אֶת בֵּית אֵל וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ. וּכְתִיב (מלכים א יכ, כט): וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל. וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם מֶלֶךְ עַל יְדֵי שֶׁהוֹנָה מֶלֶךְ כָּמוֹהוּ עֲנָשׁוֹ הַכָּתוּב וְנִגַּף, הֶדְיוֹט שֶׁהוּא מוֹנֶה הֶדְיוֹט עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ט׳ - הטקסט מספריא
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם ונאמר לא בשמים היא הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב.
א"כ למה נאמר בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה כמו שאמר האחרון שבהן זכרו תורת משה עבדי וכן אם צונו בדברי הרשות כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו עשו מלחמה היום או אל תעשו בנו חומה זו או אל תבנוה מצוה לשמוע לו והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים שנאמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו.
וכן נביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים ובשלשתן נאמר אנכי אדרוש מעמו וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים והוא שיהיה הדבר לפי שעה כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר אליו תשמעון ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו היאך נעקור מ"ש בתורה פן תעלה עולותיך בכל מקום היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם.
וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק אף על פי שעשה אות שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא אבל לפי שעה שומעין לו בכל.
בד"א בשאר מצות אבל בעבודת כוכבים אין שומעין לו ואפילו לפי שעה ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואמר שה' צוהו שתעבד עבודת כוכבים היום בלבד או בשעה זו בלבד הרי זה דבר סרה על ה' ועל זה צוה הכתוב ואמר ובא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי דבר סרה על ה' אלהיכם שהרי בא להכחיש נבואתו של משה ולפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר וכל מה שעשה בלט וכשוף עשה ויחנק.
משנה אבות ד׳:ב׳ - הטקסט מספריא
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה. ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה. ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה. מצוה. ושכר עבירה עבירה:
רש"י על בראשית א׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ויעש אלהים את הרקיע. תִּקְּנוֹ עַל עָמְדוֹ, וְהִיא עֲשִׂיָּתוֹ, כְּמוֹ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ (דברים כ"א):
מעל לרקיע. עַל הָרָקִיעַ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מֵעַל לָרָקִיעַ, לְפִי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בָּאֲוִיר. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר כִּי טוֹב בְּיוֹם שֵׁנִי? לְפִי שֶׁלֹא הָיָה נִגְמָר מְלֶאכֶת הַמַּיִם עַד יוֹם שְׁלִישִׁי, וַהֲרֵי הִתְחִיל בָּהּ בְּשֵׁנִי, וְדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמַר אֵינוֹ בִּמְלוֹאוֹ וְטוּבוֹ; וּבַשְּׁלִישִׁי שֶׁנִּגְמַר מְלֶאכֶת הַמַּיִם וְהִתְחִיל וְגָמַר מְלָאכָה אֲחֶרֶת, כָּפַל בּוֹ כִּי טוֹב שְׁתֵּי פְּעָמִים, אַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַשֵּׁנִי וְאַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַיּוֹם:
ויעש אלהים את הרקיע AND GOD MADE THE EXPANSE — He put it in proper condition in its place: this is the meaning of “making” it. Similarly (Deuteronomy 21:12) ועשתה את צפרניה “And she shall let grow (literally, make) her nails”.
מעל לרקיע ABOVE THE EXPANSE — It is not said here על הרקיע “upon the firmament״, but מעל “hanging from above”, because they (the waters) were suspended in space (Genesis Rabbah 4:3). Why is it not stated in reference to the work of the second day “that it was good”? Because the work associated with water was not completed until the third day — He only began it on the second — and anything that is not completed is not in a state of perfection and at its best (and so cannot be termed “good”). Therefore on the third day when He completed the work associated with water and another work was commenced and finished, the words כי טוב are repeated, once in reference to the completion of the work of the second day, and again in reference to the completion of the work of that day (Genesis Rabbah 4:10).
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
משנה אבות א׳:י״ב - הטקסט מספריא
הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום. ורודף שלום. אוהב את הבריות. ומקרבן לתורה:
מצוטט ב־9 עמודים
אגרות קודש 1
- כרך כד ‹ ט'רסו לקו"ש ח"כ ע' 359
לקוטי שיחות 8
- כרך לז ‹ הוספות - מכתבים ‹ פסח ‹ 171 לקו"ש ח"כ ע' 357
- כרך טו ‹ טבת ‹ שיחה א ‹ 385 לקו"ש ח"כ ע' 354
- כרך טו ‹ עשרה בטבת ‹ שיחה א ‹ 420 לקו"ש ח"כ ע' 354
- כרך כא ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה א ‹ 296 לקו"ש ח"כ ע' 353
- כרך כג ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ז ‹ 269 לקו"ש ח"כ ע' 352
- כרך כה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ג ‹ 315 לקו"ש ח"כ ע' 358
- כרך כה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה יח ‹ 443 לקו"ש ח"כ ע' 352
- כרך כה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה יט ‹ 461 לקו"ש ח"כ ע' 352

