תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יט עקב

שיחה ה

רשימת העמודים (9) מצוטט ב־11 עמודים חיפוש חדש

121שיחה ה

עקב

א. ענין השמירה ע"י המזוזה – עיקר במצוה

מיד לאחר מצות מזוזה בפרשתנו¹ "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", אומרת התורה גם את שכר המצוה:² "למען ירבו ימיכם וימי בניכם...", וכך נקבע כפסק הלכה בשולחן ערוך³: "כל הזהיר בה יאריכו ימיו וימי בניו..."⁴.

בענין הודעת השכר דומה מצות מזוזה למצוות מסויימות אחרות, שהתורה מציינת בפרוש את שכרן (ככיבוד אב ואם⁵ וכדומה⁶), אך במצות מזוזה יש ענין נוסף, שאיננו נימצא במצוות אחרות, כדלהלן:

חז"ל אומרים⁷, והדברים מובאים ה בטור³, שעל־ידי קביעת מזוזה בפתח הבית, הבית נשמר על־ידי הקב"ה ("מלך בשר ודם מבפנים ועבדיו שומרין אותו מבחוץ, ואתם ישנין על מטתכם והקב"ה שומר אתכם מבחוץ"⁸).

שמירה זאת, הנגרמת על־ידי מצות מזוזה, איננה שכר למצוה, אלא, כהסבר הב"ח⁹, "הנאה וריוח מגוף המצות עצמה .. נוסף לו על השכר...".

121בכך מסביר הב"ח את דברי הטור, שהשמירה על־ידי המזוזה היא "גדולה מזה" – גדולה מן השכר "למען ירבו..."¹⁰, כיוון שזוהי הנאה "מגוף המצוה עצמה".

יתר־על־כן: השמירה איננה "הנאה וריוח" צדדית של מצות מזוזה, אלא עיקר בה, כלשון התוספות¹¹: "לשימור עביד"^*.

ב. קיום מצות למען שכר איננו, בדרך כלל, קיומה המושלם

לגבי מעלתה של מצות מזוזה, שגוף המצוה היא שמירה, שונה אופן קיום מצוה זו מאופן קיום מצוות אחרות:

באופן כללי, כשמציינת התורה בפרוש את שכר המצוה, אין זה סתם כדי לספר על כך, אלא, כפשוטו¹² של מקרא, כדי לחזק¹³ ולזרז את קיום המצוות. והרי חז"ל¹⁴ אומרים: "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף־על־פי שלא לשמה...", והרמב"ם פוסק כך להלכה בהלכות תשובה¹⁵, ומסביר שמוכרח להיות סדר זה של לימוד: "הקטנים... אין מלמדין אותן אלא... וכדי לקבל שכר עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין¹⁶ להן רז זה¹⁷ מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה (של לשמה) בנחת...", והוא מדבר על כך בהרחבה בפירושו למשניות^*, שם הוא אומר, שאלה שעדיין אינם "משיגין האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו ע"ה" – "מזרזין אותם על זה ומחזקים כוונתם" לקיים מצוות למען שכרן.

מצד שני מובן, שקיום מצוה רק למען שכרה איננו קיום בשלימות כי זהו קיום "שלא לשמה". יתר־על־כן: גם כאשר מקיימים מצוה כדי לקיים "מצוות בוראו"¹⁸, אך יחד עם זאת מכוונים "אף להנאת עצמו"¹⁸ – למשל: נותנים צדקה "בשביל שיחיה בני או שאהיה בן עולם־הבא"^*, הרי למרות 122שהוא ("בדבר זה"¹⁹) "צדיק גמור", בכל זאת אין כאן עדיין קיום המצוה באופן של שלימות"²⁰.

אך לא כן בענין השמירה של המזוזה. על כך יש לומר, שקיום המצוה למען השמירה איננו פוגם בשלמותה, כיון שזה איננו שכר המצוה, אלא תוצאתה וחלק ממנה עצמה, אחד מעניני המצוה, ואף יותר מכך, כמובא לעיל מן התוספות, זוהי מטרת המצוה – "לשימור עביד".

ועוד: אחד מן הטעמים²¹ לקביעת המזוזה "בטפח הסמוך לרשות הרבים" הוא "כי היכי דתינטרי'" (=כדי שתשמור אותו). כלומר, היות המזוזה לשמירה איננה רק באפשרות של מחשבה על כך בעת קביעתה, אלא הדבר מתבטא גם באופן קיום המצוה במעשה בפועל²², כפי שמציין הטור בהמשך דבריו²³.

ג. מצות הקב"ה – קביעת שמירה לבית

לכאורה מתעוררת השאלה: בטור עצמו נאמר בסוף, לאחר הזכרת ההלכה שלעיל: "ומכל־מקום לא יהא כוונת המקיימה אלא לקיים מצות הבורא ית' שציונו עליה" – שאין לכוון שהמזוזה היא לשם שמירה?

אבל, בטור אין הדברים נאמרים בלשון איסור. כן אין נראה, שהטור בא לומר שאין לחשוב כלל בקיום מצות מזוזה שהיא שמירה, שהרי, כמוסבר לעיל, אם אופן קיומה הוא על־ידי פעולה המצביעה על ענין השמירה, הרי קל־וחומר מותר לחשוב על כך.

אלא שבכך הוא שולל את הכוונה לקיים את המצוה לשם השמירה שבה, כי היה עלינו לקיים את המצוה באותו חשק והידור גם אם לא היה ענין השמירה כלל, אלא כדי "לקיים מצות הבורא יתברך", אך מותר בשעת המעשה לזכור שהמצוה היא ציוויו של הקב"ה ליהודי לקבוע שמירה לביתו.

ואפילו כאשר מקיימים את המצוה רק לשם השמירה, הרי זהו קיום המצוה, (אלא) שלא לשמה, וגם אז (במצבם המתואר שם בדעה וחכמה וכו') הרי, כלשון הרמב"ם: "מזרזין אותם על זה ומחזקים כוונתם".

ד. דברי הרמב"ם, שהחשבת מזוזה כקמיע היא "טפשות"

לכאורה ניתן לשאול על כך?

123הרמב"ם פוסק²⁴ (והטור מביאו²⁵), ש"אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים .. הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא", שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא עשו מצוה גדולה... כאילו הוא קמיע של הניית עצמן"...

כלומר: כאשר מייעדים את המזוזה ל"קמיע..." (לשמירה) הרי זו "טפשות" ועוד – "הרי־הוא בכלל מי שאין לו חלק לעולם־הבא"²⁶

[דברי הרמב"ם ש"בטלה המצוה" – המזוזה פסולה, אינם שייכים לעניננו, כי הפסול איננו מפני ש"עשו מצוה גדולה... כאילו הוא קמיע...", אלא מפני שהוסיפו את "שמות המלאכים... בפנים המזוזה בניגוד לפסק הרמב"ם בהלכה הקודמת, ש"הוסיף מבפנים אפילו אות אחת הרי זה פסולה"²⁷

ודברי הרמב"ם ש"עשו מצוה גדולה..." אינם סיבה ל"בטלו המצוה", אלא הוספה והסבר הסיבה ל"הרי הן בכלל מי שאין להם..."].

ה. האיסור הנ"ל איננו בגלל הכוונה שלא לשמה

אך לאמיתו של דבר, אין להסיק מדברי הרמב"ם, שהאיסור דלעיל, הוא בגלל שיש כאן כוונה שלא לשמה (בשימוש המזוזה כשמירה ל"הניית עצמן"), שהרי, קשה לומר, שמסיבה זו הוא ייקרא "טפש", כי "לשימור עביד", ואף ייכלל "בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא", בעוד אשר הרמב"ם פוסק במפורש להלכה²⁸ ש"הבריא שקרא פסוקין... כדי שתגן... הרי זה מותר" – כלומר, מותר להשתמש בדברי תורה כהגנה ואין התורה נעשית על־ידי זאת ל"קמיע של הניית עצמן".

אלא, האיסור הוא, כפי שמסביר הרמב"ם עצמו באומרו בהמשך: "כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם".

כתיבת "שמות המלאכים וכו'" בתוך המזוזה מוכיחה, שאין המזוזה בעיניהם כלל ענין של מצוה (שהרי אין מקום לתוספות (במצוה²⁹ ו)שמירה שנקבעו על־ידי הקב"ה?), אלא "קמיע של הניית עצמן" – דבר שנועד להנאותיו שלו, ל"הבלי העולם...".

וזוהי טפשותם, כי המזוזה מהווה שמירה רק מפני היותה מצוה, ואילו הם (על־ידי הוספה במזוזה) חושבים 124בטפשותם שהשמירה איננה מפני המצוה אלא כ"קמיע של הניית עצמן", ולכן זהו בעיניהם "דבר המהנה בהבלי העולם" ולפיכך "אין להם חלק לעולם הבא", כפי שמוצאים לגבי ההלכה³⁰ שה"עושין דברי תורה רפואת הגוף" הם "בכלל הכופרים בתורה", כי התורה היא "רפואת נפשות" בלבד³¹.

לא כך מי שקובע מזוזה כשרה ללא תוספות, ובשעת קיום המצוה הוא מכוון לקיימה לצורך השמירה של המצווה³², הרי הוא נכלל, לכל היותר, במסגרת של קיום המצוה שלא לשמה³³.

וכאשר אין הוא מקיים זאת רק לצורך השמירה, אלא כדי לקיים מצות ה', שציוה לקבוע שמירה בפתח הבית – הרי אז הוא מקיים את המצוה בשלמותה³⁴.

ו. שמירה גם כאשר לא חלה המצוה

לפי האמור לעיל, שהשמירה הקשורה למזוזה איננה "שכר" או 125"סגולה" הנוספים על המצוה, אלא חלק ממנה עצמה, יובן דבר מפליא במצות מזוזה, כדלהלן:

המשנה מונה (במסכת כלים³⁵) מספר כלים שיש להם בית קיבול (ולפיכך "הרי אלו טמאין") וביניהם: "מקל שיש בו בית קיבול מזוזה". נאמר שם בתוספות יום־טוב: "ואפשר שהיו אנשים בזמן המשנה נושאים מזוזה עמם וחשבו זה למצוה ולשמירה להם".

מכך שעובדת מציאותו של "מקל שיש בו..." לצורך שמירה מובאת במשנה ללא התייחסות³⁶, נראה, שיש מקום למעשה זה³⁷.

ואכן, מדברי הירושלמי מוכח, שבמזוזה עצמה יש סגולת שמירה, אף כאשר אין כאן קיום המצוה: מסופר בירושלמי³⁸ שרבינו הקדוש שלח מזוזה לארטבון – גוי³⁹ – באומרו שהוא שולח לו "מילה דאת דמך לך והיא מנטרא לך" (=דבר ש(גם כש)אתה ישן, היא שומרת אותך). כלומר, למרות שלגבי הנכרי אין קיום מצות מזוזה⁴⁰, בכל זאת, גם במקרה זה חל הענין של "מנטרא לך" במזוזה.

[ובמיוחד לפי המשך הסיפור, כמובא בשאלתות^*, שמיד כשקיבל ארטבון את המזוזה פעלה השמירה ו"מיד ברחה אותה שדה..."].

לכאורה, תמוה הדבר: הנוהג להכניס ב"מקל" דוקא מזוזה מוכיח, שלא לקחו זאת סתם כפרשה מן התורה (שאף היא מגינה⁴¹), אלא דוקא כמזוזה – וכיצד חל כאן ענין השמירה של מזוזה? הלוא ההלכה היא⁴², ש"תלאה במקל פסולה", וכהדגשת הגמרא⁴³: "סכנה ואין בה מצוה", כפירוש רש"י⁴⁴: "סכנה – מן המזיקים, שאין הבית משתמר בה עד שיקבענה בצורת הפתח כהלכתה".

[אמנם, הגמרא מספרת שם ש"של בית מונבז המלך היו עושין בפונדקותיהן כן זכר למזוזה", ומוצאים במספר מצוות, שעושים זכר למצוה, כשאי־אפשר לקיימה, כגון ה"זרוע" שנלקח בליל פסח זכר לקרבן פסח⁴⁵, אבל אין אנו מוצאים שעל־ידי הזכר⁴⁶ 126יתקיים שכר המצוה. והסיבה לכך מובנת, אמנם זהו "מעין" ו"זכר" למצוה לפי התורה, אך השכר כרוך בקיום המצוה ממש].

אך, לפי המוסבר לעיל, מובנים הדברים: השמירה שעל־ידי המזוזה קשורה למזוזה עצמה, ולכן ייתכן שמשהו מן השמירה נמצא במזוזה עצמה, גם כשאין מתקיימת מצוה מזוזה, כיון שנכתבה לשם מזוזה וכדומה, ואפילו אצל גוי כמו ארטבון.

ז. מדוע בחר אדמו"ר הריי"צ בענין שלילי –

פטור ממזוזה?

בכך יובן גם סיפור מופלא, שסיפר כ"ק מורי וחמי אדמו"ר^*: בהיותו במאסר, שאלו אותו בחקירה הראשונה אם הוא יודע היכן הוא נמצא. על כך הוא ענה: "ודאי אני יודע. אני נמצא במקום כזה, הפטור ממזוזה. ישנם מספר מקומות הפטורים ממזוזה, כגון: בית דיר של סוסים⁴⁷, ובית הכסא".

לכאורה אין מובן: מדוע בחר כ"ק מורי וחמי אדמו"ר ענין שלילי, שזהו מקום הפטור ממזוזה? לכאורה, היה מתאים יותר לענות בדבר חיובי, שהוא נמצא במקום, ש(גם) בו יש השגחה פרטית⁴⁸, ובמיוחד כאשר בספרו את פרטי המאסר לפני החקירה ולאחריה הוא מדגיש ש"מלוא כל הארץ כבודו" וכדומה?

במיוחד קשה הדבר, כי כ"ק מורי וחמי אדמו"ר רצה להראות, כפי שסיפר מספר פעמים⁴⁹, התנהגות תקיפה וחוסר התחשבות בהם, "כאילו אינם וכאין ואפס ממש"^* – והיה מתאים אפוא להדגיש דוקא דברים אלו?

בענין זה יש לומר: כ"ק מורי וחמי אדמו"ר רצה גם שם, במאסר, את שמירת המזוזה, וכיון שבלתי־אפשרי היה לקיים את המצוה כפשוטה, הוא עשה לה "זכר" לפי יכולתו, ודיבר בתורת מזוזה, שבאמצעותה באה "מעין" שמירת מזוזה.

לפיכך הוא אמר ובירר⁵⁰ הלכה זו, שהמקום שבו הוא נמצא פטור ממזוזה, ובכך נוצר קשר כפול לענין המזוזה: (א) על־ידי לימוד הלכות מזוזה, נקבע הפסק בדברי חז"ל: "כל העוסק בתורת... כאילו הקריב..."⁵¹ – כאילו הוא מקיים בכך מצות מזוזה. (ב) על־ידי שהוא ברר את ההלכה שהבית 127ההוא, שהוא בכלל של "וכתבתם על מזוזות ביתך"⁵² אך בענין זה הוא פטור ממזוזה, הרי לא נוצר קשר רק ל"תורת" מזוזה, אלא גם למצות מזוזה – קשר שלילי: בית זה פטור ממזוזה⁵³.

במילים אחרות:

הקשר של בית למזוזה ייתכן בשתי דרכים: א) בבית החייב במזוזה הקשר הוא חיובי – על־ידי קביעת מזוזה בפתחו. ב) בבית שפטור ממזוזה הקשר הוא שלילי: קיום דברי התורה שלא לקבוע שם מזוזה.

יש לומר שזוהי הסיבה לכך שכ"ק מורי וחמי אדמו"ר בחר לומר שהוא נמצא בבית הפטור ממזוזה – דבר שהביא את ענין השמירה שבמזוזה.

ח. הזכות הגדולה במבצע מזוזה – שמירה על כל ישראל

מכל זאת מובנת הזכות הגדולה שבהשתדלות ב"מבצע מזוזה", במיוחד בימינו אלה:

עם ישראל הוא ככבשה אחת בין שבעים זאבים⁵⁴, שעוזרה הוא ה"רועה שמצילה ושומרה..."⁵⁴, ובמיוחד לאחר שרואים במוחשיות, מאורעות שונים שאירעו לאחרונה, שבבתיהם של הסובלים היה פגם בקיום מצוה מזוזה⁵⁵, כגון – שהשם הנכתב באופן שייראה לאחר גלילת המזוזה, שם ש־ד־י, ראשי תיבות של שומר דלתות ישראל⁵⁶, היה חסר אצלם.

הרי צריך להשתדל ביותר שבכל בית יהודי תהיינה מזוזות על כל הפתחים החייבים במזוזה, ושיהיו קבועים לפי ההלכה.

יש להשתדל בענין זה הן אצל אנשים, והן אצל נשים החייבות במזוזה בדיוק כאנשים⁵⁷, במיוחד כהסבר הגמרא⁵⁸: "גברי בעי חיי, נשי לא בעי חיי?"⁵⁹ (=גברים צריכים לחיות, נשים 128אינן צריכות לחיות?). ועוד: בהיותה "עקרת הבית", מוטלת על האשה חובה מיוחדת לדאוג לעניני הבית, כולל שמירתו על־ידי "מזוזות ביתך...".

על־ידי כך חלה השמירה על הבית, ועל כל הנמצא בו. יתר־על־כן: השמירה היא, כמובא בזוהר⁶⁰, באופן של "הוי' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם" – גם ביציאה מן הבית.

וכיון שכל ישראל ערבים זה בזה⁶¹, וכולם "קומה אחת"⁶², הרי מובן, ששיפור במצות מזוזה של כל חדר יחיד החייב במזוזה מוסיף בשמירת הקומה כולה של כל ישראל, כל יהודי, אנשים נשים וטף, בכל מקום שהוא.

ובלשון הכתוב: "הוי' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

הערות

עמוד 121

1. יא, כ.
2. שם, כא.
3. יו"ד סרפ"ה. ובטור שם מוסיף "שהבית נשמר על ידה" ומפרש בב"י (בפי' הראשון*) ש"הוא נס נגלה".
4. שבת לב, ב. וצע"ק מאי קמ"ל הש"ך.
5. יתרו כ, יב. ואתחנן ה, טז.
6. וראה ספרי כאן (פסוק יט. הובא ברש"י), וכן לחד מ"ד שבת שם – ד"למען ירבו גו'" קאי גם על ת"ת.
7. ע"ז יא, א. מנחות לג, רע"ב. וראה ירושלמי פאה פ"א ה"א (הובא לקמן בפנים ס"ו). זח"ב לו, רע"א*. זח"ג רסג, ב. רסו, א. ועוד.
8. לשון הטור שם.
9. לטור יו"ד שם. דלתות ישראל". אבל בנצו"א שם (מרמ"ז שם) מפרש דקאי על כללות המזוזה שעולה שם אדנ"י. וגם בלקוטי לוי"צ שם כ' ד(רק) "יותר קרוב לפרש" דקאי על שד"י (כי "לפירושו (דהנצו"א) ששמי קאי על המזוזה גימט' אד', הרי תיבת מזוזה וכן שם אד' אין נכתב במזוזה ואיך אמר כתוב שמי"), אבל אינו שולל פירוש הנצו"א. וי"ל דיש יתרון גם בפי' הנצו"א, כי מפשטות לשון הזהר "כתוב שמי ושוי לפתחך" משמע, דקאי [לא (רק) על ענין פרטי במזוזה (שד"י, או אפילו "והי' שמבפנים ושד"י שמחוץ שביחד גימט' שם" – לקולוי"צ שם. ומסיים ד"שוב מצאתי כן ברמ"ז") – כ"א] על כללות ענין המזוזה. ויש לקשר זה דכללות ענין המזוזה הו"ע ד"כתוב שמי" (ועי"ז "אנא כו' לנטרא לך") – עם המבואר בסידור (רעה, ב ואילך) דמזוזה כוללת כל המצות ושקולה כנגד כל המצות, כי היא בחי' או"מ כללי שלכן היא שומר כללי לשמור כל אשר לאדם כו' – וע"פ הידוע (לקו"ת בהר מא, רע"ג. דרמ"צ קנב, ב. ד"ה אתה אחד תש"ב פ"ב. ועוד) דמה שנקרא "שם" בלשון המקרא נקרא אור בלשון הזהר והמקובלים, ואור הרי אין בו התחלקות (כי זה נעשה ע"י הכלים).
. וגם לפי' השני כן הוא, אלא שאין זה מספיק לבאר שעי"ז תהי' "גדולה מזה" בעיני האדם.
. בלקוטי לוי"צ לזהר שם (ע' נט) מפרש מ"ש בזהר ("כתוב שמי ושוי לפתחך") ד"קאי על השם שד"י שבחוץ המזוזה שהוא השומר, ר"ת שומר

עמוד 121

10. וראה עוד ביאורים במ"ש בטור "גדולה מזה" – בב"י שם. פרישה שם. ט"ז שם. ועוד.
11. מנחות מד, א ד"ה טלית. וראה רש"י פסחים ד, א ד"ה חובת.
*. וראה כד הקמח מזוזה: "לכך קבעה לנו תורה מצות מזוזה .. כדי שנתכוין אל העיקר הזה .. שהשמירה חלה בנו ושופעת עלינו וכו'", עיי"ש בארוכה.
12. ע"ד ההלכה ראה חולין קי, ב. ירוש' ב"ב ספ"ה.
13. ראה פרש"י ר"פ אחרי.
14. פסחים נ, ב. וש"נ.
15. פ"י ה"ה (וכן בהל' ת"ת פ"ג ה"ה). והנה ברמב"ם כ' "בתורה" (כבירוש' חגיגה פ"א ה"ז) – אבל בפסחים שם – "בתורה ומצות". וראה קו"א להל' ת"ת לאדה"ז (פ"ד ס"ג) דמבאר דעיקר החידוש הוא בתורה וצריך לאשמעינן, משא"כ במצות.
16. כ"ה בדפוסים שלפנינו. וי"ג "יתרה ואחר כך מגלים", וי"ג "יתרה ומגלים" (רמב"ם ס' המדע, ירושלים תשכ"ד).
17. ראה שבת (פח, א) מי גילה לבני רז זה – הקדמת נעשה לנשמע. וי"ל דתלוי זב"ז. וראה לקו"ת במדבר יג, ד.
*. סנהדרין ר"פ חלק (סד"ה וכת החמישית). וראה כתר שם טוב (קה"ת) נז, א.
18. ל' רש"י פסחים ח, ריש ע"ב ד"ה ה"ז. וראה תוס' שם ד"ה שיזכה.
*. פסחים שם, סע"א ואילך.

עמוד 122

19. ל' רש"י שם. ועד"ז ברש"י ב"ב י, ב ד"ה ה"ז.
20. ראה עיון יעקב לע"י פסחים שם.
21. מנחות לג, ריש ע"ב.
22. וכן כותבים שם שד"י מבחוץ שהוא ר"ת "שומר דלתות ישראל" (סידור האריז"ל (כוונת מזוזה). משנת חסידים מס' מזוזה פ"ג מ"ט. ובכל בו הל' מזוזה (הובא בד"מ יו"ד סרפ"ח): שומר דירת ישראל), ובזח"ג רסו, א (וראה שם עו, ב): "שד"י מלבר למהוי נטיר ב"נ מכל סטרין מלגאו ומלבר". וראה בחיי ואתחנן ו, ט. וראה דרכי משה (ורמ"א) יו"ד סו"ס רפה: "יניחו ידו כו' ויאמר ה' שומרי כו'". ועוד.
23. יו"ד שם.

עמוד 123

24. הל' מזוזה פ"ה ה"ד.
25. יו"ד סו"ס רפח.
26. ראה שד"ח כללים מ"ם כלל קיד.
27. וראה רא"ש סוף הל' מזוזה שלו (ועד"ז בפסקי הרא"ש לרי"ף הל' מזוזה בסופם) – נעתק בטור שם – דכתב רק "שבפנים אין להוסיף מאומה כו' לפי שנראה כאילו כו' קמיע לשמירה כו'", ולא כתב שעי"ז "בטלו המצוה" – כי לא הביא (ועד"ז בטור שם) בכלל פסק הרמב"ם ד"הוסיף מבפנים אפילו אות אחת ה"ז פסולה" (ועד"ז בשו"ע וברמ"א (שם) כ' רק דאסור להוסיף מבפנים, ולא שהמזוזה נפסלת עי"ז). ואכ"מ.
28. הל' ע"ז פי"א הי"ב.
29. משא"כ כש"כותבים .. מבחוץ .. שד"י" – ד"אין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ" (רמב"ם הל' מזוזה שם).

עמוד 124

30. רמב"ם הל' ע"ז שם.
31. ברא"ש (שצויין בהערה 27) כ' בקיצור ד"בפנים אין להוסיף מאומה כו' שנראה כאילו מכיון לעשות לו קמיע לשמירה" – ומדהשמיט (ממ"ש הרמב"ם): א) דאין לו חלק לעוה"ב, ב) שהוא טפש, ג) שחושב שהוא "דבר המהנה בהבלי העולם" – משמע, שמצד זה לחוד שמכוין שהמזוזה היא שמירה אסור, אבל מזה שמדגיש "קמיע לשמירה" מוכח, דהאיסור הוא רק כשמכוין שהמזוזה אינה מצוה כ"א "קמיע" כבפנים [וסיום דברי הרא"ש "אלא יעשה המצוה כתיקונה לקיים מאמר הבורא ית' והוא ישמרנו וצלנו* על יד ימיננו" – ה"ז גופא כוונת האדם, שעושה מצוה שע"י "הוא ישמרנו וכו'"], ומה שהשמיט הרא"ש כהנ"ל – כי איירי גם כשאינו מכוין שהמזוזה היא קמיע כו' דמ"מ אסור להוסיף בפנים המזוזה כי "נראה כאילו מכוין כו'".
32. ולהוסיף: אם לא הוסיף שמות המלאכים כו', גם אם כיוון שהמזוזה היא "קמיע של הניית עצמן .. דבר המהנה בהבלי העולם", אין ברורה דעת הרמב"ם האם עי"ז נפסלת המזוזה, דאפ"ל דאף שהעושה כן הוא טפש ואין לו חלק לעוה"ב, מ"מ, המזוזה כשירה. וראה לעיל הערה 27.
33. ומ"ש בכס"מ (להל' מזוזה שם) בתי' הב': "וגם אין הכוונה בעשייתה לשמור הבית אלא צריך שיכוין לקיים מצות הקב"ה וממילא נמשך שתשמור הבית" – י"ל דאין כוונתו שזהו האיסור וה"טפשות", כ"א בא לתרץ מ"ש הרמב"ם "שעשו כו' כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כו'", דלכאורה משמע שבפועל אינה (שהמזוזה אינה שמירה כו') – ועל זה כותב ב' ענינים: א) "דאין הכי נמי שהמזוזה שומרת הבית כשהיא כתובה כתקנה לא* המלאכים הכתובים בה מבפנים" – היינו, שמזוזה זו (שהוסיף בה שמות המלאכים כו') אינה שמירה. ב) "וגם אין הכוונה בעשייתה כו' אלא צריך שיכוין לקיים מצות הקב"ה וממילא נמשך שתשמור הבית" – דגם מזוזה כשירה אינה "קמיע" כ"א מצוה, וע"י המצוה "ממילא נמשך שתשמור הבית" [בסגנון אחר: זה ש"ממילא נמשך שתשמור הבית" הוא ג"כ חלק מהמצוה. וע"ד הנ"ל הערה 31 בדעת הרא"ש].
34. וראה רמב"ם שם (נעתק לעיל הערה 29) בנוגע לכתיבת שם שד"י מבחוץ ד"אין בזה הפסד" – אף שענינו שמירה, כנסמן לעיל הערה 22.
. בפסקי הרא"ש להרי"ף: ויצלנו. ובטור: והוא שומרנו והוא יצילנו.
. הטעם שהכס"מ מוסיף "לא המלאכים וכו'" ואינו מסתפק במ"ש "שהמזוזה שומרת הבית כשהיא כתובה כתקנה" (וכאן אינה כתובה כתקנה שהרי הוסיף בפנים המזוזה) – כי באים היו המלאכים שומרים: 1) הרי מזוזה זו היא קמיע ג"כ – היפך ממש"כ דרק "כאילו". 2) אין הכרח שעשו המצוה קמיע – כ"א רק שמות המלאכים.

עמוד 125

35. פי"ז מט"ז.
36. ומ"ש בתויו"ט "וחשבו זה", דמשמע דאינו כן – קאי על "למצוה" (ושמירה של מצוה). אבל ראה תוס' אנשי שם שם.
37. ולהעיר, דעל שולחן הכתיבה והלימוד של כ"ק מו"ח אדמו"ר היתה מונחת מזוזה – ראה לקו"ש ח"ט ע' 261.
38. פאה פ"א ה"א. הובא בב"ר ספל"ה.
39. בפני משה לירושלמי שם כ' שהי' "יהודי חשוב". אבל ראה בס' שהובאו בעמודי ירושלים (לר"י אייזנשטיין) לירושלמי שם. שד"ח כרך ט דברי חכמים סקל"ה.
40. ויתרה מזה, בית בשותפות נכרי פטור ממזוזה (שו"ע יו"ד ר"ס רפו. עיי"ש במרדכי וכו').
*. סי' קמו.
41. ראה רמב"ם דלעיל בפנים ס"ה (ע"פ שבועות טו, ב).
42. מנחות לב, סע"ב. רמב"ם הל' מזוזה פ"ה ה"ח. טור יו"ד סרפ"ט.
43. מנחות שם.
44. אבל ראה תוס' שם ד"ה סכנה.
45. שיש לו קצת שייכות להקרבן, שלכן עושים כמה הרחקות שלא יהא כל דמיון להקרבן – ראה הגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ע' ו (בהוצאת תשל"ג ולאח"ז).
46. משא"כ בלימוד תורת הבית (ביהמ"ק) שהוא לא רק כזכר למקדש, מפני דציון בעי דרישה (ר"ה ל, א), כ"א בעיקרו מפני שעי"ז "מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית" (תנחומא פ' צו יד. ויק"ר פ"ז, ג). וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 446.

עמוד 126

*. ספר השיחות תש"ב ע' 82.
47. ראה פתחי תשובה יו"ד סרפ"ו (סק"ב) דעכשיו פטור כיון ד"רואים בחוש דנפיש זוהמייהו".
48. להעיר מלקו"ד ח"ד תרכו, ב בהערה.
49. ראה ספר השיחות שם. לקו"ד ח"ד תרכו, א. תרלט, ב. סה"ש תש"א ע' 138.
*. סה"ש תש"א שם.
50. ראה אגה"ק סכ"ו (קמד, ב): והמשכיל יבין ענין פלא כו' – ולהעיר דחדר החקירה פטור ממזוזה מפני דאינו "ביתך", בית דיר כו' – מפני הזוהמא כו' אסור לקבוע בו מזוזה, ובכ"ז מדמה זל"ז. ואכ"מ.
51. מנחות קי, א. הובא להלכה בשו"ע אדה"ז או"ח סי' א' סי"א (במהדו"ת – סוס"א).

עמוד 127

52. משא"כ כשאין בו ד' אמות על ד"א וכיו"ב (שו"ע יו"ד סרפ"ה סי"ג).
53. שזהו אחד מהביאורים במ"ש (שופטים יח, יג) "תמים תהי' עם ה"א" ומפרש אדה"ז (לקו"ת נצבים מה, ג) שע"י המצות האדם שלם ("תמים") בכל אברי נפשו משא"כ אם חיסר מצוה א' חסר א' מאברי נפשו כו' – דלכאורה: מכיון שיש תרי"ג אברי נפשו כנגד תרי"ג מצות (ראה אגה"ק סכ"ט בתחילתו), הרי במצב שאא"פ לקיים מצוות מסויימות (כמו בזמן שאין ביהמ"ק קיים, וכיו"ב) נמצא שאא"פ להאדם להיות "תמים" בכל אברי נפשו? וי"ל [נוסף ע"ז שמזה גופא שנמצא במצב שאא"פ לו לקיים מצות אלו ה"ז הוכחה שכבר קיים אותן בגלגול הקודם – ראה אגה"ק שם – הרי] שאז שלימות האברים התלויים במצות אלו היא ע"י: א) לימוד "תורת" מצות אלו שעי"ז "כאילו הקריב כו'". ב) זה גופא שמקיים מצות התורה שלא לעשות מצות אלו במצב שאסור לעשותם (לא להקריב קרבן כו', וכיו"ב) הוא שמירת (דיני) המצוה. ולהעיר מלקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 149 הערה 45. – ראה בכ"ז קרית ספר להמבי"ט בהקדמתו פרק ז.
54. תנחומא תולדות ה.
55. כמדובר בארוכה בההתועדויות דש"פ מטו"מ, אור ליום כ"ט תמוז, וש"פ חזון תשל"ו.
56. ראה לעיל הערה 22.
57. משנה ברכות (כ, ריש ע"ב). רמב"ם הל' מזוזה פ"ה ה"י. טושו"ע יו"ד סו"ס רצ"א.
58. קדושין לד, א. יומא יא, ב.
59. וראה "מילואים" – עה"ג בשו"ע הוצאת ראם (ואופסעט ממנה) – ליו"ד סרפ"ה, שמטעם זה יש דין קדימה למצות מזוזה לשאר מצות שהנשים מחוייבות בהן כיון שחייהן תלויות בה (משא"כ אנשים כו'), עיי"ש.

עמוד 128

60. ח"ג רסג, ב. וראה רמ"א יו"ד שם ס"ב. (משיחות חגה"ש וש"פ בהעלותך תשכ"ז, י"ב תמוז תשל"ד)
61. שבועות לט, סע"א.
62. לקו"ת ר"פ נצבים. ובכ"מ.

מצוטט ב־11 עמודים

אגרות קודש 2

כרך ד ‹ תתק לקו"ש חי"ט ע' 125
כרך כד ‹ ט'של לקו"ש חי"ט ע' 121

תורת מנחם 8

לח - שנת תשכ"ד - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ש"פ מקץ, שבת חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ד לקו"ש חי"ט ע' 123
נ - שנת תשכ"ז - חלק שלישי ערוך ‹ בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ז לקו"ש חי"ט ע' 122
לב - שנת תשכ"ב - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת אור ליום ב' דחול המועד סוכות, ח"י תשרי, שמחת בית השואבה, ה'תשכ"ב לקו"ש חי"ט ע' 121
נז - שנת תשכ"ט - חלק רביעי ‹ שיחת ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, י"א מנחם-אב, ה'תשכ"ט לקו"ש חי"ט ע' 123
נז - שנת תשכ"ט - חלק רביעי ‹ ש"פ עקב, י"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ט לקו"ש חי"ט ע' 121
סג - שנת תשל"א - חלק שני ‹ שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר, ה'תשל"א לקו"ש חי"ט ע' 123
סט - שנת תשל"ב - חלק רביעי ‹ שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשל"ב לקו"ש חי"ט ע' 125
עא - שנת תשל"ג - חלק שני ‹ שיחת ש"פ בא, יו"ד שבט, ה'תשל"ג לקו"ש חי"ט ע' 123

מאמרים מלוקטים 1

חלק א ‹ בס"ד. ש"פ בראשית (התוועדות ב'), ה'תנש"א לקו"ש חי"ט ע' 121