101
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ח. גם התחלת מצוה נחשבת לעשייה
מן הענינים המופלאים אשר בפירוש רש"י:
רש"י בוחר בניסוח "שאינה נקראת המצוה אלא על שם הגומרה", בדומה למדרש תנחומא, ואילו בגמרא נאמר "מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו".
הסיבה הפשוטה לכך שרש"י מביא את לשון המדרש ולא את לשון הגמרא היא, שבגמרא אין מדובר על הפסוק "כל המצוה" ואין מוזכרת כלל "מצוה", אלא "כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכתוב...". ואילו במדרש מוזכרת המילה "מצוה" והדברים נאמרים בקשר לפסוק זה, וכיון שרש"י מבאר פסוק זה אודות המצוות של דור הנכנסים לארץ, הוא מביא את לשון המדרש.
ולגבי הסיבה לכך, שדוקא הניסוח "נקראת על שם הגומרה", כבמדרש, מתאים לפשוטו של מקרא, ולא הניסוח שבגמרא "כאילו עשאו" יש לומר, שבעניננו, גם אם "נקראת המצוה... על שם הגומרה" אי אפשר לומר, בפשטות, שזהו "כאילו עשאו43" – שזה בדיוק כאילו הוא עשה את המצוה, ואין לאחר שום קשר לכך.
במילים אחרות: יש בכך שני פרטים – "נקראת המצוה... על שם הגומרה" – מצד הגומר בלבד. ואילו על המתחיל חלה אמנם החובה להשלים את המצוה44, אך גם התחלת המצוה נחשבת לגביו, במיוחד אם לא גמר אותה מתוך אונס45.
מכך מובן למעשה: מהניסוח "אם התחלת במצוה גמור אותה", מובן, שמהפסוק "כל המצוה" לומדים רק את החובה להשלים מצוה שהתחילו בה, אך אין ללמוד מכך שלא להתחיל בכלל במצוה, אם אי אפשר לעשות את כולה.
לפי זה מובנים בפשטות46 דברי
הערות
- 43. ועפמ"ש בשו"ת שב יעקב שם מובן מה שבגמרא הדיוק "כאילו עשאו", כי גם בלא משה הוי מתקיים המצוה. ואדרבה הניחו לו למשה.
- 44. בפרש"י מטות לא, ו: אמר הקב"ה מי שהתחיל במצוה שהרג כזבי בת צור יגמור. אבל שם אי"ז אותה המצוה ולכן אינו בגדר חיוב, כי כאשר הרג פינחס את זמרי לא הי' מצוה להרוג המדינים ולהעיר גם מפרש"י בלק כה, ז: קריינא דאיגרתא כו' – אבל לכאורה אינו כנדו"ד.
- 45. בגו"א כאן: "והטעם כי בגמר המצוה המצוה נעשית כמו מי שבנה בית שבגמר הבנין אז נקראת בית וקודם גמר אין שם מצוה עליו ולפיכך אומרים לו גמור המצוה כו' ולא אמרינן רק דומיא דקבורה ואין המצוה רק הקבורה ולא העלאה כו'". ומדבריו משמע שזה שאומרים לו גמור הוא מצד המצוה, ולפני הגמר אי"ז בגדר מצוה כלל – והיינו בדברים שעיקר המצוה הוא לא הפעולה כ"א הנפעל. אבל: א) מלשון רש"י "אם התחלת במצוה" משמע בכל מצוה איזו שתהי'. ב) סו"ס הרי כתב רש"י הטעם "שאינה נקראת המצוה אלא ע"ש הגומרה" ומשמע שגם התחלת הפעולה היא (בגדר) מצוה. ג) בנדון דמשה שהביא רש"י, הדיוק בהכתוב הוא "ואת עצמות יוסף אשר העלו בנ"י", דגם ההעלאה נקראת על שמם (ולא רק הקבורה), אף שלדבריו אין בזה מצוה (ולהעיר מהגי' בדפוס א' הנ"ל הערה 13). ולהעיר שיוסף השביע אותם "והעליתם את עצמותי" בס"פ ויחי ובר"פ בשלח. וראה חרדים הנ"ל. לקמן בפנים ס"י.
- 46. ראה חרדים שם.
רש"י על במדבר ל״א:ו׳ - הטקסט מספריא
אתם ואת פינחס. מַגִּיד שֶׁהָיָה פִינְחָס שָׁקוּל כְּנֶגֶד כֻּלָּם (ספרי); וּמִפְּנֵי מָה הָלַךְ פִּינְחָס וְלֹא הָלַךְ אֶלְעָזָר? אָמַר הַקָּבָּ"ה מִי שֶׁהִתְחִיל בַּמִּצְוָה, שֶׁהָרַג כָּזְבִּי בַת צוּר, יִגְמֹר; דָּ"אַ — שֶׁהָלַךְ לִנְקֹם נִקְמַת יוֹסֵף אֲבִי אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ" (בראשית ל"ז); וּמִנַּיִן שֶׁהָיְתָה אִמּוֹ שֶׁל פִּינְחָס מִשֶּׁל יוֹסֵף? שֶׁנֶּאֱמַר "מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל" (שמות ו') — מִזֶּרַע יִתְרוֹ שֶׁפִּטֵּם עֲגָלִים לַעֲ"זָ, וּמִזֶּרַע יוֹסֵף שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ (סוטה מ"ג); דָּבָר אַחֵר — שֶׁהָיָה מְשׁוּחַ מִלְחָמָה (שם):
וכלי הקדש. זֶה הָאָרוֹן וְהַצִּיץ, שֶׁהָיָה בִּלְעָם עִמָּהֶם וּמַפְרִיחַ מַלְכֵי מִדְיָן בִּכְשָׁפִים וְהוּא עַצְמוֹ פוֹרֵחַ עִמָּהֶם, הֶרְאָה לָהֶם אֶת הַצִּיץ שֶׁהַשֵּׁם חָקוּק בּוֹ וְהֵם נוֹפְלִים, לְכָךְ נֶאֱמַר "עַל חַלְלֵיהֶם" בְּמַלְכֵי מִדְיָן — שֶׁנּוֹפְלִים עַל הַחֲלָלִים מִן הָאֲוִיר, וְכֵן בְּבִלְעָם כָּתוּב "עַל חַלְלֵיהֶם" בְּסֵ' יְהוֹשֻׁעַ (תנחומא):
בידו. בִּרְשׁוּתוֹ, וְכֵן (במדבר כ"א) "וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ" (ספרי):
אתם ואת פינחס [MOSES SENT THEM … TO THE WAR], THEM AND PHINEAS — The repetition of the word אתם, “them”, in association with Phineas’ name tells us that Phineas was regarded as equal to all of them together. — But why did Phineas go and Eleazar did not go? The Holy One, blessed be He, said, “He who made a beginning with this meritorious work, in that he slew Kozbi the daughter of Zur (who was a Midianitess), let him complete it”. — Another explanation why Phineas and not Eleazar went is that he went to take vengeance for Joseph, his mother’s ancestor, as it is said, (Genesis 37:36) “And the Midianites sold him [unto Egypt]”. And from where do we know that Phineas’ mother was of the family of Joseph? Because it is said, (Exodus 6:25) that she was “one of the daughters of Putiel” (see Rashi on that verse) — which is explained to mean that she was of the seed of Jethro who used to fatten (פטם) calves for idolatrous worship, and of the seed of Joseph who overcame (שפטפט, who talked or argued with) his passions (cf. Sifrei Bamidbar 157:4; Sotah 43a). — Another explanation: Phineas went because he was the high priest anointed for war purposes (cf. Deuteronomy 20:2 and Rashi thereon) (Sotah 43a).
וכלי הקדש AND THE VESSELS OF HOLINESS … [WERE WITH THEM] — these were the Ark and the Golden Plate (which are termed קדש, “holiness”, in Numbers 4:20 and Leviticus 8:9 respectively) (cf. Sifrei Bamidbar 157:4; Sotah 43a). — Because Balaam was with them (the Midianites) and through enchantment he made the kings of Midian float in the air and he himself floated with them, he (Phineas) showed them (held up to them) the Golden Plato upon which the Divine Name was engraved and they immediately fell to the ground. On this account it is said (v. 8) of the Kings of Midian that they were killed “upon those belonging to them who had been killed”, meaning that they fell from the air upon those who had already been killed; and similarly of Balaam it is written in the book of Joshua (13:22): “[And Balaam the son of Beor did the children of Israel slay] upon those who were slain by them” (Midrash Tanchuma, Matot 2; Talmud Yerushalmi Sanhedrin 10:2).
בידו means IN HIS POSSESSION (not actually “in his hand”, for it was impossible for him to hold these sacred objects in his hand), similar to (21:26) “And he took all his land from his possession (מידו)” (Sifrei Bamidbar 157:4).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.