תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יט עקב

שיחה ג

רשימת העמודים (10) מצוטט ב־4 עמודים חיפוש חדש

106שיחה ג

עקב

א. "פסל לך" – דברי המשנה והגמ', והסבר הרבי מוהר"ש

מדברי הקדוש־ברוך־הוא למשה¹, לגבי הלוחות השניים², "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים" נלמד בגמרא³, ש"פסולתן שלך יהא".

במשנה, בסוף מסכת בבא קמא⁴, מובאות ההלכות של פועל העוסק במלאכה עבור בעל הבית, לגבי שייכות השאריות של החומר לפועל או לבעה"ב, וכך נאמר שם: "מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו, ושהסורק מוציא – הרי אלו של בעל הבית",

כי החוטים הנושרים מן הבגד בעת כביסתו הם בעלי ערך מועט ביותר, ואין בעל הבית מקפיד עליהם, ועל כן הם שייכים לכובס. אך החוטים שמוציא ה"סורק" שייכים לבעל הבית, כי "דבר חשוב הוא ולא מחיל"⁵.

בהמשך מציינת המשנה מקרים ג * אחרים, ומפרטת מתי שייכות השאריות לפועל, ומתי – לבעל הבית: "מה שהחרש מוציא במעצד (שזוהי נסורת דקה) הרי אלו שלו, ובכשיל (שזה ב"קרדום ומפיל שפאין גסין"⁵) – של בעל הבית", ומסיימת המשנה "ואם היה עושה אצל בעל הבית, אף נסורת⁶ ("אפילו דק דק היוצא מתחת המקדח שהוא דק מאד"⁵) של בעל הבית". הגמרא מתעכבת על כך, ומביאה ברייתא: "תנו רבנן: מסתתי אבנים אין בהם משום גזל" –

על ברייתא זו מדבר הרבי מוהר"ש ב"רשימה קצרה"⁷ ב"סיום" על מסכת ב"ק, ושואל לגבי ההלכה "מסתתי אבנים אין בהם משום גזל", ואלה דבריו: "וצריך להבין, אם כן מה אמר לו הקב"ה למשה פסל לך, מאחר שאין בהם משום גזל, ופירושו מפני שהם הפקר ואינם שייכים להבעלים והאומן קרוב יותר לזה, ואם כן למה צריך לומר פסל לך", והוא משיב "אך שם⁸ 106סנפירין⁹ וכאן אמר אבנים סתם, אבל שם היה אבן טוב".

לכאורה, הסבר זה של הרבי מוהר"ש, שצריך להורות "פסל לך" לגבי "פסולתן" של הלוחות מפני שהם היו עשויים מ"סנפירין", תלוי בשתי הדעות המבאות במדרש¹⁰: "רב לוי ורבי יוחנן אומר:¹¹ מהיכן פסלן. אחד אומר מתחת כסא הכבוד פסלן, ואחד אומר מתוך אהלו, ברא לו מחצב ומשם חצב שני לוחות אבנים ונטל את הפסולת, ומשם העשיר שהיו של סנפירינון" – לפי הדעה הראשונה היו הלוחות מלמעלה, ולפי הדעה השניה היתה החציבה למטה¹², כפי שנראה מפשטות הפסוקים בפרשתנו, שהציווי היה "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים", ואחר־כך – "ועלה אלי ההרה", וזהו גם הסדר בתורה בקיום הציווי¹³ "ואעש ארון עצי שיטים ואפסול שני לוחות אבנים כראשונים ואעל ההרה ושני הלוחות בידי"¹⁴, וכך גם בפרשת תשא¹⁵.

ולפי הדעה שאת חציבת הלוחות ופסילתם עשה משה למעלה, אין צורך להזדקק לתירוץ שהקדוש־ברוך־הוא צריך היה לומר "פסל לך" משום שהלוחות היו מסנפירין¹⁶ – שהרי ההלכה היא, כמובא לעיל מן המשנה, ש"אם היה עושה אצל בעל הבית" שייכות השאריות לבעל הבית בכל מקרה.

כלומר, אף אילו היו אלה "אבנים סתם" ולא סנפירין, כיון שהמלאכה נעשתה למעלה "אצל בעל הבית" – 107הקדוש־ברוך־הוא, יש צורך בהיתר מיוחד "פסל לך", "פסולתן שלך", – ולולא זאת, ההלכה היא "הרי אלו של בעל הבית".

ב. לגבי הקב"ה – כל העולם הבא "אצל בעל הבית"

ב"רשימה" המוזכרת לעיל ממשיך הרבי מוהר"ש ומביא את שאלת הרשב"ץ "לגבי למעלה אינו תופס מקום אפילו אבן טוב", ומשיב הרבי המהר"ש "הרי עשאן למטה, דבאותן של מעלה לא היה פסולת"¹⁷, וממילא מתבטלת גם שאלה זו, כי הוא לא היה "עושה אצל בעל הבית".

אך עדיין קשה, כי גם למטה – בכל מקום – הרי זה "אצל בעל הבית", הקדוש־ברוך־הוא, "מלא כל הארץ כבודו", בלשון חז"ל (להלכה) "כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתא¹⁸ (=כל מקום שהם נמצאים הם באוצרו של הקב"ה) דכתיב לה' הארץ ומלואה"^*, ואף אילו "עשאן למטה" הרי הלוחות נפסלו "אצל בעל הבית"¹⁹, ויש צורך בהיתר המיוחד "פסל לך" גם לגבי אבנים רגילות. ומהו אפוא ההסבר לתירוצו של הרבי מוהר"ש?

אמנם מצד שני, במקרה של "בעל הבית" – הקב"ה – אין מתאים הטעם של "קפיד בעל הבית (אפילו אשפאים דקים)"²⁰ כי לגבי הקב"ה אין חשיבות לשום דבר ואין הוא מקפיד על כך, ללא הבדל בין אבנים טובות לבין אבנים רגילות (וכשאלת הרשב"ץ) – אך יש הבדל אם "עשאן למטה"²¹, כי למטה מתחשבים בענינים כפי שהם למטה, ולכן "כל²² דבר שהוא לשם הא־ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב... וכן הוא אומר כל חלב לה'"^*, ויוצא לכאורה, שאפילו לגבי אבנים סתם, כיון שזה "אצל בעל הבית" – הקב"ה – הרי אלו של בעל הבית, 108וכאשר זה ברשותו מקפיד בעל הבית על הכל²³.

ואדרבה: הרי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה²⁴, ואם כך, השאלה היא, לכאורה, להיפך: הקב"ה מקפיד על הכל.

ג. לגבי אבנים רגילות אין הבדל בין הרשויות

לכאורה ניתן היה לומר שלגבי מסתתי אבנים אין חל הדין של המשנה "ואם היה עושה אצל בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית", והוכחה לכך: הברייתא "מסתתי אבנים אין בהם משום גזל" אינה מובאת על החלק של המשנה שמפרט את דיני השייכות של הנסורת וכדומה, אלא על סיום המשנה "ואם היה עושה אצל בעל הבית..."²⁵.

מכך מובן, שהדין "מסתתי אבנים אין בהם משום גזל" חל גם "אם היה עושה אצל בעל הבית", ולא רק כאשר הפועל עובד ברשותו שלו, כשם שבחלקים האחרים של הברייתא "מפסגי אילנות מפסגי גפנים..." מובן שהעבודה נעשית בכרם, ברשותו של בעל הבית.

ולפי זה מובנים בפשטות דברי הרבי מוהר"ש, שההזדקקות להיתר "פסל לך" היא מפני שהלוחות היו "סנפירין", כי לגבי אבנים רגילות אין הבדל בין רשות הפועל לבין רשות בעל הבית, ותמיד "אין בהם משום גזל".

אך זהו הסבר דחוק, כי לפי ההגיון יש להבחין בין העבודה ברשות בעל הבית לבין העבודה ברשות הפועל גם לגבי מסתתי אבנים, ומדוע תהא ההלכה שונה לגביהם, ובמיוחד כאשר לא מצאנו מי שפוסק שלגבי מסתתי אבנים אין חל הדין "אם היה עושה אצל בעל הבית אף נסורת של בעל הבית"²⁶.

יותר מכך: גם ב"רשימה" מדייק הרבי מוהר"ש ואומר "והאומן קרוב יותר לזה", שהרי לכאורה הכוונה בדברי הברייתא "מסתתי אבנים אין בהם משום גזל" היא דוקא כאשר אין זה "אצל בעל הבית", כי אילו היה מדובר על רשות בעל הבית, אין מתאים לומר "האומן קרוב יותר לזה".

ד. ההבדל בין דברי הברייתא לדברי התוספתא

כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר את ההבדל בין האופן שבו כתובים הדינים בברייתא הנ"ל לבין האופן שבו הם כתובים בתוספתא:

בברייתא, כאמור, נחלקים הפרטים לשני מקרים והלכות: "מסתתי אבנים אין בהם משום גזל. מפסגי אילנות מפסגי גפנים מנקפי היגי מנכשי זרעים ועודרי ירקות – בזמן שבעל הבית 109מקפיד עליהם יש בהן משום גזל, אין בעל הבית מקפיד עליהן – הרי אלו שלו", ואילו בתוספתא נכללים כל אלו בדין אחד: "מסתתי אבנים מפסקי גפנים מנקפי הגין מנכשי זרעים בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן אסורים משום גזל, אין בעל הבית מקפיד עליהן מותרין משום גזל".

יש מחלוקת ביניהם אם לגבי מסתתי אבנים מועלת הקפדת בעל הבית. ומהו הטעם למחלוקת זו? יש להעיר ש"בעל הטורים"^*, למרות שהוא מציין גם את ההלכה לגבי "מפסגי אילנות" ו"עודרי ירקות" המוזכרת רק בברייתא ולא בתוספתא, בכל זאת הוא אומר כתוספתא²⁷, שהדין לגבי "מסתתי אבנים" תלוי בהקפדת בעל הבית.

וההסבר לכך הוא: לפי הברייתא יש הבדל בין מסתתי אבנים לבין האחרים – כפסגי אילנות וכו', ונכשי זרעים, כי הנשורת של "מפסגי אילנות" וכדומה היא בעלת חשיבות יותר מהפסולת של מסתתי אבנים, ולכן תלוי הדין בהקפדת בעל הבית: "בזמן שבעל הבית מקפיד עליהם יש בהן משום גזל, אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו שלו" [או שאם זה במקום שאין אנשי המדינה נוהגים להקפיד על דבר מועט, הרי אף אם בעל־בית מסויים מקפיד – בטלה דעתו²⁸, כי דרך בני אדם במקום זה היא לא להקפיד על כך]²⁹.

במקרה זה, כאשר הדבר תלוי בהקפדת בעל הבית, ובעל הבית אינו מקפיד על כך, יש שתי סברות³⁰ מדוע מותר הדבר – או משום שאי־הקפדתו היא כהפקרה, ואז זהו הפקר לכל אדם, ולא רק לפועל או לאיש מסויים³¹. או שזה כמתנה, כיון שזה דבר מועט, ובעל הבית חונן ונותן לכל מי שיטול, אפילו שלא מדעתו³².

אבל אצל "מסתתי אבנים" שעליהם אומרת הברייתא "אין בהם משום גזל", חשיבות פירורי האבנים פחותה מאשר אצל "מפסגי אילנות", אצלם אין צורך בהיתר של "אין בעל הבית מקפיד עליהן", אלא עקב ערכם המועט הם מופקרים מצד עצמם. כלומר, אין להם 110כלל חשיבות וערך אצל בני אדם, והם הפקר מאליהם^*. ולכן, אף אם יש בעל־בית אשר מקפיד בכל זאת, בטלה דעתו, ולא רק בגלל דעת כל בני האדם, אלא מפני שאין כלל בעלות על אבק זה מפני חוסר חשיבותו³³, כפי שמדייק הרבי מוהר"ש ב"רשימתו": ופירוש מפני שהם הפקר ואינם שייכים להבעלים.

במילים אחרות: במקרה של מפסגי אילנות וכדומה, כאשר הדבר תלוי בהקפדת בעל הבית או במנהג אנשי המקום, הרי ההפקר או המתנה הם מצד הגברא, אך החפץ כשלעצמו הוא בעל חשיבות מסויימת. ואילו הדין "אין בהם משום גזל" לגבי מסתתי אבנים (וכן לגבי כשות וחזיז), הרי זהו הפקר מצד החפצא עצמו.

ה. ההבדל בין הברייתא והתוספתא כרוך בהבדל שבין בבל לארץ ישראל

לפי זה יש לומר, שזהו הטעם למחלוקת בין הברייתא, לבין התוספתא האומרת שגם אצל מסתתי אבנים תלוי הדין בהקפדת בעל הבית, כפי שיובהר להלן.

ההבדל הכללי בין הברייתא לבין התוספתא, כפי שמבואר במפרשי כללי הש"ס³⁴, הוא: "תוספתא היא שנתוספה על המשנה. לפיכך אינה כתובה לא בלשון תניא ולא בלשון תנו רבנן... שהתוספתות הם שסידר רבי חייא בפני רבי והיה אומר לו כתוב כך וכך והיינו דאמרינן רבי לא שנאה רבי חייא מנין לו, וברייתות הם משניות שנאמר שלא מדעת רבי חוץ ממדרשו...". "וכך חברו רבי חייא ורבי אושעיא וחכמים אחרים, ברייתות. רצה לומר לשון ברא, חוץ, שנאמרו חוץ למדרשו של רבי"³⁵.

לפי זה יוצא שהתוספתא שסידר רבי 111חייא בפני רבי נאמרה בארץ ישראל, ששם היתה ישיבת רבי, ואילו הברייתות אשר הן "חוץ למדרשו של רבי" ייתכן שנאמרו בבבל, ובמיוחד כיון שרבי חייא הגיע מבבל³⁶. ובכלל, סביר שהברייתות קשורות יותר לבבל, כי בימי רבי "ישראל מתגלגלין והולכין לקצוות..."³⁷ ובבל הפכה אז יותר למקום תורה.

והנה – על הפסוק³⁸ "הבה נלבנה לבנים... ותהי להם הלבנה לאבן" אומר רש"י "שאין אבנים בבבל שהוא בקעה". לפיכך בבבל, ששם לא השתמשו באבנים, לא היתה כלל חשיבות לשברי אבנים (של האבנים שהיו שם כאשר הובאו בכל זאת), ולכן קובעת הברייתא שמסתתי אבנים אין בהם משום גזל, וזהו הפקר מעצמו בבבל, והמקפיד – בטלה דעתו³⁹.

אבל בארץ ישראל, שהאבנים מצויות ומשמשות לבניה ולמטרות נוספות, ואדרבה, נשתבחה ארץ ישראל שהיא "ארץ אשר אבניה ברזל"⁴⁰, יש חשיבות גם לשברי אבנים, בדומה למפסגי גפנים וכדומה, ולכן תלוי איסורן או היתרן⁴¹ בהקפדת בעל הבית⁴².

112ו. במדבר – אבנים אינן חשובות, אלא סנפירין

לפי זה תובן "רשימתו" הנ"ל של הרבי מוהר"ש:

כיון שישראל היו אז הולכי מדבר, ששם אין משתמשים באבנים³⁹ (אם כי מוזכרות אבנים – כגון אצל מקושש העצים⁴³), ובמיוחד לא לבנין, שהרי לא בנו בנינים קבועים, כנאמר "ויסעו, ויחנו, ויסעו וכו', לפיכך חל עליהם הכלל "מסתתי אבנים אין בהם משום גזל": "ופירוש מפני שהם הפקר ואינם שייכים להבעלים", הם הפקר לחלוטין מצד החפצא, ולא רק מצד הגברא – מפני שאין בעל הבית מקפיד, כדלעיל, ואם כך, מדוע יש צורך בהיתר "פסל לך", "פסולתן שלך יהא"?

התשובה לכך היא "שם סנפירין וכאן אמר אבנים סתם", והדין ש"אין בהן משום גזל" אינו חל על סנפירין, אלא על מסתתי אבנים שאין בהן חשיבות כלל, כי פסולתן של סנפירין היא בעלת חשיבות, כמובן⁴⁴, ולכן מובן שיש צורך בהיתר "אמר לו הקב"ה למשה פסל לך".

ומשמעות דברי הרבי מהר"ש "האומן קרוב יותר לזה" אינו לגבי הקדוש־ברוך־הוא – בעל הבית – כי, כאמור, אין חל כאן הדין של "אצל בעל הבית", אלא לגבי שאר בני האדם, שעל כן דוקא האומן הוא ה"קונה".

ז. הלוחות – שייכות לצבור

ניתן להסביר עוד את ההיתר "פסל לך" לגבי הלוחות:

הצורך בהיתר "פסל לך" אינו משום ש"פסולתן" שייכת לבעל הבית – הקב"ה – אלא מפני שהלוחות היו צריכים לשכון בארון שבמשכן, וככל חלקי וכלי המשכן והמקדש הם היו צריכים להיות שייכים לצבור⁴⁵ (צריך למסרם לצבור יפה יפה⁴⁶, מסירה לאחר עשיה, או שהם צריכים להיות שייכים לצבור כבר מלכתחילה לפני העשיה⁴⁷), העשיה צריכה להיעשות בשל צבור⁴⁸ – 113כמובן מהמשך דברי הגמרא⁴⁹ "לא ניתנה תורה אלא למשה... שנאמר כתב לך פסל לך. מה פסולתן שלך אף כתבן שלך". וב"כתבן" הכוונה היא ל"פלפולא" של תורה (כנאמר אחר כך בגמרא) – זה ניתן למשה ולא לצבור, וכך גם לגבי "פסל לך", "פסולתן שלך".

ולמרות שפסולתן של לוחות, גם של סנפירין, שייכים לכלל ישראל⁵⁰, ולכן אין ערך של שווה פרוטה לכל אחד⁵¹, וה"לאו דלא תגזול אינו חל אלא בשווה פרוטה, כי התורה לא תחייב אלא בדבר שבממון ופחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון"⁵², בכל זאת ברור שאסור לגזול צבור בכל אופן⁵³, ואי אפשר לומר על כך "אין בהם משום גזל"⁵⁴, כי "אסור⁵⁵ לגזול או לגנוב כל שהו מדין תורה"⁵⁶.

ח. רק בתורה שלמטה יש – שני הפכים ב"פסולתן וכתבן"

ההסבר בפנימיות לכך שמוצאים הבחנה בבעלות על לוחות שניות, 114שהלוחות בכלל שייכים לצבור, לכל ישראל, ופסולתם ניתנה למשה – "פסולתן שלך יהא" – הוא: בנתינת התורה בלוחות שניות נתחדש הענין של "מה פסולתן שלך אף כתבן שלך", כנאמר בגמרא בהמשך, ש"פלפולא דאורייתא" ניתנה למשה.

ויש לומר שזהו ההסבר הפנימי למילים "הרי עשאן למטה דבאותן של מעלה לא היה פסולת": התורה, כפי שהיא מצד למעלה, שהיא התורה שבבחינת לוחות ראשונות, היא בבחינת אחדות – אין בה חלוקה לפרטים, ומובן שאין בה ענין של פסולת (אלא – כולו פנים). כאשר יורדת התורה למטה, בבחינת לוחות שניות, שניתנו לאחר התשובה על חטא העגל (כלומר, חזרת ישראל בתשובה גרמה לכך שהלוחות ינתנו להם⁵⁷), אז ישנו ענין הדרגות השונות בתורה⁵⁸, עד לענין של "פסולת", כביכול – פנים ואחור⁵⁹.

ההסבר לקשר שבין "פסולתן שלך" לבין "כתבן שלך" – פלפולא דאורייתא⁶⁰ (והרי פלפולא דאורייתא שניתנה למשה היא נעלית ביותר, להיפך מפסולתן של לוחות) הוא: על ידי הלוחות השניות התחדש ענין היגיעה בתורה, כמבואר בהרחבה בתורת החסידות⁵⁹, וגם בכך יש שני הפכים: היגיעה באה עקב העלמות, הסתרים, קושיות וכדומה שהם "פסולת" לעומת עצם התורה, אך מצד שני דוקא על ידי היגיעה בתורה מגיעים לעיקר התורה, מעל לתורה כפי שהיא מצד עצמה, כפי שניתנה למעלה בנתינת הלוחות הראשונות, כמוסבר שם בהרחבה⁶¹.

וזהו ענין פלפולא דאורייתא שניתנה למשה⁶². הגמרא מכנה זאת "פילפולא בעלמא", ומצד שני אומרים שזוהי "הבנה וחריפות"⁶³ בתורה, דרגה נעלית וגבוהה ביותר בהשגת והבנת התורה, ש"נתן לו למשה והוא נהג בו טובת עין לישראל"⁶⁴.

הערות

עמוד 106

1. תשא לד, א. פרשתנו יו"ד, א.
2. בתורה שבכתב (או במקום ששייך לתושב"כ) לוחות בכ"מ לשון זכר (פרשתנו שם. תשא שם. ועוד) משא"כ בש"ס וכו'. וראה חולין קלז, ב. ולהעיר ג"כ מתוד"ה שתי (מנחות צד, א).
3. נדרים לח, א. ועד"ז בתנחומא פרשתנו ט. תשא כט. ירושלמי שקלים פ"ה ה"ב. שמו"ר פמ"ו, ב. ויק"ר פל"ב, ב. קה"ר פ"ט, יא. וספ"י. וראה לקמן בפנים.
4. קיט, סע"א.
5. פרש"י במשנה שם.
6. כן נעתק בפרש"י במשנה. ועד"ז הוא במשנה שבירושלמי "הנסורת". ובדפוסי משניות "הנסרות" (וא"ו אחר הרי"ש). וכן הוא בכ"מ – ראה דקדוקי סופרים. וראה שנויי נוסחאות למשניות.
7. נדפס בסוף ספר תולדות אדמו"ר מהר"ש (קה"ת תש"ז) הועתק מגוף כתי"ק כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע.
8. כ"ה בפי' הרא"ש נדרים שם. תנחומא שם. פדר"א פמ"ו. וכ"ה דעת רבי חנין בויק"ר וקה"ר שם. ירושלמי שם (מחצב של אבנים טובות ומרגליות). וכן פרש"י תשא לד, א. בירושלמי שם (דעת ר' חנין) לא נאמר שנתעשר מפסולתן של לוחות (ראה בפני משה ותקלין חדתין לירושלמי), וראה הגי' בע"י שקלים שם. פי' עץ יוסף שם. ולהעיר מהל' בקה"ר שם פ"ט ופ"י "פסילתן תהא לך".
. וסיום מס' ב"ק.

עמוד 106

9. כ"ה בהרשימה. וכ"ה ברא"ש בע"י (ובאוה"ת (תשא ע' ב'נח) מפרש"י*) נדרים שם. וכ"ה במהרש"א שבע"י שם (ב' פעמים). בפרדר"א, ויק"ר ורש"י שבהערה הקודמת – "סנפירינון": בקה"ר**, תנחומא ופי' הרא"ש (בגמרא) שבהערה הקודמת – "סנפרינון" [בתיב"ע ואתחנן ד, יג (ועד"ז בתנחומא תשא כו) – בנוגע ללוחות הראשונות – "סמפירינון" (במ'). וכ"ה בכ"מ ראה ערוך השלם ערך סמפירינון].
10. תנחומא פרשתנו שם.
11. כ"ה בתנחומא לפנינו ואולי צ"ל "אומר'" (אומרים), או שכל התיבה מיותרה.
12. וראה דב"ר סוף פרשתנו. פרש"י תשא לד, א. פרש"י אבות פ"ה מ"ו. ולהעיר מאלשיך תשא לד, ד, דלוחות שניות נבראו בע"ש בין השמשות. וראה רד"ל לפרדר"א שם אות כז.
13. יו"ד, ג.
14. ולכאורה הי' פסילתן בסוף מ' יום השניים בעת אמירת פסל לך, כפשטות הכתוב "בעת ההיא אמר ה' אלי" כפרש"י ראב"ע רמב"ן. "ואפסול שני לוחות אבנים" (פסילתן להשוותן כו') הי' למטה ואח"כ "ואעל ההרה כו'".
15. לד, א־ב. ד.
16. להעיר דלדיעה הא' בתנחומא שם "מתחת כסא הכבוד פסלן" אין מפורש שהי' של סנפירין. אבל גם את"ל דהתיבות "ומשם העשיר משה שהיו של סנפירין" אינו סיום כל הענין (שייך לב' המ"ד) כ"א רק מדברי המ"ד ד"מתוך אהלו ברא לו כו'", הרי פשוט לכאורה דמה שחצב מתחת כסא הכבוד הי' אבנים טובות ביותר. וראה ספרי בהעלותך (יב, ג), רד"ל לפרד"א שם אות כג.
. לכאורה הוא טה"ד וצ"ל: פי' הרא"ש.
. פ"י, ובפ"ט "של ספיר". וכ"ה בספרי בהעלותך (יב, ג) "שהספיר של לוחות".

עמוד 107

17. להעיר דבתנחומא פרשתנו שם מקדים לפני ב' המ"ד "פסל לך שתהא הפסולת שלך". וא"כ צ"ל דגם למ"ד מתחת כסא הכבוד פסלן, הפסולת נעשה בגמר עשייתם למטה, כנ"ל הערה 14. ועצ"ע.
18. וראה צפע"נ הל' ערכין פ"ז הי"ג (נעתק בצ"פ בסוף ב"ק (במשנה)).
*. חולין קלט, א. וראה ר"ה ו, א.
19. אבל י"ל דמכיון ד"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז) אי"ז נדון כ"עושה אצל בעל הבית".
20. סמ"ע חו"מ סשנ"ח סקי"ד. ועד"ז בתויו"ט במשנה ב"ק שם. שו"ע אדה"ז הל' גזילה וגניבה סכ"ב.
21. להעיר מהסיום בגמרא שם "אתרא דקפדי יש בהן משום גזל". ובתוספתא סוף ב"ק דאין משנין ממנהג המדינה (וראה לקמן בפנים. ובהערה 42). ולהעיר מכמה ענינים שצריך לנהוג כהמקום שבא לשם. ואכ"מ.
22. רמב"ם סוף הל' איסורי המזבח. שו"ע יו"ד סי' רמח ס"ח.
*. להעיר אשר ברמב"ם הל' איסורי מזבח שם (וכן בשו"ע שם) כתב "הרוצה לזכות עצמו יכוף כו'" דע"פ המשמעות דקאי על כל הבא לאח"ז הרי זה שצריך ליתן מן הנאה והטוב כו' כל חלב לה' הוא רק מצד האדם. [ועד"ז נתבאר בלקו"ש חי"ב ע' 130 בשוה"ג הג' להערה 11 (ושם – דבנוגע להקרבן מצד עצמו דכתוב בו "מבחר נדריכם" (אף שלכאורה היינו נאה כו' חלב) מוכרח רק שיהי' לא כחוש וכעור וכיו"ב, שלילת בזיון קדשים). וראה לקו"ש חכ"ז ע' 8 ואילך].

עמוד 108

23. לשון התויו"ט שם.
24. שבת עז, ב.
25. ראה דק"ס שלכמה גי' ליתא.
26. אבל אין מזה הוכחה כ"כ, שהרי בפוסקים רי"ף רא"ש (סוף ב"ק) רמב"ם (הל' גניבה ספ"ו) שו"ע חו"מ (שם ס"י) ואדה"ז שם, לא הובאו בכלל הדינים דסיום הגמרא כאן. מלבד בטור סו"ס שנח. וראה יש"ש בסיום ב"ק. לקמן הערה 42.

עמוד 109

*. שם.
27. ראה גם יש"ש בסוף המס': אבל כמו שכתבתי כתב הטור על פי התוספתא ועיקר. אבל לכאורה י"ל שהטור כתב ע"פ הברייתא, וכפי הגי' הובא בדק"ס כאן (אות ס') שליתא "אין בהם משום גזל" אחר "מסתתי אבנים". וכ"מ ביש"ש כאן.
28. בפרש"י שם במשנה בתחלתה במה שהכובס מוציא "והמקפיד לא הוי קפידה". ובשו"ע אדה"ז כתב (בחצע"ג) "והמקפיד בטלה דעתו", בדברים "שאין דרך בנ"א להקפיד עליהם", וכן בסיום הסעיף "כל שאין דרכו להקפיד עליו" (באותו מקום). וראה מאירי בסוף המשנה: ובין בדין משנתנו כו'.
29. כ"ה לכאורה פשטות הפירוש בגמרא. והמ"מ (הל' גניבה שם ה"ח) כתב "ובגמרא בזמן שבעל הבית מקפיד פירוש שדרך אנשי המקום להקפיד". וצ"ע.
30. שו"ת נוב"י (מהדו"ק) אה"ע סנ"ט, ואבני מילואים סכ"ח סקמ"ט לענין המקדש בדבר שאין בעל הבית מקפיד – רמב"ם הלכות אישות פ"ה ה"ח. טושו"ע אה"ע סכ"ח סי"ז. (וראה שו"ת חת"ס אה"ע סי' פה. צפע"נ לרמב"ם שם).
31. דעת הנוב"י שם. וראה טורי אבן מגילה ח, א ד"ה דריסת הרגל.
32. אבני מילואים שם.

עמוד 110

*. להעיר מפירורי חמץ "שהם בטלים מאליהם ואין צריך לבטלם ולהפקירם שמאליהם הם הפקר שהרי אינם חשובים כלל בעיני בנ"א" (שו"ע אדה"ז סי' תל"ד ס"ו, ממג"א שם סק"ה. וראה מג"א סי' תמד, סק"ו. סי' תס סק"ב).
33. עפ"ז אולי יש לפרש חילוק הלשונות דבמסתתי אבנים נאמר "אין בהם משום גזל" וב"מספגי אילנות כו'" "הרי אלו שלו", דאף שבפשטות משמע דבבבא הא' לא מדובר דוקא בפועל, משא"כ בבבא הב' (ראה יש"ש שם דהלשון "אין בהם משום גזל" אין מדובר בפועל), הרי"ז גופא טעמא בעי. וע"פ הנ"ל מובן כי הלשון "אין בהם משום גזל" פירושו שהם הפקר ואינם שייכים לשום בנ"א, כי גם מצד האומן הוא הפקר, משא"כ בבבא הב'. בסגנון אחר: במסתתי אבנים מתאר החפצא, "אין בהם משום גזל", ובבבא הב' – בנוגע להגברא "הרי אלו שלו" (ראה לקמן בפנים)*. וע"פ הנ"ל יש לקיים דיוק הנ"ל ס"ג (דבמסתתי אבנים אין בהם משום גזל גם "אם הי' עושה אצל בעה"ב) כי החשיבות דפסולת מסתתי אבנים היא פחותה גם מהנסורת שהחרש מוציא במעצד. וראה לקמן הערה 42. והפי' בהרשימה "והאומן קרוב יותר לזה" ראה לקמן בפנים ס"ו.
34. ספר הכריתות ומהרי"ק (נעתקו בקיצור כללי התלמוד (נדפס בסוף מס' ברכות הוצאת רא"ם וכו') ד"ה כתב בפי' המשניות).
35. עץ חיים בהקדמה לפי' המשניות (נעתק שם).
. וראה לקמן הערה 41.

עמוד 111

36. ראה סוכה כ, סע"א. סדה"ד בערכו. וש"נ.
37. לשון הרמב"ם בהקדמתו לספר יד החזקה.
38. נח יא, ג.
39. להעיר מקדושין (יב, א) חיישינן שמא שוה פרוטה במדי. אבל נוסף שהמדובר שם בנוגע לקדושי אשה כו' (ולהעיר מפרישה לטור אה"ע שם סקמ"ב (והובא בנוב"י שם) שפי' כן דברי הרמב"ם הנ"ל במקדש בדבר שאינו מקפיד), לכאורה אינו שייך לנדו"ד במסתתי אבנים. וראה ר"ן ורא"ש (ועוד) קדושין שם. ושם, דאין לממון אלא מקומו ושעתו. וראה שו"ת חת"ס שם, ועוד. ועצ"ע.
40. פרשתנו ח, ט. וראה רמב"ן שם מתרגום ירושלמי.
41. להעיר גם משינוי הלשונות: בברייתא "מסתתי אבנים אין בהם משום גזל" – ובתוספתא, כש"אין בעה"ב מקפיד עליהן מותרין משום גזל". אבל בטור (וכן ביש"ש) שם "אין בהם משום גזל" (אף שלפנ"ז "בזמן שבע"ה מקפיד עליהן" כ' "אסורין משום גזל" כבתוספתא).
42. וי"ל שזהו גם החילוק דסיום התוספתא והסיום בגמרא: בתוספתא "השוכר את הפועל לנקף עמו בהגין ולזמר עמו במזמרות מקום שנהגו להיות שלו, הרי אלו שלו, של בעה"ב הרי אלו של בעה"ב. ואין משנין ממנהג המדינה". ובגמרא "א"ר יהודא כשות וחזיז אין בהם משום גזל באתרא דקפדי יש בהם משום גזל אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דקפדי": בתוספתא הוא, כפשטות הלשון, המנהג דאנשי המדינה, ובגמרא מדובר גם בענינים אלו שמצ"ע אין בהם משום גזל, דוגמת מסתתי אבנים כנ"ל היינו שהם הפקר ממילא, ובאתרא דקפדי היינו שבמקום זה יש צורך בדבר זה וחשובים הם. ולכן ממשיך בגמרא "אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא", שבזה קמ"ל, דבענינים אלו "שאין בהם משום גזל" כי אין בהם שום חשיבות, כדי שיהי' בהם משום גזל צ"ל "אתרא דקפדי" בדוגמת ל"מתא מחסיא", כפרש"י "מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב", היינו לא מצד דעת (קמצנות) אנשי המקום, אלא שכן מוכרח מצד תכונות המקום – וע"ד החילוק דמסתתי אבנים בין בבל וא"י (וראה מהר"ם שי"ף שם). וע"פ כהנ"ל יש לבאר התמי' שהרמב"ם ושו"ע השמיטו הדינים ד"מסתתי אבנים כו'", כי דינים אלו משתנים ממדינה למדינה ומזמן לזמן, לפי צורך ותכונות המדינה. [משא"כ נסורת שהחרש מוציא במעצד שלו, ובכשיל של בעה"ב כו', שהובא ברמב"ם ושו"ע שם שחשיבותם יתרה ממסתתי אבנים, ובכלל מילתא דקבוע הוא בכל המקומות]. וי"ל דל' הרמב"ם שם "וכל הדברים האלו וכיוצא בהן הולכין אחר מנהג המדינה" הוא לא לפי שסמך על הנאמר בתוספתא (ראה מצפה שמואל שם) "ואין משנין ממנהג המדינה" דמדובר לכאורה בהגברא, כ"א דסמך על הסיום בבבלי. וראה יש"ש שם. ואכמ"ל.

עמוד 112

39.
43. שלח טו, לה. לו.
44. להעיר שגם במדבר קנו כו' מתגרי אומות העולם (יומא עה, ב), אבל אין לומר כן במסתתי אבנים, דלכאו' אינם ראוים למכירה.
45. ראה גם עיון יעקב לע"י סוף ב"ק. תולדות אדם (לרמד"א טרויש אשכנזי (ירושלים תשל"ב)) לספרי בהעלותך (יו"ד, ב).
46. ר"ה ז, סע"א ואילך.
47. כדעת אבא חנין בספרי בהעלותך שם: לפי שהוא אומר בעת ההיא אמר ה' פסל לך (הפסוק דפרשתנו ולא דפ' תשא) לא היו אלא משל צבור. אבל לכאורה להדיעה במדרשים (שבהערה 8): מחצב של סנפירינון ברא לו בתוך אהלו ופסל ממנו כו' הי' זה משלו (וראה ספרי שבהערה 16), ומסרו לצבור אח"כ, ולפ"ז צ"ל דזה שאמר הקב"ה פסולתן יהא שלך היינו שאין צריך למוסרו לצבור. וראה בהמצוין לעיל הערה 45. וראה ירושלמי שקלים פ"ד ה"א (ובמפרשים שם), יומא לה, ב (ובתוד"ה ניחוש שם) מל"מ ושער המלך הל' שקלים פ"ד ה"ו, ובכ"מ. ואכ"מ.
48. ע"ד מזבח שצ"ל מתחילה לשם – שיבנה לשמו (וראה מכילתא ס"פ יתרו. צפע"נ עה"ת שם. וש"נ).

עמוד 113

49. בנדרים שם.
50. לדעת אבא חנין בספרי בהעלותך שם (הערה 47).
51. וידועה השקו"ט בשוה פרוטה* – האזלינן בתר הנגזל או הגזלן. וראה לעיל הערה 39. ולהעיר ג"כ מהשקו"ט בנ"כ חו"מ סי' ו' (ברכ"י אות ו'. פתחי תשובה סק"א. פ"ת לחו"מ סצ"ג סק"ד. שער המשפט שם. ועוד) אם נזקקין לשותפין שתבעו לאיש אחד דחייב להם ממון השותפות שוה פרוטה. ובאמרי בינה לחו"מ הל' דיינים סי' יב (אם נזקקין לשנים שגזלו שוה פרוטה מאיש אחד). ומובן דשקו"ט הנ"ל דוגמתה ביורשין שירשו תביעה דפחות מדני פרוטות וכיו"ב (ועוד).
52. לשון החנוך מצוה רכט. וכ"ה בשו"ע אדה"ז ריש הל' גזילה וגניבה. וראה צפע"נ הל' מת"ע פ"ז ה"א (ס"ד, ג ואילך).
53. מכיון שהיא של כל ישראל בתור צבור (לא בתור שותפים), י"ל דיש על זה בעלות גמורה ולא רק בעלות היחיד על פחות משוה פרוטה. ראה מפענ"צ פ"ד ס"ב ואילך. וש"נ. שו"ת זרע אברהם (הנסמן שם) ס"ד אות כב. וראה ספר המאמרים תשי"א ע' 31 בהערה. ואכ"מ.
54. להעיר מפרש"י סוכה (כז, ב) ד"ה כל האזרח. שו"ת הריב"ש סי' שמז. מנ"ח מצוה שכה סק"ט. שע"ת או"ח סתפ"ב סק"א. לקמן ע' 375 הערה 8.
55. שו"ע אדה"ז שם. מרמב"ם הל' גניבה פ"א ה"ב. ולהעיר משו"ע אדה"ז (מירושלמי דמאי פ"ג ה"ב. הובא במ"מ הל' גזילה ואבדה פ"א ה"ב) בדבר שאינו מקפיד כלל, שממדת חסידות למנוע גם מזה.
56. וראה סנהדרין נז, א: נהי דבתר הכי מחיל לי' צערא בשעתא מי לית לי', ובפרש"י שם: הלכך גזל הוא. וראה פרש"י שם נט, סע"א. לח"מ הל' גזילה שם. ועוד.
. בנוגע לכו"כ ענינים – ראה שו"ת הרדב"ז (ח"ז סל"ז). משנה למלך הל' אישות (פ"ה ה"א), אבני מילואים סל"א סקכ"ד – גבי קידושין כשאין שוה פרוטה להנותן כ"א להמקבל; שו"ת שואל ומשיב (מהד"ת ח"ד סקע"ז) – בשומרין וכפירת ממון דבעי פרוטה אי בעי שיהי' שוה פרוטה ללוה ולמלוה; חתן סופר (קמד, ג) – בפחות משוה פרוטה גבי לא תחנם אי אזלינן בתר נותן או מקבל. ובצפע"נ הל' אישות פ"ה הכ"ד (והל' איסורי ביאה פי"ד ה"ז) מביא מכמה מקומות "אם אזלינן בתר נותן או בתר מקבל". וברי"ט אלגאזי הל' בכורות (פ"ה אות נא) מדמה השקו"ט שברדב"ז הנ"ל לדברי התוס' (ד"ה לא צריכי – כתובות ל, ב) גבי גזל תרומה כו' שמשלם כל מה שנהנה, שסברת התוס' היא "דכיון דזה נהנה בהנאת מעיו שיעור ש"פ משלם כל מה שנהנה כיון שעכ"פ הוא נהנה בש"פ אף דלבעלים לא הי' שוה פרוטה".

עמוד 114

57. ראה לקמן ע' 414.
58. להעיר ע"ד כהנ"ל מצפע"נ עה"ת דברים בהפטרה לפ' ואתחנן (ע' ל' ואילך). הפטרת פרשתנו (ע' סח ואילך. ובהמובא שם מצפע"נ מהדו"ת). בגליון המו"נ (ריש ע' תט).
59. ראה המשך תרס"ו ע' פו ואילך. ד"ה ביום השמיני עצרת תש"ו פל"ד. (משיחת כ' מנחם אב תשכ"ד)
60. ראה חדא"ג נדרים שם. צפע"נ הפטרת פרשתנו שם.
61. וראה גם המשך שם ע' שפג, שצא ואילך. ועוד.
62. ראה גם צפע"נ עה"ת בראשית ע' נ' ואילך.
63. פי' הרא"ש נדרים שם. ובפרש"י שם: להבין דבר מתוך דבר. ובתוס' שם שיטת חריפות והבינה – שכ"ז ענינם שבאים ע"י יגיעה. ולהעיר מקו"א סק"א בהל' ת"ת לאדה"ז פ"ג (יח, א ואילך).
64. לשון הר"ן שם.

מצוטט ב־4 עמודים

לקוטי שיחות 1

כרך לד ‹ עקב ‹ שיחה א ‹ 52 לקו"ש חי"ט ע' 106

תורת מנחם 3

מד - שנת תשכ"ה - חלק רביעי ‹ בס"ד. שיחת יום ד' פ' עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ה לקו"ש חי"ט ע' 106
מ - שנת תשכ"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת יום ד' פ' עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ד לקו"ש חי"ט ע' 106
סט - שנת תשל"ב - חלק רביעי ‹ שיחת יום ב' פ' ראה, כ"ף מנחם-אב, ה'תשל"ב לקו"ש חי"ט ע' 106