שיחה ז
הערות
עמוד 360
- 1. עשרה בטבת, תשל"ח
- 2. שיחות
- 1. בכ"ז ראה בשיחה הקודמת ס"א ובהנסמן שם.
- 2. לא בריגא, אטוואצק ולא כאן. וע"פ השמועה גם לא בליובאוויטש.
- 3. דמוצאי ש"פ מקץ, שבת חנוכה, ודוזאת חנוכה ש.ז
- 4. אבות פ"א מי"ז.
- 7. ) תהלים קיח, כ.
- 6. כתר שם טוב סרליט (ל, ד). וראה גם זחיב נא, א ובאו"ת להה"מ לתהלים עה"פ (עז, ד) שמקשר .זה השער לה'" עם ,בזאת יבוא אהרן גו'".
- 7. ח'א יא, ב.
- 8. ח'ג נו, ב.
- 9. אחרי טז, ג.
- 0. כמובן מזה שעבודתו בקדה"ק מכפרת על כאו"א מבנ*י במחדו"מ שלהם. ובפרט ע"פ המבואר בכ"מ (עט"ר לז, א. אוה"ת שמע"צ ע' א'תשפ. המשך וככה תרל"ז ספצ"ז. ועוד) שכפרת-תשובת יוהכ"פ היא תשובה שלימה שזדונות געשו לו כזכיות.
עמוד 361
- 1. הל' גירושין ספ"ב.
- 2. פרש"י ומצו"ד ישעי' מט, א. וראה זח"ב קעט, סע"ב. ובארוכה -- בלקו"ש חי*ח ע' 343 ואילך ובהנסמן שם.
- 3. שעלר ניבא בכו"כ מקומות בספרו.
- 4. מגילה יד, א.
- 5. ישע" נו, א.
- 6. לקו"ת ר"פ דברים עה"פ ציון במשפט תפדה.
- 7. ישער" א, כז.
- 8. עשרה בטבת, תשל"ח
- 9. שיחות 1
- 8. ראה מגילה כט, א,
- 9. פסחים פז, ב.
- 0. שבת צז, א.
- 21. כי לאחרי כל הביאורים בזה (בירור הניצוצי קדושה (תו"א ר"פ לך. תו"ח ר*פ ח"ש. ביאוה"ז
עמוד 362
- 1. (לאדהאמ"צ) קלו, א ואילך. ובכ"מ), עונש דחטאינו וכו) הרי כמה דרכים למקום ולא ע"י יסורים ר"ל ובפרט יסורי גלות דקשה ממיתה (ראה ס' החינוך מצוה תי).
- 2. וי"ל דביאורים הנ"ל הם הסברה ע"פ סדר ההשתל' והעולמות (לאחרי שנבה"ע ומדידה והגבלה שלו כפי שעלה ברצון), אבל לפנ"ז -- אין הגבלות, וכמה דרכים כו' כנ"ל.
- 3. ודוגמתו בטעמי ברה"ע -- שישנם כמו שהוא לנשמות באצילות וכו', אבל הטעס בעצם כי נתאווה הקב"ה כו' (ראה המשך תרס"ו ע' ז' ואילך. ע' תמו).
- 4. עד"ז בעניו דאתדל"ע נמשכת באתדל"ת. ועוד. ואכ"מ.
- 2. ויתרה מזה -- התורה מצווה להתפלל וכו" ע"ז ולהתפלל כו"כ פעמים -- בתפלת יח וכו והוספה בימי הצומות, בברכות ההפטורה ודעננו.
- 3. איוב כח, ג.
- 4. סנהדרין צז, סע"ב.
- 5. לשון הרמב"ם הל' תשובה פ"ז ה*ה.
- 9. עשרה בטבת, תשל"ח
- 10. שיחות
- 6. ישעי נו, ו.
- 7. ב א.
- 8. בתהלים שם.
- 9. שם ד ואילך.
עמוד 363
- 0. ישעי' שם, ז.
- 1. צפני" ג, ט.
- 2. ישעי' שם, ח.
- 3. שאוה"ע עצמם יביאום וכמש"נ בכמה נבואות ישעי', ועד ש,והיו מלכים אומניך גו'* (ישעי מט, כג).
- 4. או"ח סו"ס רנ.
- 5. רמב"ן בראשית ב, ג. סידור דרושי ר"ה רלד, א. ועוד.
- 6. שמו"ר פ"ל, ט.
- 7. שהרי כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב (סנהדרין ר"פ חלק).
- 9. עשרה בטבת, תשל"ח
- 10. שיחות 3
- 8. ראה זח"ג עג, א. לקו"ת ויקרא ה, ג.
- 39. שער הגלגולים הקדמה יז. ש' רוה"ק (קח,
- 13. ב). ליקוטי מהרח"ו שבסוף ש' מרז"ל.
- 0. תניא פלזז (מח, א).
- 41. הל' ת"ת לאדה"ז פ"א סיד.
עמוד 364
- 2. ישעי שם.
- 3. ראה שיחת ח"י אלול תש*א. מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר היום יום בתחילתו. הקול קורא דלאלתר לגאולה (הקריאה והקדושה סיון, תמוז, מנ"א תש'א. תשרי תש"ג. אגרות קודש שלו (ח"ה ע' שסא; שעז;: תח; ח"ו ע' תל)). ועוד.
- 3. עשרה בטבת, תשל"ח
- 4. שיחות
- 4. יתרו יט, ו.
- 5. כמו אכילת (קדשים ד)כהנים (קרח יח, ת. זבחים צא, א).
- 7. וכן ע"פ פרש"י (יתרו שם) ,כהנים" -- שרים הרי ענינם שררה וגדלות.
- 6. ראה לקו"ת ברכה צו, ב. ובכ*מ (לענין תורה). ומזה מובן גם לענין צדקה (מצוות) --- מכיון ש(גדול) תלמוד (ש)מביא לידי מעשה. ולהעיר מהפס"ד (או"ח סקנ"ו): מביהכ*נ (תפלה) לביהמ"ד (תורה) ואח"כ ילך לעסקיו (שאז הוא עיקר העבודה דצדקה).
- 9. וראה לקו"ש ח"ה ע' 438, שהצדקה שקודם התפלה (יהיב פרוטה לעני והדר מצלי) -- ענינה הוא הכנה לתפלה (ולא כ"כ העבודה דצדקה מצד עצמה), ועיקר העבודה דצדקה (מצד עצמה) היא לאחרי התפלה ותורה, כנ"ל.
- 7. הל' תעניות בסופון.
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
משנה תורה, הלכות תשובה ז׳ - הטקסט מספריא
הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שבארנו ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתודות בפיו מחטאיו ולנעור כפיו מחטאיו כדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא.
לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא נוטה למות ושמא ימות בשעתו ונמצא עומד בחטאו לפיכך ישוב מחטאיו מיד ולא יאמר כשאזקין אשוב שמא ימות טרם שיזקין הוא ששלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים.
אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגניבה אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן מן הכל צריך לחזור בתשובה ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם וכן הוא אומר יעזוב רשע וגו'.
ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם.
כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך.
גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך ונאמר ולא שבתם עדי נאם ה' ונאמר אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק התשובה מקרבת את הרחוקים אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד וכן אתה מוצא שבלשון שהקדוש ברוך הוא מרחיק החוטאים בה מקרב את השבים בין יחיד בין רבים שנאמר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונאמר ביכניהו ברשעתו כתוב את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני וגו' וכיון ששב בגלותו נאמר בזרובבל בנו ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם .
כמה מעולה מעלת התשובה אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם צועק ואינו נענה שנאמר כי תרבו תפלה וגו' ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי מי גם בכם ויסגר דלתים וגו' והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם צועק ונענה מיד שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה האלהים את מעשיך ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות.
בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר אם חרפו אותן הכסילים במעשיהם הראשונים ואמרו להן אמש היית עושה כך וכך ואמש היית אומר כך וכך אל ירגישו להן אלא שומעין ושמחים ויודעין שזו זכות להם שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהן זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים או להזכירן לפניו כדי לביישו או להזכיר דברים וענינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה הכל אסור ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה שנאמר ולא תונו איש את עמיתו.
רמב"ן על בראשית ב׳:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ בֵּרְכוֹ בַּמָּן וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן, וְהַמִּקְרָא כָּתוּב עַל הֶעָתִיד, לְשׁוֹן רַבֵּינוּ שְׁלֹמֹה מִבְּרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה י"א:ב'). וּבְשֵׁם הַגָּאוֹן רַב סְעַדְיָה אָמְרוּ שֶׁהַבְּרָכָה וְהַקִּדּוּשׁ עַל הַשּׁוֹמְרִים שֶׁיִּהְיוּ מְבֹרָכִים וּמְקֻדָּשִׁים. וְאֵין מַשְׁמַע הַכָּתוּב שֶׁיְּדַבֵּר עַל הֶעָתִיד. וְרַבִּי אַבְרָהָם אָמַר (אבן עזרא על בראשית ב':ג') כִּי הַבְּרָכָה תּוֹסֶפֶת טוֹב, שֶׁיִּתְחַדֵּשׁ הַגּוּפוֹת יִתְרוֹן כֹּחַ בַּתּוֹלָדוֹת, וּבַנְּשָׁמָה יִתְרוֹן הַשֵּׂכֶל, וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ, שֶׁלֹּא עָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה כִּשְׁאָר הַיָּמִים. וּדְבָרוֹ בָּזֶה נָכוֹן לַמַּאֲמִינִים בּוֹ, כִּי אֵין זֶה מֻשָּׂג בְּהֶרְגֵּשׁ לַאֲנָשִׁים. וְהָאֱמֶת כִּי הַבְּרָכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת הִיא מֵעֵין הַבְּרָכוֹת, וְהוּא יְסוֹד עוֹלָם, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי יִמְשֹׁךְ מִן הַקֹּדֶשׁ. וְאִם תָּבִין דְּבָרִי זֶה תֵּדַע מָה שֶׁאָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה י"א:ח'), לְפִי שֶׁאֵין לוֹ בֶּן זוּג, וּמָה שֶׁאָמְרוּ עוֹד כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא בֶּן זוּגֵךְ, וְתַשְׂכִּיל כִּי בְּשַׁבָּת נֶפֶשׁ יְתֵרָה בֶּאֱמֶת:
אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לֵעָשׂוֹת בְּשַׁבָּת כָּפַל וְעָשָׂה בְּשִׁשִּׁי, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה י"א:ט'), לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ב':ג'). אֲבָל רַבִּי אַבְרָהָם אָמַר (אבן עזרא על בראשית ב':ג') כִּפְשׁוּטוֹ, כִּי מְלַאכְתּוֹ – הַשָּׁרָשִׁים בְּכָל הַמִּינִים, שֶׁנָּתַן בָּהֶם כֹּחַ לַעֲשׂוֹת כְּמוֹתָן. וְלִי נִרְאֶה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁשָּׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא יֵשׁ מֵאַיִן לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הַנִּזְכָּרִים בְּשֵׁשֶׁת הַיָּמִים. וְהִנֵּה אָמַר כִּי שָׁבַת מִבְּרִיאָה וּמִמַּעֲשֵׂה מִן הַבְּרִיאָה שֶׁבָּרָא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וּמִן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעָשָׂה בִּשְׁאָר הַיָּמִים. וְיִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה "לַעֲשׂוֹת" נִמְשָׁךְ לְמַעְלָה, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא מִלַּעֲשׂוֹת, וְכָמֹהוּ "כִּי חָדַל לִסְפֹּר" (בראשית מ"א:מ"ט), "וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר" (שם יא ח), "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר" (שמות יט יב), "וְלֹא סָרוּ מִצְוַת הַמֶּלֶךְ" (דהי"ב ח טו), וְכֵן רַבִּים. וְדַע כִּי נִכְלַל עוֹד בְּמִלַּת "לַעֲשׂוֹת" כִּי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית הֵם כָּל יְמוֹת עוֹלָם, כִּי קִיּוּמוֹ יִהְיֶה שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה (ר"ה לא), שֶׁלְּכָךְ אָמְרוּ (ב"ר יט ח) יוֹמוֹ שֶׁל הקב"ה אֶלֶף שָׁנִים. וְהִנֵּה בִּשְׁנֵי הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיָה הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מַיִם וְלֹא נִשְׁלַם בָּהֶם דָּבָר, וְהֵם רֶמֶז לִשְׁנֵי אֲלָפִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם קוֹרֵא בְּשֵׁם ה', וְכָךְ אָמְרוּ (ע"ז ט) שְׁנֵי אֲלָפִים תֹּהוּ, אֲבָל הָיְתָה הַבְּרִיאָה בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הָאוֹר, כְּנֶגֶד הָאֶלֶף שֶׁל יְמוֹת אָדָם שֶׁהָיָה אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ, וְאוּלַי לֹא עָבַד אֱנוֹשׁ עֲבוֹדָה זָרָה עַד שֶׁמֵּת אָדָם הָרִאשׁוֹן. בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי יְהִי רָקִיעַ וִיהִי מַבְדִּיל, שֶׁבּוֹ הָיוּ מֻבְדָּלִין נֹחַ וּבָנָיו הַצַּדִּיקִים מִן הָרְשָׁעִים שֶׁנִּדּוֹנוּ בַּמַּיִם. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נִרְאֵית הַיַּבָּשָׁה וְהִצְמִיחָה וְעָשְׂתָה פֵּרוֹת, הוּא הָאֶלֶף הַשְּׁלִישִׁי הַמַּתְחִיל בִּהְיוֹת אַבְרָהָם בֶּן מ"ח שָׁנָה (ב"ר סד ד), וְאָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה' (בראשית ד':כ"ו), וְצָמַח צֶמַח צַדִּיק, כִּי מָשַׁךְ רַבִּים לָדַעַת אֶת ה', כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (שם יב ה), וְצִוָּה אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בָּנָיו אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (יח יט), וְעָלָה הָעִנְיָן עַד שֶׁקִּבְּלוּ זַרְעוֹ אֶת הַתּוֹרָה בְּסִינַי וְנִבְנָה הַבַּיִת בַּיּוֹם הַהוּא, וְאָז נִתְקַיְּמוּ כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁהֵם פֵּרוֹת הָעוֹלָם. וְדַע כִּי מֵעֵת הֱיוֹת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת יֵחָשֵׁב כְּיוֹם מָחָר, וְעַל כֵּן יַתְחִיל עִנְיַן כָּל יוֹם קֹדֶם לוֹ מְעַט, כַּאֲשֶׁר נוֹלַד אַבְרָהָם בָּאֶלֶף הַשֵּׁנִי, וְכֵן תִּרְאֶה בְּכָל יוֹם וָיוֹם. וְהַיּוֹם הָרְבִיעִי נִבְרְאוּ בּוֹ הַמְּאוֹרוֹת הַגָּדוֹל וְהַקָּטָן וְהַכּוֹכָבִים, יוֹמוֹ יִרְמֹז בָּאֶלֶף הָד', הוּא הֵחֵל כַּאֲשֶׁר נִבְנָה בַּיִת רִאשׁוֹן ע"ב שָׁנָה אַחֲרֵי בִּנְיָנוֹ עַד אַחֲרֵי הַבַּיִת הַשֵּׁנִי קע"ב שָׁנָה. וְהִנֵּה בַּיּוֹם הַזֶּה לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה', וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ רָבוּץ שָׁם כַּאֲרִי אוֹכֵל הַקָּרְבָּנוֹת, וְאַחֲרֵי כֵן הִקְטִין אוֹרָם וְגָלוּ כַּאֲשֶׁר יֵעָדֵר בְּמוֹלַד הַלְּבָנָה, וְזָרְחָה לָהֶם כָּל יְמֵי בַּיִת שֵׁנִי, וְהָאֵשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ רָבוּץ כְּכֶלֶב, וְשָׁקְעוּ שְׁנֵי הַמְּאוֹרִים בְּעֶרֶב הַיּוֹם וְחָרַב הַבַּיִת. בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי שָׁרְצוּ הַמַּיִם נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ, רֶמֶז לָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי הַמַּתְחִיל קע"ב שָׁנָה אַחַר חֻרְבַּן הַבַּיִת, כִּי בּוֹ יִמְשְׁלוּ הָאֻמּוֹת וְיֵעָשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם כְּרֶמֶשׂ לֹא מֹשֵׁל בּוֹ, כֻּלּוֹ בְּחַכָּה הֵעֲלָה, יְגֹרֵהוּ בְחֶרְמוֹ וְיַאַסְפֵהוּ בְּמִכְמַרְתּוֹ, וְאֵין דּוֹרֵשׁ אֶת ה'. בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי בַּבֹּקֶר "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ", וְהָיְתָה בְּרִיאָתָהּ קֹדֶם זְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב (תהלים קד כב) "תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן", וְאָז נִבְרָא הָאָדָם בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, וְהוּא זְמַן מֶמְשַׁלְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כג) "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב", וְהוּא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי, כִּי בִּתְחִלָּתוֹ יִמְשְׁלוּ בּוֹ הַחַיּוֹת, הֵם הַמַּלְכִיּוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת ה', וְאַחֲרֵי עֲשִׂירִיתוֹ כְּשִׁעוּר הָנֵץ הַחַמָּה לַיּוֹם (עיין פסחים צד) יָבֹא הַגּוֹאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (תהלים פט לז) "וְכִסְאוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי", זֶהוּ בֶּן דָּוִד הַנַּעֲשֶׂה בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, כְּדִכְתִיב (דניאל ז':י"ג-י"ד) "וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי וְלֵהּ יְהִיב שָׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ", וְיִהְיֶה זֶה קי"ח אַחַר חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי דָּנִיֵּאל (שם יב יא) "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים". וְנִרְאֶה מִשִּׁנּוּי הַיָּמִים מִשֶּׁרֶץ הַמַּיִם וְהָעוֹף לְחַיַּת הָאָרֶץ, כִּי בִּתְחִלַּת הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי תִּתְחַדֵּשׁ מַלְכוּת אֻמָּה שַׁלֶּטֶת וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָא, וּמִתְקָרֶבֶת אֶל הָאֱמֶת יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹנוֹת. הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, רֶמֶז לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים. וְהָאֵל יִשְׁמְרֵנוּ בְּכָל הַיָּמִים, וְיָשִׂים חֶלְקֵנוּ עִם עֲבָדָיו הַתְּמִימִים:
שמות רבה ל׳:ט׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמז, יט): מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אֵלּוּ הַדִּבְּרוֹת. (תהלים קמז, יט): חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ הַמִּשְׁפָּטִים. לְפִי שֶׁאֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם מוֹרֶה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה הוּא אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת וְלִשְׁמֹר. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָלְכוּ לְרוֹמִי וְדָרְשׁוּ שָׁם אֵין דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָשָׂר וְדָם שֶׁהוּא גוֹזֵר גְּזֵרָה וְהוּא אוֹמֵר לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. הָיָה שָׁם מִין אֶחָד אַחַר שֶׁיָּצְאוּ אָמַר לָהֶם אֵין דִּבְרֵיכֶם אֶלָּא כָּזָב, לֹא אֲמַרְתֶּם אֱלֹהִים אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה, לָמָּה אֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ רָשָׁע שֶׁבָּעוֹלָם אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְטַלְטֵל בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ בְּשַׁבָּת, אָמַר לָהֶם הֵן, אָמְרוּ לוֹ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים חֲצֵרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ו, ג): מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וַאֲפִלּוּ אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה, אֵינוֹ מְטַלְטֵל מְלוֹא קוֹמָתוֹ, אָמַר לָהֶם הֵן, אָמְרוּ לוֹ כְּתִיב (ירמיה כג, כד): הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא. דָּבָר אַחֵר, מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהָיָה נוֹטֵעַ בּוֹ כָּל מִינֵי אִילָנוֹת וְלֹא הָיָה נִכְנַס לְתוֹכוֹ אֶלָא הוּא, שֶׁהָיָה מְשַׁמְּרוֹ, מִשֶּׁעָמְדוּ בָנָיו עַל פִּרְקָן, אָמַר לָהֶם בָּנַי הַפַּרְדֵּס הַזֶּה אֲנִי הָיִיתִי מְשַׁמְּרוֹ וְלֹא הִנַּחְתִּי אָדָם לְהִכָּנֵס בְּתוֹכוֹ, אַתֶּם תִּהְיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיִיתִי אֲנִי מְשַׁמְּרוֹ. כָּךְ אָמַר הָאֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁלֹא בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה הִתְקַנְתִּי אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, מַהוּ אָמוֹן, אוֹמֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, יב): כַּאֲשֶׁר יִשָֹּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, לֹא נְתַתִּיהָ לְאֶחָד מִן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ (שמות כד, ז): כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, מִיָּד נְתָנָהּ לָהֶם, הֱוֵי: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי, אֶלָא לְמִי, לְיַעֲקֹב, שֶׁבְּחָרוֹ מִכָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְלֹא נָתַן לָהֶם אֶלָּא מִקְצָת, נָתַן לְאָדָם שֵׁשׁ מִצְווֹת, הוֹסִיף לְנֹחַ אַחַת, לְאַבְרָהָם שְׁמוֹנֶה, לְיַעֲקֹב תֵּשַׁע, אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל נָתַן לָהֶם הַכֹּל. אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לְפָנָיו שֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִינֵי תַּבְשִׁילִין, נִכְנַס עַבְדוֹ נָתַן לוֹ חֲתִיכָה. שֵׁנִי, נָתַן לוֹ בֵּיצָה. שְׁלִישִׁי, נָתַן לוֹ יָרָק, וְכֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. נִכְנַס בְּנוֹ נָתַן לוֹ כָּל הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו, אָמַר לוֹ לָאֵלּוּ נָתַתִּי מָנָה מָנָה, אֲבָל אֶת הַכֹּל נָתַתִּי בִּרְשׁוּתְךָ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נָתַן לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶלָּא מִקְצַת מִצְווֹת, אֲבָל כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם הֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא לְמִלְחָמָה וְהָיוּ הַלִּגְיוֹנוֹת עִמּוֹ, וְהָיָה שׁוֹחֵט בְּהֵמָה וְהָיָה מְחַלֵּק לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנָה כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ, הֵצִיץ בְּנוֹ וְאָמַר לוֹ מָה אַתָּה נוֹתֵן לִי, אָמַר לוֹ מִמַּה שֶּׁהִתְקַנְתִּי לְעַצְמִי. לְפִיכָךְ נָתַן הָאֱלֹהִים לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מִצְווֹת גָּלְמִיּוֹת שֶׁיִּיגְעוּ בָּהֶן וְלֹא הִפְרִישׁ בָּהֶן בֵּין טֻמְאָה לְטָהֳרָה, בָּאוּ יִשְׂרָאֵל וּפֵרַשׁ לָהֶם הַמִּצְווֹת כָּל אַחַת וְאַחַת, עָנְשָׁהּ וּמַתַּן שְׂכָרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים א, ב): יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר: חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל.