שיחה א

89שיחה א

א. דברי רש"י והמדרש על ה"מצוות הקלות"

על המילים "והיה עקב תשמעון" מפרש רש"י: "אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון". המקור לפירוש זה הוא במדרש תנחומא¹, אך שם הלשון שונה: "מצות קלות שאין בני אדם משגיחין בהן אלא שמשליכין אותן תחת עקביהן"².

צריך להבין: לפי פירושו של רש"י "שאדם דש בעקביו" – "דורך" על המצוות ומזלזל בהן³ – מובן כיצד מתבטא הענין במילה "עקב", כי ה"דישה" נעשית "בעקביו". אבל לפי פירוש המדרש "שמשליכין אותו תחת עקביהן" אין מובן, לפי הפשט: מהו הקשר שבין השלכת המצוות – אי קיומן – דוקא ל"תחת עקביהן"? אם אין מקיימים את המצוות הקלות, הרי שמשליכין אותן לגמרי החוצה, ולא רק "תחת עקביהן".

ב. דברי דוד המלך בהמשך נאמר במדרש, שזה מה עקב

שאומר דוד המלך⁴ "למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני": דוד אומר, שאין הוא ירא "מן מצוות החמורות שבתורה", אלא "מן מצוות הקלות, שמא עברתי על אחת מהן אם עשיתי אם לא עשיתי מפני שהיתה קלה, ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה".

לא מובן: בודאי נזהר דוד המלך בקיום כל המצוות, כולל המצוות הקלות, כפי שהמדרש מביא מיד לאחר־מכן, ובהמשך⁵ לדרשה שלעיל, שכוונת דוד המלך⁶ באומרו "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב" היא ל"מצוות הקלות" (והמילים "עקב רב" רומזות, כהמשך דברי המדרש, לפסוק⁷ "מה רב טובך אשר צפנת...", שזהו "שכרן של מצוות קלות") – וביודעו ש"עבדך נזהר בהם", מדוע אמר דוד המלך "אני מתיירא מן מצוות הקלות"⁸?

ג. צריך לקיים את הענינים לפי הסדר

הסבר הדברים הוא:

אין מדובר במדרש על מי שסובר שאין צריך להזהר, ח"ו, בקיום המצוות 90הקלות, ובודאי לא במי שמבזה את המצוות ו"דורך" עליהן. מדובר כאן על מי שמסכים שצריך להשתדל בקיום המצוות הקלות, אבל הוא "משליך אותן תחת העקב" – הוא דוחה את קיומן למועד מאוחר יותר ויותר – עד לאחר ה"עקב".

הוא טוען, שתחילה עליו לדאוג לכך שה"ראש" – כלומר, הענינים החמורים ביותר – יהיה כראוי. אחר־כך הוא ישים לב לענינים ה"סמוכים לראש", מצוות הקרובות להם בחומרתן וכדומה, ורק בסופו של דבר הוא יחשוב על הענינים שהם "עקב" ויותר רחוקים: הידורים, לפנים משורת הדין וכדומה⁹.

אי אפשר להתחיל מן העקב – הוא טוען – מוכרח להיות סדר. ולפי הסדר צריך להתחיל בדברים ההכרחיים ביותר, וכל עוד לא השלימו אותם לגמרי, אין לחשוב על ענינים אחרים, ובמיוחד לא על ענינים שלפנים משורת הדין, מילי דחסידותא וכדומה.

כאשר באים ליהודי ודורשים ממנו קיום אהבת ישראל, שהוא יאהב אפילו יהודי שמעולם לא קבל ממנו טובה כל שהיא ואף לא ראהו¹⁰, הוא טוען, שאי־אפשר לדרוש ממנו דרגה כזו של אהבת ישראל, כאשר הוא איננו מקיים כראוי דרגות פשוטות הרבה יותר, ואפילו כלפי יהודי שהיטיב עמו הוא נכשל לפעמים ב"ואהבת... כמוך", למרות שאין הוא חושד בעצמו, ח"ו, בתשלום רעה תחת טובה!

כמו־כן, כיצד דורשים ממנו להקפיד על שיעורי חת"ת – ללמוד בכל יום חלק מן הפרשה, חומש עם פירוש רש"י, לומר כל יום את השיעור בתהלים כפי שנחלק לימי החודש, ואת השיעור היומי בתניא – כאשר הוא מחסיר, לפעמים, עניני תפילה הקודמים לכך?!

טענתו היא: אמנם צריך לקיים את כל זאת, אך הוא איננו בדרגה זו, והוא צריך ללכת לפי סדר. עליו לקיים כראוי במשך זמן מסויים (עד שנעשה להרגל – שלושים יום¹¹) את הענינים העיקריים הכתובים בשולחן ערוך, לומר את מה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, ואחר־כך יוסיף במשך זמן כזה את ההוספות שלאחר מכן עד לרמ"א, ואחר כך במשך זמן כזה את דברי הרמ"א והאחרונים, ורק לאחר מכן הוא יתחיל לעסוק בענינים שלפנים משורת הדין, עניני חסידות וכו'.

אין הוא מתנער משום דבר, ח"ו, אך את הכל צריך לקיים לפי סדר.

– פעם דברו עם מישהו על אהבת ישראל באופן של לפנים משורת הדין, והוא אמר שאין זה לפי סדר, ואף היה בפיו משל מוכן^*: כאדם שהולך ללא נעליים, ללא חולצה וכו', אבל עונד על צוארו עניבה...

91ד. טענה זו היא עצת היצר הרע

אמנם, לפי השכל, וגם לפי שכל־דקדושה¹², יש מקום לטענה כזאת. אבל, האמת היא, ועיקר חשוב הוא, שעבודת ה' צריכה להתחיל באמונה ובקבלת עול, ולא בחישובים על־פי השכל. מצד האמונה וקבלת־העול האדם נזהר (ולא רק – מקיים) במצוה קלה כבחמורה, וגם הזהירות במצוה קלה קיימת אצלו במלוא העוצמה.

הנקודה שבכל המצוות¹³ – מצוה מלשון צוותא וחיבור¹⁴ – שבאמצעות המצוות מתחברים עם עצמותו ומהותו של אין־סוף ברוך־הוא – קיימת בכל המצוות בשווה, ללא הבדל בין מצוות חמורות למצוות קלות, "ראש" או "עקב". בענין זה אין מקום לחשוב על סדר¹⁵ של ראש ועקב ולשקול אם זהו דבר שנתגלה על ידי אנשי כנסת הגדולה או על ידי תלמיד ותיק, אחרון שבאחרונים, כי יודעים שבקיום ענין זה מתחברים עם עצמותו ומהותו של הקדוש־ברוך־הוא.

אך היצר הרע הוא "אומן"¹⁶ במלאכתו, כפי שהרבי נהג לקרוא לו: "הערמומי", והוא המציא מענות על "סדר", וכדי שהדברים יתקבלו הוא התאים לכך משלים וכדומה.

יש, אפוא, לדעת, שזוהי עצת היצר, והתנאי לקבלת תורה ומצוות הוא: "נעשה" קודם ל"נשמע", "דקדמיתו" פומייכו לאודנייכו"¹⁷ (=שהקדמתם פיכם לאוזנכם), ההיפך מן הסדר. ויותר מכך אומר הנביא¹⁸ "מי עוור כי אם עבדי" – על "עבדי" יאמרו שהוא "עוור"¹⁹. כאשר אדם טוען שצריך לעבוד את הקדוש־ברוך־הוא לפי הסדר, כעבד המשרת את אדונו, ללא שכל, אלא מתוך אמונה וקבלת עול, יאמרו שכך מתנהג עוור, שהרי לפי השכל צריך להתחיל עם שיקולים שכליים, ואחר כך .. לראות. אם השכל יחקור וידרוש ויחליט שאין להסתפק בשכל, ישתמשו גם באמונה. אבל להתחיל באמונה?!

ה. גם בחינוך יש להתחיל באמונה, ולא בשכל

מורי וחמי הרבי סיפר, שכאשר היו ילדיו קטנים, הוא שכר עבורם מלמד. מלמד זה סבר שלילדים לא צריך לספר ענינים ביהדות שהם מבהילים ומפליאים – מופתים שאינם מובנים לפי השכל. דברים אלו מיועדים למבוגרים שכבר מבינים את הענינים 92לפי השכל, אז אפשר להוסיף עניני מופתים. אבל לילדים דברים אלו משבשים את ההגיון²⁰ והשכל, ואתם – כך סבר המלמד – יש לשוחח רק על עניני היהדות שהם הגיוניים לפי השכל. כאשר נודע לרבי (מוהרש"ב) נ"ע על שיטתו של מלמד זה, פיטרוהו מיד.

צריך דוקא להתחיל באמונה וקבלת עול ולא בשכל. גם את הענינים המובנים לפי השכל צריך לקיים מתוך קבלת עול. וכך גם בענין החינוך: צריך לספר לילדים עניני מופתים שמעל לשכל, וזה נוטע בהם אמונה. והטענות שזה לא לפי הסדר, ושאין צריך להתחיל בענינים המבהילים את ההגיון וכדומה נובעות מן היצר הרע, מלך זקן וכסיל²¹.

ו. התנהגות שמעל לשכל מביאה לברכות שמעל לטבע

בכך יובנו גם דברי דוד המלך "למה אירא בימי רע עוון עקבי יסובני", שהוא ירא מ"עון עקבי":

דוד המלך ידע ש"עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב", ולא חשש שמא אין הוא זהיר, ח"ו, במצוות קלות²² (כדלעיל סעיף ב'), אלא חשש שמא אין הוא מקיים מצוות קלות באותה מידת זהירות כמצוות חמורות²³. אמנם, הוא מקיים את כל המצוות, ובזהירות, אך אולי לחישוב, שזוהי מצוה השייכת ל"ראש" וזו – ל"עקב", יש השפעה על מידת הזהירות וההידור ואין הוא רץ²⁴ וזהיר במצוה קלה באותה מידה כבחמורה, ולכן "לא עשיתי" (כי לא קויים...), ולפיכך "למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני":

"בימי רע" – הכוונה היא לימים של הנהגת הטבע, כאשר ישראל הם ככבשה אחת בין שבעים זאבים²⁵, עד אשר אפילו עניני פרנסה הם, כדברי רבותינו²⁶ נשיאינו, ענין של "מן" שמעל לטבע, כי מצד 93צוק העתים, ובמיוחד בזמן הגלות, באה הפרנסה באופן שמעל לדרכי הטבע.

וכאשר יהודי מחשב בתורה שמן השמים, חשבונות של "ראש" ושל "עקב", ונוהג לפי חישובים שכליים אלו, במידות ובהגבלות אלו, נוהגים כלפיו גם מלמעלה כך, ר"ל, באופן של מדידה והגבלה, ונגרם "בימי רע", ר"ל.

ואילו כאשר אין מחשבים חישובים אלו, וחשובה לו רק ההתקשרות עם עצמותו ומהותו של הקדוש־ברוך־הוא, והעוצמה של מסירות הנפש, וקבלת העול של עבד ובן כלפי הקדוש־ברוך־הוא קיימים אצלו הן בקיום מצוה שהיא "ראש" והן – "עקב", אז נוהגים כלפיו כך גם מלמעלה.

ואז אין הוא צריך לחשוש משום דבר. שהרי, הוא מאוחד עם עצמות ומהות אין סוף ברוך־הוא, שהוא מושל ושולט בכל, כולל הטבע, וגדול הרועה ששומר את הכבשה²⁷ ודואג לה – "בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני"²⁸ – בבני חיי ומזונא רויחא לכל אחד ולכל אחת.

והתוצאה היא ככתוב בפרשתנו²⁹: "והיה עקב תשמעון" – והיה לשון שמחה³⁰, "עקב – תשמעון", תשמעו את המצוות של ה"עקב" בדיוק כמו המצוות של ה"ראש", אז – "ושמר הוי' אלקיך לך את הברית...", ויבואו כל ההשפעות הטובות³¹ המוזכרות בפסוק – "ואהבת וברכך והרבך... ברוך תהיה מכל העמים" –

ובקרוב ממש "על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך".