שיחה ב

94שיחה ב

עקב

א. פירוש רש"י ל"כל המצוה"

בפסוק¹ "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות..." מצטט רש"י את המילים "כל המצוה" ומפרש: כפשוטו, ומדרש אגדה² אם התחלת במצוה גמור אותה... (כדלהלן בסעיף ב').

מהו הקושי בפירוש הראשון – "כפשוטו" – אשר משום כך צריך רש"י להביא פירוש שני ואף מ"מדרש אגדה"?

מפרשי רש"י³ מסבירים, שבפסוק זה יש קושי בביטוי "כל המצוה", כי המילה "מצוה" היא בלשון יחיד – מצוה אחת, והמשמעות של המילה "כל" היא – כל המצוות,

ואם כך, משמעות הביטוי "כל המצוה" כאן אינו "כל המצוות", אלא "כל מצוה". אך עדיין אין מובן: לפי זה לא היה צריך להיאמר "כל המצוה", אלא "כל מצוה", ללא ה⁴?

לכן אומר רש"י – "כפשוטו, ומדרש אגדה...": לולא הקושי שבפירוש הראשון, "כפשוטו", הרי זהו הפירוש הראשון והעיקרי בפשוטו של מקרא. אך כדי לתרץ את השאלה הנ"ל, מביא רש"י פירוש שני, ממדרש אגדה – "אם ב התחלת במצוה גמור אותה" – שלפי פירוש זה אכן מדובר בפסוק על מצוה אחת, ומשמעות הביטוי "כל המצוה" היא, שצריך לקיים את המצוה כולה⁵, ולא חלק ממנה בלבד.

אך אין לומר שכוונת רש"י להשיב על הקושי שלעיל, כי⁶ ביטוי זהה – "כל המצוה" – כבר כתוב לפני כן בחומש⁷, ורש"י אינו מסבירו שם⁸. הכרחי לומר, שאין זה קושי אצל רש"י⁹, כי לפי רש"י גם הביטוי "כל המצוה" יכול להיאמר במשמעות של – כל המצוות¹⁰.

95ואם כן, נשארת הקושיה בעינה: מהו הקושי במילים "כל המצוה" המוזכרות בפרשתנו, אשר משום כך מסבירם רש"י, באמרו "כפשוטו", ואף מביא פירוש נוסף ממדרש אגדה?

ב. הדיוקים בלשון רש"י בפירוש השני

בפירוש שמביא ממדרש אגדה בהרחבה – "אם התחלת במצוה גמור¹¹ אותה, שאינה נקראת המצוה אלא על שם הגומרה, שנאמר¹²: ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם, והלא משה לבדו נתעסק בהם להעלותם, אלא לפי שלא הספיק לגומרה¹³ וגמרוה ישראל – נקראת על שמם" – יש להבין מספר דיוקים בלשון רש"י. ומהם:

א) לכאורה, די בתחילת הפירוש, "אם התחלת במצוה גמור אותה" כדי להסביר את הביטוי "כל המצוה". ומדוע חשוב ההמשך "שאינה נקראת המצוה אלא על שם הגומרה..."¹⁴?

ב) ובמיוחד – לשם מה יש צורך בהוכחה לכך, ממשה "שנאמר ואת עצמות יוסף..."?

ג) אם ברצון רש"י להביא הוכחה המדגישה את החומרה של אי השלמת מצוה, מתאים יותר היה להביא את ההוכחה שממנה לומדים חז"ל בגמרא¹⁵ ובמדרש¹⁶, שהמתחיל במצוה ואינו גומרה "מורידין אותו מגדולתו", ויותר מכך, "קובר..." – הוכחה מיהודה?

ד) מהי משמעות דברי רש"י "אלא לפי שלא הספיק לגומרה"¹⁷ – הרי רש"י רוצה להסיק ש"נקראת על שם גומרה", ומדוע חשוב לציין מדוע לא גמר משה את המצוה?

מכך שרש"י מוסיף את המילים "לא הספיק..." מובן שחשוב האופן שבו הוא לא גמר את המצוה, כי הדבר לא היה תלוי בו, אלא מתוך אונס – "לא הספיק"¹⁸.

ג. "כל המצוה" לפי רש"י אינו מכוון לאיסור ע"ז שבפסוקים הקודמים

כדי להבין זאת יש להקדים את 96השאלה: מדוע אין רש"י מפרש את המילים "כל המצוה", כמפרשים אחרים¹⁹, שהן מכוונות לנאמר בפסוקים הקודמים²⁰ "פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמוד... ולא תביא תועבה אל ביתך..." – איסור עבודה זרה – ולכן (כיון שמדובר במצוה אחת²¹) אומרת התורה "המצוה" בלשון יחיד; ומצד שני נאמר על כך "כל" ונקראת גם "מצוה" באופן סתמי, כפי שפירש רש"י לפני כן²²: "שקולה עבודת אלילים כנגד כל המצוות כולן, והנזהר בה²³ כשומר את כולן", ולפי זה מובנת הלשון "כל המצוה", בה"א הידיעה – המצוה שעליה מדובר בפסוקים הסמוכים²⁴.

ההסבר לכך הוא: בפסוקים הקודמים אומר משה לישראל, שהם יקבלו את ארץ ישראל "ונתן מלכיהם בידך"²⁵, ומזהירם ש"פסילי אלהיהם תשרפון... ולא תביא תועבה...". כלומר, איך להזהר לאחר הכניסה והכיבוש של ארץ ישראל.

לכן אין סביר לומר שבמילים "כל המצוה" הכוונה היא לציווי הקודם אודות "פסילי אלהיהם תשרפון... ולא תביא תועבה..." – כי בפסוק זה ("כל המצוה...") נאמר בהמשך "למען תחיון... ובאתם²⁶ וירשתם את הארץ", שעל ידי "תשמרון לעשות" "כל המצוה" יזכו מאוחר יותר להיכנס ולרשת את ארץ ישראל, ואילו הציוויים שלפני כן אמורים לגבי התקופה שלאחר "באתם וירשתם את הארץ". (אם כי ניתן לומר בדוחק, שהכוונה בכך היא לאיסור עבודה זרה בכלל, ולאו דוקא לאחר הכניסה לארץ²⁷).

97ד. עד הכניסה לארץ לא יכלו לקיים את "כל המצוה"

לפי זה יובן מדוע מסביר רש"י את הפסוק, ומפרש "כפשוטו": משה רבינו התחיל לומר את משנה תורה "בעשתי עשר חודש באחד לחודש"²⁸ – ראש חודש שבט, כך שפרשת עקב נאמרה על ידו בראש חודש שבט או לאחריו.

וכיון שמשה רבינו אומר "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ", שבזכות קיום כל המצוות²⁹ יזכו³⁰ לקבל את ארץ ישראל,

אין מובן מדוע נאמר בפסוק "כל המצוה", שעל ידי קיום כל תרי"ג המצוות יזכו מאוחר יותר ("למען") ל"תחיון ורביתם ובאתם וירשתם"³¹, והרי בתקופה זו שבין תחילת חודש שבט לבין הכניסה לארץ יכלו לקיים חלק קטן בלבד של תרי"ג המצוות, כי לא היה ביכלתם כלל לקיים את המצוות התלויות בארץ, וכן לא יכלו לקיים מצוות רבות הנוהגות בחוץ לארץ, כגון דיני יום טוב וכדומה.

דחוק ביותר לומר שב"כל המצוה" אין הכוונה לכל המצוות, אלא רק למצוות "אשר אנכי מצוך היום³², כי:

א) מדוע יזכו ל"באתם וירשתם את הארץ" דוקא על ידי קיום המצוות שנצטוו באותו יום?

ב) המשמעות הפשוטה של "היום" אינה ליום זה בלבד, אלא לתקופה הנוכחית בכלל³³, והכוונה הפשוטה של "מצוך היום" היא לכל המצוות, ולפחות המצוות המוזכרות ב"משנה תורה". וכפי שנאמר לפני כן בסוף פרשת ואתחנן "ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם", והכוונה היא, כפשוטה, לכל המצוות.

ג) אם נאמר שב"היום" הכוונה היא לאותו היום, מתעוררת השאלה: איך ידוע מהן המצוות שצוה ביום זה (ואיזה יום היה זה)? והרי ישנו כלל "לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש"³⁴.

לפיכך מפרש רש"י "כל המצוה – כפשוטו": הוא מבהיר שהכוונה היא לכל המצוות, כפי שמצוי השימוש בלשון יחיד כ"שם המין" הכולל פרטים 98רבים – גם אם אין זה "חלק" כל כך.

ולפי זה אין הכוונה לכל תרי"ג המצוות, אלא לכל המצוות שיכלו בני ישראל לקיימן עד הכניסה לארץ.

אך בכל זאת דחוק לפרש כך, שהביטוי "כל המצוה" הוא "שם המין" הכולל את כל המצוות ללא הבדל, אך מצד שני הכוונה היא לחלק קטן מאד מתוך המצוות – ולכן מביא רש"י פירוש נוסף "אם התחלת במצוה גמור אותה", אשר לפי זה המשמעות של "כל המצוה" איננה שם המין של המצוות בכלל, אלא השלימות של המצוה, כדלעיל.

אך אין מובן: מהו הקשר שבין ציווי זה לגמור מצוה, לבין הכניסה לארץ – שבזכות קיום מצוה בשלימות יזכו לכניסה לארץ ישראל? לכן מביא רש"י את המשך הפירוש באופן מפורט "שאינה נקראת המצוה אלא על שם הגומרה שנאמר..." כפי שיוסבר להלן.

ה. הכניסה לארץ ישראל בזכות קיום המצוות של הנכנסים

כיבוש ארץ ישראל וירושתה על ידי ישראל היו אמנם עקב השבועה "אשר נשבע ה' לאבותיכם", אך הדבר היה תלוי גם בקיום המצוות על ידי בני ישראל הכובשים³⁵, כדברי משה במפורש בתורה³⁶. ולכן רואים, שלמרות שהשבועה ניתנה לאבות, גרם חטא המרגלים לכך שהדור ההוא לא נכנס לארץ ישראל³⁷.

וזוהי כוונת הפסוק כאן: אמנם, גם בני ישראל מן הדור הקודם – של ארבעים השנה במדבר – קיימו מצוות, וסייעו בכך לאופן³⁸ הכניסה לארץ ישראל³⁹, אך למרות זאת "אינה נקראת המצוה אלא על שם הגומרה", בני ישראל שחיו בסוף שנת הארבעים, אשר דוקא להם אומר משה "כל המצוה... תשמרון לעשות למען... שהכניסה לארץ וירושתה הן בזכות 99לפי זה מובן מדוע מודגש ב"כל המצוה .. למען" הענין של "אם התחלת במצוה גמור אותה": בכך מבהירה התורה שהכניסה לארץ היא דוקא על ידי "כל המצוה", על ידי ש"גומרה" – אלו אשר השלימו את קיום המצוה, בסוף שנת הארבעים.

לפי זה מובן שמדרש האגדה אינו מבטל לגמרי את הפירוש הפשוט של "כל המצוה", גם לפי הפירוש של מדרש אגדה אין הכוונה למצוה אחת בלבד, אלא לכל אחת מכל המצוות – כל המצוות שישראל קיימו במשך ארבעים השנה במדבר נחשבות כמצוות של בני הדור הזה אשר "גמרו" את המצוות לפני הכניסה לארץ.

ו. ההוכחה ממשה מסבירה כמה פרטים בענין של "נקראת על שם

הגומרה"

אך מתעוררת השאלה: ביחס לבני ישראל שהיו קשורים לעצת המרגלים וסרבו להכנס לארץ ישראל, מובן מדוע מצוותיהם נחשבות לזכותם של הנכנסים לארץ ישראל, לענין זה, כיון שהם לא רצו להכנס לארץ ישראל, אלא, להיפך, הם גרמו לישראל להישאר במדבר ארבעים שנה. אך מדוע אין נחשבות המצוות של אותם אשר לא השתתפו עם המרגלים ומתו במדבר רק מפני הגזירה "מעשרים שנה ולמעלה" כמצוות שהועילו לכניסה לארץ.

וכן מצד שני: בני ישראל שהיו בזמן הגזירה בגיל צעיר מעשרים שנה, אך לא רצו להכנס לארץ ישראל, ובכל זאת לא חלה עליהם הגזירה של דור המרגלים והם נכנסו לארץ ישראל – מדוע נקראת המצוה על שמם?

לכן מבאר רש"י "שנאמר¹² ואת עצמות יוסף... והלא משה לבדו נתעסק בהם להעלותם, אלא לפי שלא הספיק לגומרה וגמרוה ישראל", ולפי זה מובן: א) אין חשיבות לסיבה שבגללה הוא לא השלים את המצוה, ואפילו מתוך אונס, כפי שמשה "לא הספיק לגומרה", ובכל אופן נקראת המצוה רק על שם גומרה.

ב) וכך מצד שני, למרות שמיוצאי מצרים שהיו פחות מגיל עשרים שנה, אשר מאוחר יותר הביאו את עצמות יוסף אל ארץ ישראל וקברום בשכם, לא רצו לסייע למשה בעת יציאת מצרים בהוצאת עצמות יוסף ממצרים, אך למרות זאת, כיון שהם גמרו את המצוה היא נקראת על שמם.

וכך בעניננו, לגבי הכניסה לארץ: א) היא נקראת על שם הגומרה גם כלפי אלו שלא נכנסו מתוך אונס, שלא באשמתם. ב) היא נקראת על שם הגומרה גם אם הגומר לא התחיל את המצוה לפני כן, ואף עשה את ההיפך ממנה⁴⁰.

ולפי זה מובן בפשטות מדוע מציין רש"י דוקא ענין זה "שאינה נקראת המצוה אלא על שם הגומרה" ומביא 100לכך הוכחה ממשה – ולא את הענין של "מורידין אותו...", ואת ההוכחה מיהודה, כדלעיל – כי כאן אין חשובה החומרה של אי השלמת מצוה מותחלת, אלא חשוב ש"נקראת... על שם הגומרה", על שם הדור שנכנס לארץ, אף כאשר מי שהתחיל לא זכה להשלים מתוך אונס.

ז. פירוש רש"י מכוון רק לגבי גומר המצוה, ולא לגבי חוב של המתחיל

לפי כל האמור לעיל יתורץ קושי נוסף על פירוש רש"י: לכאורה, אין תחילת דבריו כסופם – בתחילת פירושו, ממדרש אגדה, אומר רש"י "אם התחלת במצוה גמור אותה", כלומר, זוהי חובה ומצוה, ואילו בהמשך הוא אומר "שאינה נקראת המצוה אלא על שם הגומרה", כלומר, זהו ענין של כדאיות בלבד – כדי שהמצוה תיקרא על שמו. ואם לא אכפת לו שהמצוה לא תיקרא על שמו אין הכרח להשלימה לכאורה.

אך לפי האמור לעיל, שהמשך דברי רש"י, "שאינה נקראת...", באים להסביר רק את הקשר לעניננו, הרי הדבר מובן: על מתחיל המצוה אכן חלה החובה⁴¹ לסיימה, אך כוונת פירוש רש"י זה היא להדגיש את החידוש של גומר המצוה, שלמרות שהמתחיל לא יכול היה לגמור את המצוה מתוך אונס, כבעניננו⁴² לגבי אלו אשר לא נכנסו לארץ ישראל עקב גזירת הקדוש־ברוך־הוא, ובדומה למשה רבינו – למרות זאת נחשבת המצוה רק על שם הגומר.

101ח. גם התחלת מצוה נחשבת לעשייה

מן הענינים המופלאים אשר בפירוש רש"י:

רש"י בוחר בניסוח "שאינה נקראת המצוה אלא על שם הגומרה", בדומה למדרש תנחומא, ואילו בגמרא נאמר "מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו".

הסיבה הפשוטה לכך שרש"י מביא את לשון המדרש ולא את לשון הגמרא היא, שבגמרא אין מדובר על הפסוק "כל המצוה" ואין מוזכרת כלל "מצוה", אלא "כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכתוב...". ואילו במדרש מוזכרת המילה "מצוה" והדברים נאמרים בקשר לפסוק זה, וכיון שרש"י מבאר פסוק זה אודות המצוות של דור הנכנסים לארץ, הוא מביא את לשון המדרש.

ולגבי הסיבה לכך, שדוקא הניסוח "נקראת על שם הגומרה", כבמדרש, מתאים לפשוטו של מקרא, ולא הניסוח שבגמרא "כאילו עשאו" יש לומר, שבעניננו, גם אם "נקראת המצוה... על שם הגומרה" אי אפשר לומר, בפשטות, שזהו "כאילו עשאו⁴³" – שזה בדיוק כאילו הוא עשה את המצוה, ואין לאחר שום קשר לכך.

במילים אחרות: יש בכך שני פרטים – "נקראת המצוה... על שם הגומרה" – מצד הגומר בלבד. ואילו על המתחיל חלה אמנם החובה להשלים את המצוה⁴⁴, אך גם התחלת המצוה נחשבת לגביו, במיוחד אם לא גמר אותה מתוך אונס⁴⁵.

מכך מובן למעשה: מהניסוח "אם התחלת במצוה גמור אותה", מובן, שמהפסוק "כל המצוה" לומדים רק את החובה להשלים מצוה שהתחילו בה, אך אין ללמוד מכך שלא להתחיל בכלל במצוה, אם אי אפשר לעשות את כולה.

לפי זה מובנים בפשטות⁴⁶ דברי 102רש"י⁴⁷, (מהגמרא⁴⁸), על הפסוק "אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן" – "ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען אמר משה מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה" – למרות שמשה ידע שלא יוכל להשלים את הבדלת ערי המקלט ולהבדיל גם את שלוש הערים שבארץ ישראל, רואים מכך שגם התחלת המצוה היא חלק⁴⁹ בקיום⁵⁰ ועשיית המצוה⁵¹, גם אם יודעים מראש שלא יוכלו לסיים.

ט. חובת הציבור, שהיחיד התחיל לבצעה

לפי כל האמור לעיל רואים שאין לעניננו קשר לדיון הידוע⁵² אם חלק משיעור או מעשה המצוה שחייבים בו הוא חלק של המצוה לעצמו, ומוטלת החובה לקיים חלק זה, אם לאו. לדוגמא: לאכול חצי כזית מצה וכדומה.

כי, בנוסף לכך שלפי רש"י אין הכוונה ב"אם התחלת במצוה גמור אותה" לכך שהתחלת מצוה אינה חלק מן המצוה, הרי דיון זה הוא לגבי מצוות שהן חובת היחיד, והוא חייב לקיים מצוה בשלימות⁵³. ואילו כאן מדובר במצוות שאין מוטלת החובה לקיימן דוקא כעל יחיד מסויים כפרט, אלא הוא התחיל לקיימן למעשה – "התחלת במצוה" – ואז – "אם התחלת במצוה, גמור אותה"^*.

כשם שבענין עצמות יוסף – "השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם"⁵⁴, החובה על הוצאת עצמות יוסף ממצרים הוטלה על כל ישראל בשווה. אך לאחר שמשה 103התחיל במצוה "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" חלה עליו בפרט החובה לגמור את מעשה המצוה, וכיון שמתוך אונס לא הספיק לגומרה, "וגמרוה בני ישראל", היא נקראת על שמם,

יש לומר, שההסבר לכך הוא⁵⁵: בענינים שחלים על הציבור, כאשר מישהו מתחיל לבצעם הוא בדומה ל"שליח" הציבור במצוה זו, ומוטלת עליו חובה מיוחדת, כשליח, לגמור את המצוה^*.

י. אם לא ייצאו בני גד ובני ראובן חלוצים – ייחשב הדבר ל"חטא"

ויש לומר, שדומה לכך היה הענין של בני גד ובני ראובן: על בקשתם "יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן"⁵⁶ אמר להם משה בתחילה "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"⁵⁷, ורק לאחר שענו⁵⁸ "אנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל..." קבל זאת משה – "אם תחלצו לפני ה' למלחמה ועבר לכם כל חלוץ... ונכבשה הארץ לפני ה'", ועם זאת הוא מדגיש "ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם".

ולכאורה ניתן לשאול: אכן, הם קבלו על עצמם ש"נחלץ חושים", אך מדוע הביע זאת משה באופן חמור כל כך, שאם לא באופן של "חלוצים תעברו" ו"לפני אחיכם בני ישראל" הרי אז "חטאתם לה'", שמכך מובן שאף אם ייצאו ויילחמו עם כל ישראל בשווה, אם כי לא חלוצים, זהו ענין של "חטאתם"⁵⁹.

ולפי האמור לעיל ניתן לומר שזה קשור לכלל "אם התחלת במצוה גמור אותה":

כיבוש ארץ ישראל היא מצוה⁶⁰ המוטלת על כל ישראל באופן שווה, זוהי חובת הציבור. כאשר הנחילו את ארץ סיחון ועוג לבני גד ולבני ראובן היא נעשתה חלק מארץ ישראל⁶¹. ויוצא, שעל ידי שנחלו את ארץ סיחון ועוג הם התחילו את מצות כיבוש ארץ ישראל.

בכך מתורצת גם הסתירה בפירוש רש"י⁶²: במקום אחד⁶³ הוא אומר "כיון 104שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר כמדומה שהותר לי נדרי". כלומר, משה רבינו לא חשב "שהותר לי נדרי", מיד לאחר כיבוש ארץ סיחון ועוג, אלא רק לאחר הנחלת ארץ סיחון ועוג לבני גד ובני ראובן ("נחלת בני גד ובני ראובן"). ובמקום אחר⁶⁴ נאמר "לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר" –

כי רק לאחר ששטח זה נעשה "נחלת בני גד ובני ראובן" הוא נעשה חלק מארץ ישראל, ולכן היתה זו, למפרע, ההתחלה של כיבוש ארץ ישראל.

וכיון שבאמצעותם נעשתה ההתחלה של מצות כיבוש ארץ ישראל, חלה עליהם חובה מיוחדת להשלים את הכיבוש בהתאם לכלל "אם התחלת במצוה גמור אותה", בנוסף לחובה הזהה לכל ישראל באותו דור⁶⁵.

ולפיכך, כאשר הם בקשו את ארץ סיחון ועוג לנחלה, ענה להם משה, שעליהם לדעת, שעל ידי כך הם נחשבים "המתחיל במצוה" ואין די ברצונם לסייע לשבטים האחרים בהמשך כיבוש הארץ, עבר הירדן מערבה, אלא "גמור אותה" – עליהם להיות "חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל", כי עליהם מוטלת חובה מיוחדת יותר מכל ישראל⁶⁶.

יא. להמשיך בהפצת המעיינות

מיינה של תורה אשר בפירוש רש"י, וכן הוראה הנלמדת מכך לימינו: דורנו הוא לפי כל הסימנים⁶⁷ הדור של עקבתא דמשיחא, שיצא במהרה מהגלות וילך לארצנו הקדושה בגאולה האמיתית על ידי משיח צדקנו,

ועל כך נאמר "אין המצוה נקראת אלא על שם הגומרה": אם כי בדורות הקודמים עסקו יהודים בתורה ובמצוות באופן גדול ונעלה יותר מאשר דורנו, בכל זאת רואים ש"אינה נקראת אלא על שם הגומרה", שהגאולה באה בזכות המצוות שהיהודים מקיימים בדור הזה, 105על ידי השלמת העבודה בעקבתא דמשיחא.

וזה צריך לתת, ונותן, עידוד מיוחד לכל יהודי להוסיף בקיום התורה והמצוות ועל ידי כך להחיש את הגאולה שעל ידי משיח צדקנו.

ומצד שני, גם ההוראה לכל יהודי היא "אם התחלת במצוה גמור אותה":

ידועה אגרת הקודש של הבעל־שם־טוב⁶⁸, שעל שאלתו "אימתי קאתי מר" ענה המשיח "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה", וחלה חובה על כלל ישראל להפיץ את המעיינות, תורת הבעל־שם־טוב, חוצה – לכל ישראל.

אך במיוחד חשוב הדבר לאלו אשר "התחילו במצוה", שהתחילו לעסוק בהפצת המעיינות⁶⁹. ייתכן שכעבור זמן מסויים תיווצר התרשלות בעבודה,מתוך מחשבה, שניתן להשאיר למישהו אחר להמשיך זאת, ולסייע לו בייעוץ וכדומה.

וההוראה היא: "התחלת במצוה גמור אותה" – אם התחלת בהפצת המעיינות, חובה עליך (וזכות לך) להמשיך ולהשלים את העבודה.

ובמיוחד כאשר רוצים את כל הברכות הרבות והשפע מהקדוש־ברוך־הוא, שהוא משפיע על ידי עבדיו, נשיאי כל דור ודור, ובדורנו על ידי מורי וחמי הרבי.

וכאשר מחליטים בנחישות ובאמת להמשיך בהרבצת התורה בכלל, ובהפצת המעיינות חוצה בפרט, מסייע הקדוש־ברוך־הוא ונותן כח להתגבר על כל הקשיים.

ובתוך כל ישראל ביחד, משלימים את המצוה, ומביאים את משיח צדקנו למטה מעשרה טפחים במהרה בימינו ממש.