שיחה ד

115שיחה ד

עקב

א. פירוש רש"י ל"ונתתי מטר ארצכם", והסבר הרא"ם

מן הפסוק¹ "ונתתי מטר ארצכם בעתו..." – מצטט רש"י את המילים "ונתתי מטר ארצכם", ומפרש²: "עשיתם מה שעליכם, אף אני אעשה מה שעלי".

אין מובן³: מהו הקושי בפשט הפסוק, המתורץ על ידי הפירוש "עשיתם מה שעליכם...". במיוחד, כאשר לכאורה אין רש"י מחדש דבר לגבי הפירוש הפשוט של הפסוק.

הרא"ם מסביר שכוונת רש"י היא לבאר את העובדה שבפרשה מפורטים פרטים רבים בברכה "ונתתי מטר ארצכם" – "יורה ומלקוש ואספת דגנך... ונתתי עשב... ואכלת ושבעת", שלא כבפרשת בחקותי⁴, ששם כתוב רק "ונתתי גשמיכם בעתם". ולכן אומר רש"י, "עשיתם מה שעליכם": אתם עשיתם את כל המוטל עליכם, ולפיכך "אף אני אעשה מה שעלי", אעשה את כל המוטל עלי "עד

ד שלא ישאר שום טובה שלא אעשה אותה לכם".

אך קשה לבאר כך את פירוש רש"י, כי:

א) רש"י מצטט את המילים "ונתתי מטר ארצכם", ואף אינו מוסיף את הביטוי "וגו'". כלומר, ההכרח לפירושו קיים במילים אלו, ואילו לפי פירוש הרא"ם הצורך בפירושו נובע רק מהמילים שבהמשך. ואדרבה: במילים אלו – "ונתתי מטר ארצכם" – שווים הפסוקים שבפרשת בחקותי לפסוקים שבפרשתנו.

ב) לפי פירוש רש"י גדולות הברכות שבפרשת בחקותי יותר מפרשתנו⁵, כפי שמפרש שם רש"י⁴: "ועץ השדה, הן אילני סרק ועתידין לעשות פירות"⁶. כלומר, ברכה שלמעלה מדרך הטבע, שהיא נעלית הרבה יותר מן הברכה שבפרשתנו.

ב. השאלות על פירוש רש"י ל"בעתו" "בעתם"

כשמשווים את המשכם של שני פסוקים אלו מבחינים במספר הבדלים בפירוש רש"י: כאן מצטט רש"י את 115המילה "בעתו", ומפרש: "בלילות⁷ שלא יטריחו אתכם. דבר אחר: בעתו בלילי שבתות⁸ שהכל מצויין בבתיהם",

ואילו על "בעתם" שבפרשת בחקותי – "ונתתי גשמיכם בעתם" – מפרש רש"י⁹: "בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון בלילי שבתות"¹⁰.

יש להבין:

א) מדוע מסתפק רש"י בפרשת בחקותי בפירוש "כגון בלילי שבתות", ובפרשתנו הוא אומר על כך פירוש נוסף¹¹?

ב) יותר מכך: את הפירוש "בלילי שבתות" אומר כאן רש"י כפירוש שני. כלומר, אין זה הפירוש העיקרי של פשוטו של מקרא. הפירוש הראשון והעיקרי הוא ש"בעתו" הכוונה סתם בלילות – להיפך מפרשת בחקותי, ששם הפירוש של "בעתם" הוא דוקא ורק "בלילי שבתות".

ג) בפרשת בחקותי אומר רש"י לפני כן את התוכן – "בשעה שאין דרך בני אדם לצאת", ואחר כך את הזמן המדוייק "כגון בלילי שבתות". ואילו בפרשתנו אומר רש"י את הדברים בסדר הפוך: תחילה "בלילי שבתות" ואחר כך "שהכל מצויין בבתיהם"¹².

ד) בפרשת בחקותי מדבר רש"י על השלילה – "שאין דרך בני אדם לצאת", ואילו כאן הוא מדבר על החיוב: שהכל מצויין בבתיהם.

ה) בפרשת בחקותי נאמר "בני אדם", ואילו כאן – "שהכל".

ו) לפני שאומר רש"י כאן את הפירוש השני "בלילי שבתות" הוא מצטט מן הפסוק שוב את המילה "בעתו" – "דבר אחר: בעתו בלילי שבתות...".

ג. בפרשת בחקותי הברכה לבני־ישראל, בפרשתנו – לארץ־ישראל

ההסבר לכל זה הוא:

ההבדל הבסיסי בין הברכה שבפרשת בחקותי לבין הברכה שבפרשתנו הוא: שם נאמר "ונתתי גשמיכם בעתם" – גשמי ישראל, וכאן נאמר "ונתתי מטר ארצכם" – מטר הארץ. כלומר, בפרשת בחקותי מברכים את בני ישראל בגשמים, ואילו כאן מברכים את הארץ, ורק על ידי כך מגיעה הברכה לבעלי הארץ, לישראל.

זוהי הסיבה להבדל בסוג הברכות בין 116פרשת בחקותי (מעל הטבע) לבין פרשתנו (על־פי טבע): בפרשת בחקותי, כשהברכה היא לבני ישראל, אין היא מוגבלה במגבלות הטבע. היהודי מתברך לפי צרכיו שלו, גם כאשר אין הסבר "תואם" את דרכי הטבע.

לעומת זאת בפרשתנו, כשהברכה היא לארץ, הרי היא בהתאם לארץ, שענינה הוא טבע, בדומה לנאמר¹³: "עוד כל ימי הארץ זרע... לא ישבותו – אך לא באופן שמעל לטבע¹⁴.

ד. הסיבה להבדל בין פרשת בחקותי לבין פרשתנו

רש"י מבאר בפירושו על "ונתתי מטר ארצכם"¹⁵ את הסיבה להבדל בין הברכות שבפרשת בחקותי לבין פרשתנו – "עשיתם מה שעליכם אף אני אעשה מה שעלי":

הברכה בפרשתנו קשורה לארץ ולטבע, כי בני ישראל עשו כאן רק "מה שעליכם" – רק מה שהוטל עליכם, ואתם חייבים לעשות, אך לא יותר מכך. ולכן "אף אני", הקדוש־ברוך־הוא, אעשה (מדה כנגד מדה): רק "מה שעלי" אמנם תהיה ברכה, אך רק בהתאם לדרכי הטבע, ולא יותר מכך¹⁶.

לעומת זאת הברכות שבפרשת בחקותי נאמרות כשכר על כך שישראל ינהגו באופן של "בחקותי תלכו...", שמשמעותו כפירוש רש"י "שתהיו עמלים בתורה": לא רק ללמוד את ההכרחי, אלא "עמלים בתורה" יותר מן הנדרש במצות תלמוד־תורה¹⁷ – ולכן גם ברכת הקדוש־ברוך־הוא היא נעלית מן הטבע, ולא רק "מה שעלי".

ה. קיום המצוות בפרשתנו – באופן של גזירה

לכאורה ניתן לשאול על כך: על הפסוק שבפרשת תבא¹⁸ "השקיפה ממעון קדשך" מפרש רש"י: "עשינו מה 117שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת: אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם".

כלומר, "ונתתי גשמיכם בעתם"¹⁹, שמעל לטבע, הוא השכר על כך ש"עשינו מה שגזרת עלינו", שהוא, לכאורה, אותו ענין של "עשיתם מה שעליכם", שעליו מדבר רש"י כאן בפרשת עקב?

את זאת מבהיר רש"י בפירושו עצמו על ידי השינוי וההוספה בלשונו: אין הוא אומר "עשינו מה שעלינו", כפי שנאמר בפרשת עקב, אלא "עשינו מה שגזרת עלינו". כלומר, השכר איננו על קיום המצוות באופן שמקיימים את המשפטים או העדות שהשכל האנושי יכול להבינם ולהסכים להם²⁰, אלא על קיום המצוות כפי שמקיימים חוקים או גזירות, באופן של ביטול השכל העצמי – וכלשון רש"י²¹ "גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה".

וכיון שקיום המצוות הוא על ידי הכוחות הנעלים משכל האדם (וטבעו)²², לכן גם השכר עליהן, הוא באופן של "ונתתי גשמיכם בעתם", באופן שבו אתם מתנהגים – ברכה שמעל לטבע, כדלעיל.

ו. זמן הגשמים מותאם לרצון המבורך

ההבדל הבסיסי שדלעיל בין הברכות שבפרשת בחקותי לבין פרשתנו הוא הסיבה גם להבדל שבפירוש הביטוי "בעתם", "בעתו", בשני המקומות:

בפרשת בחקותי, כאשר ברכת הגשמים היא בעיקר לבני ישראל – "גשמיכם", באים הגשמים בהתאם לרצון ישראל – והזמן הטוב ביותר של ירידת גשמים ליהודי הוא בזמן שבו אין הוא הולך כלל ברחוב. לכן מפרש רש"י "בעתם, בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון בלילי שבתות", למרות שאם די בזמן מועט כל־כך של גשמים (רק "לילי שבתות") הרי זה למעלה מדרך הטבע.

אך בפרשתנו, כאשר הברכה היא (בעיקר) לארץ, ("ארצכם"), לפי מגבלות הארץ והטבע, הרי גם "בעתו" – התאמת זמן הגשמים²³ – הוא באופן טבעי, "בלילות" סתם, לילות רבים במשך השבוע, ולא רק "בלילי שבתות", שאם די בכך זה ענין נסי.

ז. ההסבר להבדל שבפירוש הביטוי "בעתו" "בעתם"

הבדל זה קשור גם לפירוש הביטוי 118"בעתו" "בעתם", שכוונתו לזמן המיועד אך ורק לגשם – שבו אף אחד אחר, מלבד הגשם, אינו "הולך"²⁴, ובכך יש שתי דרכים:

א) כאשר הברכה היא לישראל תלויה הברכה לגשמים "בעתם" בישראל בכלל: הזמן שבו רק הגשם בחוץ הוא "בשעה שאין דרך בני אדם לצאת (בכלל) כגון בלילי שבתות",

ולפיכך אין רש"י אומר בתחילה "בלילי שבתות" ואחר כך "בשעה שאין דרך בני אדם לצאת", כפי שהוא אומר בפרשת עקב – כי המשמעות על "בעתם" היא "בשעה שאין דרך בני אדם לצאת", ואז זהו זמן הגשם. ורק לאחר מכן מביא רש"י דוגמא לזמן כזה "כגון בלילי שבתות".

ב) כאשר הברכה היא לארץ, "מטר ארצכם בעתו", בפרשתנו, אז תלוי הדבר בקשר שיש לישראל עם עבודת הארץ, בעתו – כאשר אין אף אחד מעבד את השדות. לכן מפרש רש"י ש"בעתו" של "מטר ארצכם" הוא "בלילות", כאשר אין מעבדים את השדות.

מהי הברכה ל"ארצכם" כאשר המטר יורד רק "בלילות" – על כך אומר רש"י, שאמנם אין זו ברכה לארץ, אלא "שלא יטריחו אתכם": זה לטובת ישראל המעבדים את השדות בשעת היום – כפי שנאמר²⁵ "ויבוא יעקב מן השדה בערב" – שלא להטריחם לעבוד בגשם.

ח. הצורך בפירוש השני של רש"י

אך רש"י אינו יכול להסתפק בפירושו "בלילות", כי:

א) אם כוונת התורה באומרה "בעתו" היא "בלילות", אפשר היה לכתוב בבירור "בלילות"^*, לא יותר ממילה אחת, בדיוק כמו "בעתו"?

ב) המילה "בעתו" אינה ברורה, כי משמעות הביטוי "בעתו" – הזמן שלו – הזמן המיוחד לגשם בכלל, ולא רק בקשר לעבודת האדמה. במיוחד כאשר הברכה "בעתו" אינה לטובת הארץ, אלא כדי למנוע טירחה מבני ישראל, כדלעיל –

לכן מביא רש"י פירוש נוסף "דבר אחר בעתו בלילי שבתות שהכל מצויין בבתיהם", והוא מצטט בפירושו שוב את המילה בעתו", כי מעלת הפירוש השני היא בהסבר משמעות המילה "בעתו", כדלעיל.

בכל זאת הפירוש "בלילות" הוא הראשון והעיקרי, כי הוא מתאים לתוכן הענין בכלל, כדלעיל.

ט. ההסבר להבדלי הלשון בפירושי רש"י

לפי ההסבר על ההבדל שבין הברכה בפרשת בחקותי לברכה שבפרשתנו, 119יוצא שישנו הבדל נוסף:

שם מדובר על השכר שקבלו ה"עמלים בתורה"²⁶, קבוצה מיוחדת מישראל. ואילו בפרשתנו מדובר על השכר עבור ש"עשיתם מה שעליכם", קיום התורה והמצוות בכלל, והברכה כולל את כל ישראל.

ולפי זה יובהרו הבדלי הלשון בפירוש רש"י:

(א) כאן אומר רש"י "שהכל מצויין בבתיהם" – כל ישראל, ואילו בפרשת בחקותי הוא אומר "בשעה שאין דרך בני אדם..." ואינו אומר "כל", כי מדובר שם רק על העמלים בתורה.

(ב) כאן הוא אומר בחיוב "מצויין בבתיהם", ולא בשלילה – "אין דרך..." – כי אי אפשר לומר על כל ישראל שאין הם יוצאים החוצה בלילי שבתות – יוצאים להתפלל, לביקורים וכדומה²⁷, אלא שרוב הזמן "מצויין בבתיהם".

לעומת זאת בפרשת בחקותי מדובר רק על ה"עמלים בתורה", ומובן, שכאשר "לא תעשה כל מלאכה" הרי הם מקיימים את ענינם המהותי – "עמלים בתורה", ובלילי שבת לא זו בלבד שהם "מצויין בבתיהם", אלא ש"אין דרכם לצאת"²⁸.

ולכן אין רש"י מפרש כאן את המילה "בעתו" כבפרשת בחקותי – "בשעה שהכל מצויין בבתיהם כגון בלילי שבתות": עצם העובדה שרק "מצויין בבתיהם" מראה שאין זה "בעתו" האמיתי של המטר בלבד, כי יש היוצאים החוצה.

ולא כך בפרשת בחקותי, כאשר מדובר על ה"עמלים בתורה", שאצלם "אין דרך... לצאת".

י. ההוראה: עבודה על ידי עמל ושבירת ההרגלים

ההוראה מכך בעבודת ה' היא:

כאן רואים את חשיבות העמל והיגיעה בתורה ובמצוות. אין די בלימוד התורה ובקיום כל המצוות, אלא יש לעשות זאת תוך עמל ויגיעה, יותר ממגבלות טבעו, ואפילו טבעה ותכונותיה של הנפש האלקית.

אך יהודי יכול לטעון: אין הוא רואה הכרח דוקא בעבודה כזו – הרי הוא כבר מהווה "דמות" של קדושה – לומד תורה ומקיים כל המצוות – ומדוע עליו דוקא לשבור את הרגליו, הרגלי הנפש האלקית שלו?

על כך עונים לו, שצריך להיות 120"עשינו מה שגזרת עלינו": כך גזר הקדוש־ברוך־הוא, שיהודי ישנה טבעו, ודוקא על ידי העבודה של "בכל מאדך", אז "עושין רצונו של מקום"²⁹.

אם חסר הענין של "בכל מאדך", הרי לא די בכך שאי אפשר להיות בטוחים בעבודה ונזקקים לאזהרה "השמרו לכם פן יפתה..."³⁰, אלא יותר מכך: עבודה ללא שינוי ההרגלים נקראת "לא עבדו"³¹, "אין ישראל עושין רצונו של מקום"²⁹.

ועל ידי עבודה באופן של "בכל מאדך", יורד גם השפע מלמעלה ללא הגבלות ומדידות, עד לאופן שמדובר עליו בפרשת תבא "השקיפה ממעון קדשך..." – שאפילו דבר שהוא ההיפך מן הברכה בכל המקרא, הופך ל"לשון ברכה"³².