שיחה א

80שיחה א

ט"ו באב *

א. דברי המשנה על חמשה עשר באב

נאמר במשנה, בסוף מסכת תענית¹: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים (ויש גורסים – בנות ישראל²) יוצאות בכלי לבן שאולין .. וחולות בכרמים, ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך, וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל³, ואומר: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה⁴".

יש להבין:

א) מן הפסוקים מובאת הוכחה רק לדבריהן "אל תתן עיניך בנוי", כי "שקר החן והבל היופי", אבל לא להמשך דבריהן – "תן עיניך במשפחה"⁵. ואדרבה: בפסוקים מפורש "אשה יראת ה' היא תתהלל", "ויהללוה בשערים מעשיה" – שמעלתה מתבטאת ביראת ה' ובמעשים, ולא ביחוס משפחה⁶.

ב) כיצד ייתכן שכל "בנות ירושלים", שהיו ביניהן גם בלתי "מיוחסות", תאמרנה "תן עיניך במשפחה"?

קושי זה אף גדול יותר: בברייתא⁷ על משנה זו נאמר, ש"יפיפיות שבהן, מה היו אומרות? תנו עיניכם ליופי... מיוחסות .. אומרות, תנו עיניכם למשפחה... מכוערות .. אומרות, קחו מקחכם לשום⁸ שמים...". כלומר, רק המיוחסות אמרו "תנו עיניכם למשפחה"⁹, ומדוע אומרת המשנה באופן סתמי "בנות ירושלים .. אומרות .. תן עיניך במשפחה"?

81ב. במשנה שלוש אמירות שונות

המפרשים¹⁰ מסבירים, שגם במשנה רמוזות שלוש האמירות השונות של שלושת סוגי בנות ירושלים המנויים בברייתא:

את המילים "שא נא עיניך, וראה מה אתה בורר לך" אומרות ה"יפיפיות", שיראו את יופיין (וכנאמר בהמשך הברייתא – "שאין האשה אלא ליופי"), ה"מיוחסות" אומרות "אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה", וה"מכוערות", שאין להן לא חן מצד יחוסן, ולא יופי, אלא "מעשים טובים" בלבד, אומרות "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל, ואומר: תנו... ויהללוה בשערים מעשיה", בדומה לדבריהן בברייתא "קחו מקחכם לשום שמים".

ולפי זה מתורצת מאליה התמיהה הראשונה שלעיל, בסעיף א', כי הפסוקים המצוטטים במשנה אינם מובאים כהוכחה לאמירה הקודמת, אלא הם אמירה שונה – דברי ה"מכוערות".

אך פירוש זה אינו "חלק" (לפי פשטות לשון המשנה), כי:

א) מלשון המשנה הסתמית – "בנות ירושלים .. ומה היו אומרות...", מובן, שכל הנאמר לאחר מכן הם דברי כל "בנות ירושלים".

ב) מדוע מציינת המשנה פרטים, ודוקא פרטים אלו של דברי כל סוג, ואינה משתמשת בלשון ובפרטים של הברייתא? ואדרבה, לכאורה צריכה היתה המשנה, שהיא "דבר קצר וכולל ענינים רבים"¹¹ לציין את הנקודה הכללית של כל אמירה – "יפיפיות אומרות: תנו עיניכם ליופי, מיוחסות אומרות: תנו עיניכם למשפחה, מכוערות אומרות: קחו מקחכם לשום שמים", ושהברייתא תוסיף את פרטי האמירה: "בחור, שא נא...", "אל תתן עיניך בנוי", "שקר החן .. בשערים מעשיה". [ובמיוחד כאשר באופן זה היתה המשנה מציינת בבירור, ללא הרחבה והסבר, שיש שלוש אמירות שונות של שלושת סוגי בנות ירושלים].

לפיכך סביר לומר, שהמילים "מה היו אומרות" (כל בנות ירושלים היוצאות) מוסבות על כל הדברים שבהמשך, והברייתא מוסיפה ומפרטת, שבנוסף לאמירה זו שאמרו כל בנות ירושלים, אמר כל סוג אמירה אחרת המתאימה לבנות סוג זה בלבד.

82ג. השאלות על הברייתא

גם בדברי הברייתא יש להבין:

א) מה משמעות אמירת ה"יפיפיות": "תנו עיניכם ליופי"? והרי ישנה הוראה בתורה "שקר החן והבל היופי"! ובמיוחד כאשר ה"יפיפיות" עצמן אומרות, כנאמר במשנה, "אל תתן עיניך בנוי .. שקר החן והבל היופי", לפי הפירוש דלעיל, שאת זאת אומרות כל בנות ירושלים!

ב) מדוע מהווה האמירה "קחו מקחכם לשום שמים" סיבה לקחת דוקא את ה"מכוערות"?

המפרשים¹² מסבירים, שגם ל"מכוערות" יש מעשים טובים, ובאמרן "קחו מקחכם לשום שמים" הן מתכוונות, שלא יסתכלו על ה"יופי" ועל ה"משפחה", אלא על יראת השמים ועל המעשים הטובים בלבד ("לשום שמים").

אך פירוש זה דורש הסבר, כי גם דברי המיוחסות "תנו עיניכם למשפחה" באים, בפשטות, לבטא את המעלה הרוחנית של יחוס משפחה, כנאמר ב"תוספות יום־טוב" – "שמן הסתם המיוחסות הן יראות ה'"¹³, ויוצא אפוא, שגם הבחירה במיוחסות היא "לשום שמים", ומהו, אם־כך, היתרון של "לשום שמים" דוקא בלקיחת "מכוערות"?

ד. "עתיד... לעשות מחול לצדיקים"

בהמשך לברייתא זו מובא בגמרא מאמר (המתחיל ב"עולא ביראה אמר רבי אלעזר"), ובכך מסתיימת המסכת – "עתיד הקדוש־ברוך־הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר¹⁴: ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".

הקשר שבין מאמר זה לבין דברי המשנה מובן בפשטות: בהמשך למסופר במשנה, ש"בנות ירושלים יוצאות וחולות (רש"י: כמו לחול במחולות¹⁵) בכרמים...", מביאה הגמרא את המאמר ש"עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים..."¹⁶.

אך סביר לומר, שהקשר שבין מאמר זה לבין המשנה והברייתא איננו מתבטא רק בפרט אחד, שמדובר בו על מחול, אלא במספר פרטים במחול, המוזכרים בהמשך המאמר: והוא יושב ביניהם... וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר ואמר...

בנוסף לכך יש לומר: מכך שהגמרא איננה מביאה מאמר זה בפיסקא נפרדת על מילות המשנה "יוצאות וחולות..." 83וכדומה, אלא בסמוך לברייתא המובאת בהמשך לאמירת בנות ירושלים, מובן, שמאמר זה קשור לתוכן הברייתא לגבי שלוש האמירות של בנות ירושלים.

ה. המחלוקת בין רש"י

לתוספות לגבי "ואמר..."

בסוף המסכת מוצאים דבר מופלא גם בפירושי רש"י ו"תוספות":

על המילים "מראה באצבעו" מסביר רש"י: "ואומר זה ה' קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", גם ב"תוספות" נאמר בדומה לכך, ואלה דבריו: "כל אחד ואחד מראה הקב"ה באצבעו, שנאמר הנה אלקינו זה קוינו לו... נגילה ונשמחה בישועתו.

תמוה ביותר: מה מוסיפים דברי רש"י והתוספות^* על מה שמפורש בגמרא¹⁷?!

ויש לומר, שרש"י ותוספות נחלקים בפירושם למילים "שנאמר ואמר ביום ההוא הנה...":

רש"י מפרש, שהגמרא לומדת מפסוק זה, שלא זו בלבד ש"כל אחד ואחד מראה באצבעו"¹⁸, אלא שהם גם יאמרו בשעת מעשה את מילות הפסוק "זה ה'...", לכן מוסיף רש"י על לשון הגמרא, ואומר "מראה באצבעו, ואומר (זה ה'...)". כלומר, בעת המחול יהיו שני הענינים: (א) מראה באצבעו, (ב) ואומר: זה...¹⁹.

על כך אומר ה"תוספות": "כל אחד ואחד מראה הקב"ה באצבעו, שנאמר הנה אלקינו זה...". הוא משמיט את תחילתו של הפסוק "ואמר ביום ההוא". בכך הוא מתכוון להבהיר (א) שהגמרא מתכוונת להוכיח רק את זאת ש"מראה (הקב"ה) באצבעו". (ב) שתחילת הפסוק "ואמר ביום ההוא" (האמירה) אינה קשורה לכאן²⁰.

וצריך להבין: מהן הסברות של שתי שיטות אלו, שבמחלוקת בין רש"י לתוספות, אם אמירת הצדיקים קשורה לכאן, אם לאו²¹?

ו. המשנה – מעלה רוחנית כללית, הברייתא – מעלה פרטית

ההסבר לכך הוא:

מובן, שהענין של "בנות ירושלים 84יוצאות..." ביום ט"ו באב וביום הכיפורים היה ענין שבקדושה, ומכך מובן, שהן לא התכוונו להדגיש את מעלותיהן הגשמיות (יופי, עושר²² וכדומה) כשלעצמן, אלא את המעלות הראויות לפי התורה להוות סיבה לשידוך ולנישואין.

לדוגמא: באמירת ה"יפיפיות" – "תנו עיניכם ליופי" – הן מתכוונות למעלה האמיתית, הרוחנית, שבכך²³, כי יופי גשמי נובע מיופי רוחני. כידוע²⁴, שלידת ילדים יפים בגשמיות תלויה בהתנהגות האב והאם בקדושה ובטהרה, שאז זוכים הילדים לתכונות רוחניות יפות וללבושי נפש²⁵ יפים, ולפיכך הם יפים גם בגשמיות.

ובכך ישנן שתי מעלות: (א) המעלה הפרטית שיש לבת ירושלים זו במיוחד. (ב) המעלה הכללית שיש לכל בנות ירושלים, מעלה הנמסרת לבניהן ולבני בניהן עד סוף כל הדורות²⁶.

וזהו ההבדל שבין המשנה לברייתא:

במשנה מדובר בעיקר במעלה הכללית של כל בנות ירושלים – (א) לכל בת ירושלים יש מעלה רוחנית, שהיא שייכת לסוג של אשה יראת ה' היא תתהלל". (ב) מעלה זו מושרשת בה באופן שהיא מועברת לילדים שאותם היא מחנכת, כנרמז בפסוק השני המצוטט במשנה: "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה" –

לא רק עקב מעלות עצמה (שפורטו בהרחבה לפני כן – גמלתהו... ותעש... מפרי כפיה...), היא תתהלל,

אלא גם עקב ילדיה – "פרי ידיה" ו"מעשיה" – גם עקב זאת "תנו לה" ו"ויהללוה בשערים".

ואילו בברייתא מדובר על המעלה הרוחנית הפרטית של כל סוג מ"בנות ירושלים", כדלהלן.

ז. יש להביט אל המעלות הפנימיות של בנות ירושלים

מה הוודאות בכך שכל בת ירושלים שייכת לסוג של אשה יראת ה'", ושזה באופן של "פרי ידיה ומעשיה", כדלעיל? – על כך אומרות בנות ירושלים "בחור, שא נא עיניך וראה... אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה":

אין להסתכל על המעלות, הן הרוחניות והן הגשמיות, כפי שהן נראות בעיניים רגילות ["אל תתן עיניך בנוי" – במובן הרחב של "נוי"], אלא 85"שאו מרום עיניכם – ואז יהיה – וראו מי ברא אלה") – צריך להביט בדברים במבט עמוק ונעלה יותר: צריך להביט בשורש ובמקור²⁸ שממנו נובעות המעלות –

וזוהי המשמעות של "תן עיניך במשפחה":

כוונת ה"משפחה" במובן הרחב²⁹ איננה רק ההורים וכדומה, אלא כל מי שיש לו השפעה על מהותה הרוחנית של הבת, כולל מלמדיה ומחנכיה, כפי שהם מכונים במספר מקומות בדברי חז"ל³⁰ "הורים" של התלמיד, ובמיוחד יש לשים לב לכך (שהרי הביטוי משפחה נאמר על כל העם³¹) שהיא ממשפחת ישראל, בת שרה רבקה רחל ולאה, האמהות, שמהן היא ירשה את תכונותיה היהודיות.

ואז יראו, (א) שאפילו בנות שאין רואים את מעלתן הרוחנית, הרי זאת רק בחיצוניות, ואילו בפנימיות, כיון שכל בת היא ממשפחת ישראל, הרי היא שייכת לסוג של "אשה יראת ה' היא תתהלל", גם אם בינתיים מוסתר הדבר, (ב) יתר־על־כן: המעלות האמיתיות של "בנות ירושלים" אינן מתבטאות ב"נוי", במעלות הנראות בחיצוניות, שהרי "שקר החן והבל היופי", אלא דוקא במעלות שהן באופן של "משפחה": שהן נמסרות בירושה מדור לדור.

ח. ההסברים לדברי שלושת סוגי הבנות שבברייתא

על כך מוסיפה הברייתא, שלאחר השלב של "תן עיניך במשפחה .. אשה יראת ה' היא תתהלל", לאחר שרואים את המעלה הפנימית של כל בת ישראל ("משפחה"), שהיא "אשה יראת ה'" – אז אפשר לכלול ב"תתהלל" לא רק את "יראת ה'", אלא גם את החן והיופי שלה^*, כי אז גם אלה מעלות אמיתיות.

ולכן מוצאים בברייתא, שלאחר־מכן הדגיש כל סוג מבנות ירושלים את המעלה הפרטית הגלויה שלהן:

"יפיפיות" – אלה בנות ירושלים שמעלותיהן הרוחניות, והיופי של תכונותיהן הנפשיות ניכרים בגלוי, והן אומרות "תנו עיניכם ליופי" – שישימו לב לכך שמעלותיהן גלויות³².

86"מיוחסות" – אלה שבהן עצמן אין ניכרות בגלוי מעלותיהן ותכונותיהן הטובות, אך כיון שהן באות ממשפחות מיוחסות, של בעלי תורה ומידות טובות מדור דור, הרי בודאי חינכו את בנותיהן להמשיך בדרך המשפחה, וגם הן תחנכנה בדרך זו את ילדיהן. לכן הן אומרות "תנו עיניכם למשפחה", ומתכוונות ל"משפחה" במובן המצומצם של המילה.

"מכוערות" – בנות ירושלים שבהן אין רואים בגלוי מעלות רוחניות, שגם הוריהן לא נהגו כראוי, וגם לא היה מישהו אחר שיחנכן כראוי, וכך הן "מכוערות" ברוחניות, וממילא – גם בגשמיות.

אך אלה בנות ירושלים שעצם הידיעה שהן מכוערות גורמת להן תחושה של מרירות והתבטלות³³, ובלי להתחשב בכך שלא היה להן ממי ללמוד מעלות נעלות, הן עצמן מקבלות על עצמן עול מלכות שמים – בדרך של קבלת עול. וזה גורם להן התעלות מיוחדת, שהן אומרות "קחו מקחכם לשום שמים" – הן רוצות חתנים שכל כוונתם לשם שמים בלבד, ואשר אינם מתחשבים במעלות וכדומה³⁴.

ובאמצעות זאת מתבטא אחר כך בגלוי, שגם להן יש מעלה של "משפחה", שלכן אומרות גם המכוערות, ביחד עם כל בנות ירושלים, כדברי המשנה, "תן עיניך במשפחה" – שברון הלב של בת יהודיה על כך שהיא מן המכוערות, ללא מעלה רוחנית, נובע מהיותה בת למשפחת ישראל, בת שרה רבקה רחל ולאה, ולכן היא חשה עד כמה "מר³⁵ עזבך את ה' אלקיך".

ט. אחדות במחול למרות ההבדלים

ההבדל הנ"ל שבין המשנה לברייתא (שבמשנה מדובר אודות המעלה הכללית של כל בנות ירושלים, ובברייתא מדובר על המעלות הפרטיות של כל סוג) מתבטא גם בהבדל שבתוכן ובהמשך הענינים שבמשנה ובברייתא.

במחול התגלו האחדות והשלום שהיה בין בנות ירושלים, שלכן הן יצאו "בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו"³⁶, ובכך מובנים דברי המשנה בהמשך "וכן הוא אומר³⁷ 87צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה" – "במלך שהשלום שלו"³⁸: האחדות והשלום יכולים לשרור בין כל בנות ירושלים באמצעות "צאינה וראינה... במלך שלמה", כאשר הענין קשור ל"מלך שהשלום שלו", המשכין שלום בין כל בנות ירושלים.

ואחדות זו קיימת בשני אופנים³⁹: (א) מצד הנקודה הפנימית שבהן מורגש שהן מלכתחילה מציאות אחת, של "בנות ירושלים", ללא שום הבדלים, (ב) אפילו מצד המעלות הפרטיות שבהן, שאין דעותיהן... שוות^*, גם בזה שוררים ביניהן שלום ואחדות.

וזהו ההבדל בין המשנה לבין הברייתא: במשנה מדובר על כלל בנות ירושלים, היותן מציאות אחת, ובברייתא, ששם מפורטים ההבדלים שביניהן, מורגש שהשלום והאחדות שביניהן לא היו עקב התבטלות המעלות הפרטיות שלהן, במדה שלא יורגשו, אלא אדרבה: בלי להתחשב בהבדלים הגלויים שבין המעלות השונות של בנות ירושלים, שנאמרו על ידן בפירוש, הן יצאו ביחד במחול אחד, בשלום ובאחדות.

ובכך מוסבר מדוע מביאה הגמרא כהמשך לברייתא זו את המאמר "עתיד הקדוש־ברוך־הוא לעשות מחול לצדיקים... וכל אחד ואחד מראה באצבעו...", שמשמעותו היא, שכל צדיק "יראה" על הקדוש־ברוך־הוא באצבעו שלו, בהתאם לדרגתו ואופן השגתו שלו⁴⁰, אך יחד עם זאת הם היו אז מאוחדים כולם במחול אחד.

י. שני אופנים באחדות שבאה מן השוני

ביתר פירוט, נכללים באופן השני של שלום ואחדות (השוררים גם מצד הפרטים השונים) שני אופנים, שבעניננו, השלום שבין הצדיקים, הם:

א) למרות שכל צדיק שונה מרעהו בעבודתו הרוחנית ובדרגתו, בכל זאת, כיון שהקדוש־ברוך־הוא "יושב ביניהם", הרי הוא "עושה שלום במרומיו" ביניהם, שהרי כל הבדלי המדרגות אינם סותרים זה לזה כלפיו, ומביא לכך שכל הצדיקים, עם ההבדלים שביניהם, יהיו מאוחדים במחול אחד.

ב) יש השפעה הדדית בין צדיק אחד לרעהו, כל אחד משפיע מעבודתו ומדרגתו לאחר, עד אשר ישנה "התכללות" והתאחדות גמורה בין כל הדרגות השונות של הצדיקים.

וזהו חידושו של רש"י: "כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה ה'...". כלומר, כל צדיק "יאמר" ישפיע – על הצדיקים האחרים⁴¹ שבמחול, מעבודתו ומדרגתו שלו.

88ואילו לדעת ה"תוספות" היה במחול רק הענין של "מראה הקדוש־ברוך־הוא באצבעו", אבל האמירה איננה לצדיקים האחרים שבמחול, כהשפעה (כי אם כאמירת שבח בלבד), כי לפי שיטה זו השלום והאחדות שבמחול לא היו באופן של התכללות הדרגות השונות, כדלהלן.

יא. "מחול" – גילוי הבלתי מוגבל

ה"מחול", בעיגול, רומז לדרגה של "בלי גבול" "שאין לו סוף" (כמוסבר בדברי רבנו בחיי⁴²), והמשמעות של "עתיד הקדוש־ברוך־הוא לעשות מחול לצדיקים" היא, ששמחתם ותענוגם וכו' יהיו מעל להגבלות. כלומר, אמנם "כל אחד ואחד מראה באצבעו" – כל אחד לפי דרגתו הפרטים שלו, אך זאת באופן שתאיר הנקודה העצמותית, ("הכתר") של דרגתו, שמעל להגבלה.

לפיכך סבורים בעלי התוספות, שלא היתה התכללות בין הדרגות, כי "התכללות" אפשרית רק במצב של "התפשטות", המאפשר קיום של דרגה אחרת. אבל בנקודה העצמותית של דרגה אחת אין כלל מקום לקיום דרגה אחרת⁴³, ולכן הכרחי לומר, שהשלום והאחדות שבמחול הם רק באופן הראשון שהוזכר לעיל⁴⁴, בסעיף י.

דברים אלו מתאימים גם לדברי חז"ל⁴⁵, שלעתיד "כל אחד נכוה מחופתו של חבירו" – "חופה" היא דרגה של חופה¤ (פ"א מנוקדת בסגול), "מקיף", ה"כתר" של הצדיק ודרגתו. וב"חופה" וכתר אין התכללות, אלא, ה"חופה" של האחד "נכוה⁴⁶ מחופתו של חבירו".

ויש לומר, שרש"י סובר, שכך יהיה רק בתחילת התקופה שלעתיד לבוא. אבל אחר כך תתגלה האחדות האמיתית שמצד עצם הדברים, המכיל את כל ההפכים כאחד. ועקב גילוי זה, תהיה התכללות של כל דרגות הצדיקים⁴⁷, וגם דרגת הכתר שבהם, בשלום ובאחדות אמיתית.