שיחת ש"פ וארא, מבה"ח שבט, ה'תשכ"א
בס"ד. שיחת ש"פ וארא, מבה"ח שבט, ה'תשכ"א
.
בלתי מוגה
א . אמרו רז"ל1 "הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לא נכתבה".
כלומר: גם הנביאים שאמרו נבואות שהוצרכו לדורות, לא נכתבו כל נבואותיהם, אלא רק אותם הנבואות שהוצרכו לדורות. ונמצא, שכל הנבואות שנכתבו הרי הם על כל הזמנים ועל כל הדורות.
וכן הוא בנוגע לנבואה שבהפטרת פרשתנו אודות מצרים – "הנני נותן לנבוכדראצר מלך בבל את ארץ מצרים ונשא המונה גו'"2, "והיתה ארץ מצרים לשממה גו'"3, וגם לאחר שתשוב למלכותה תהי' "ממלכה שפלה" בלבד, "ולא תתנשא עוד על הגויים גו' לבלתי רדות בגויים"4 – שגם נבואה זו היא על כל הדורות.
ואם הדברים אמורים בנוגע לנביאים, הרי בודאי שכן הוא בנוגע לתורה, שכל גילויי הנבואה שנתגלו למשה ונכתבו בתורה הם הוראה בכל הזמנים ובכל המקומות.
ב . ביאור ההוראה ממ"ש5 "וארא גו' ושמי הוי' לא נודעתי להם"6, שקודם שישנו גילוי שם הוי' אין זה מצב של גאולה7, שהענין דיצי"מ בעבודה8 הוא ע"י ביטול מוחלט להקב"ה מצד גילוי שם הוי' שלמעלהמהטבע9, והבחינה לזה היא מדת האמת, "מדת אמיתית שלי"10, עבודה שלמעלה משינויים – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"א ע' 23 ואילך.
*
ג . כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם11 אודות מלמד תשב"ר, שבלמדו עם תלמידיו חומש ונ"ך, הנה בהגיעו לסיפורי נסים, הי' משתדל להסביר את הנסים ולקרבם אל השכל, היינו, להלבישם בטבע, וכאשר הי' מגיע לענינים כאלו שבשום אופן לא הי' יכול להלבישם בשכל, הי' מדלג עליהם.
טענתו של המלמד היתה – "חנוך לנער על פי דרכו"12: הוא טען שילדים קטנים (ובפרט ילדות קטנות), קשה להם לקבל ענינים של הפלאות, ולכן יש ללמדם בסדר והדרגה; תחלה יקבלו את הענינים הטבעיים, ולאח"ז את הנסים המלובשים בדרכי הטבע, ועד שלבסוף יהי' אפשר ללמדם גם עניני הנסים שמצד שם הוי', נסים שלמעלה מן הטבע לגמרי.
כשהגיעו הדברים לאזני אביו, כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע – שלל זאת בתכלית (עד כאן סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר).
ולכאורה יכולים לטעון, שטענותיו של המלמד היו צודקות – שהרי בנוגע להענין ד"חנוך לנער על פי דרכו", מבואר גם ברמב"ם13 בארוכה, שתחלה מלמדים את הקטן ע"י שמבטיחים לו מיני מתיקה, ואח"כ מנעלים, כבוד וכיו"ב, ועד שסוכ"ס מביאים אותו לידי לימוד תורה לשמה; ואפילובנוגע ללימוד החסידות, פנימיות התורה – הרי גם בתניא ישנו "חינוך קטן", שבו מבואר הענין ד"חנוך לנער על פי דרכו"?!
ד . וביאור הענין:
הליכה בסדר והדרגה – שייכת רק בענין שהוא בגדר התחלקות. וכמו בנוגע לכללות ענין השכל, שהוא בגדר התחלקות, ויש בו חלק תחתון יותר וחלק נעלה יותר – אזי צריכים לילך בסדר והדרגה: תחלה מלמדים את הקטן ענינים קלים בהשגת התורה, ולאח"ז – ענינים עמוקים יותר.
אמנם, בנוגע לנקודה שאינה בגדר התחלקות, כמו נקודת החיות שאינה מתחלקת [והרי מובן שאין זה מצד המיעוט והקטנות עד שאין בה כדי חלוקה, אלא אדרבה: נקודה זו היא אמיתית המרחב, אלא שהיא למעלה מהגבלה ולמעלה מהתחלקות] – לא שייך סדר והדרגה כלל, והרי זה בא' מב' הפנים: או שנותנים לו עצם החיות כמו שהוא, ואם לאו, לא נותנים לו גם חלק ממנו, היינו, שאין זה חיות כלל (גם לא חלק מהחיות), ואדרבה – זהו היפך החיות!
וכן הוא בנוגע להחיות הרוחני שבישראל, שהו"ע הדביקות בהוי' אלקים חיים14:
נתבאר לעיל15 ענין שם הוי', שהוא למעלה מהגבלות הטבע לגמרי, דהיינו, כפי שהקב"ה הוא יחיד ומיוחד בלי שום הגבלות כלל, "אני הוי' לא שניתי"16. ובחינה זו – בחי' בלי-גבול – מתקשרת ומתאחדת עם כאו"א מישראל, ע"י בחי' היחידה שבו הקשורה עם בחי' יחיד דוקא (למעלה מבחי' אחד, ששייך לו' קצוות דהגבלת העולם, המרומזים בח' וד', שבעה רקיעים וארץ וד' רוחות העולם, אלא שבהם נמשך הא', אלופו של עולם)17.
והתקשרות זו של כאו"א מישראל עם בחי' אלקות הבלי-גבול מתבטאת בענין האמונה, שגם היא באופן של בלי-גבול, והיא בענין שלמעלה מהשכל לגמרי.
וכיון שכן, הרי מובן שלא שייך בזה התחלקות, והרי זה בא' מב' הפנים: או שמלמדים את הילד שהקב"ה הוא יחיד ומיוחד, בלי-גבול,שבזה נכלל גילוי הנסים דשם הוי'; ואם לא מלמדים אותו באופן כזה – אין פירוש הדבר שנותנים לו דבר חלקי, אלא אין זו אמונה כלל, ואדרבה – ההשתדלות להלביש כל דבר בטבע היא ענין הפכי כו'.
ה . אמנם, תכלית הכוונה היא להמשיך בעולם גם בחי' יחיד שלמעלה מהעולמות, והיינו, שגם כאשר נמצאים בעולם ומתעסקים בעניני העולם, יהי' נרגש שהקב"ה הוא יחיד ומיוחד.
[וע"ד משנת"ל18 שהביטול המוחלט להקב"ה שמצד שם הוי' שלמעלה מהעולם צריך להיות נמשך בכל עניני העבודה – לא רק בשעת תפלת שמו"ע, בעמדו "כעבדא קמי מארי'"19, אלא גם בשעת לימוד התורה, שאז מוכרח להשתמש בשכלו, שהרי לימוד התורה צ"ל בהשגה דוקא, וכדאיתא במג"א20 שמי שאינו מבין מה שלומד אינו יכול לברך ברכת התורה; בשעת העסק בל"ט מלאכות ד"עובדין דחול"; וגם בשעה שעוסק במצות "הוכח תוכיח את עמיתך"21, שאז צריך להתלבש בלבושי המתברר – שאינו נתפס בכל זה, אלא עומד באותו ביטול].
וכן הוא בנוגע לענין האמונה – שהתכלית היא שגם כאשר הילד יגדל ויהי' בר-שכל, שתופס את כל הענינים ע"פ שכל, לא תהי' אצלו חלישות ח"ו באמונה שלמעלה מהשכל.
וזהו "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" – שבהיותו "נער" יש להשריש בו בפנימיות את האמונה באלקות שלמעלה מהטבע לגמרי, ועי"ז הנה "גם כי יזקין" – כשיהי' בר-שכל – "לא יסור ממנה", שלא תהי' אצלו שום חלישות ח"ו באמונה שלמעלה מהשכל.
***
ו . צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה לכן אמור לבני ישראל אני הוי'.
***
ז . יום הש"ק זה, מבה"ח שבט, שכולל את כל ימי השבוע שלאחריו, כולל גם את ר"ח שבט, הכולל את כל ימי החודש, יחד עם הנקודה העיקרית שבחודש, שבנוגע אלינו הרי הנקודה העיקרית היא יום העשירי בשבט, יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר22.ויש לקשר ענין זה עם הפרשה שעומדים לקרוא עתה – "בא אל פרעה", שהו"ע הנתינת-כח מהקב"ה למשה לשבור את כל הקליפות גם כשהם עומדים בתקפם23. ומזה מובן גם בנוגע ל"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"24, ובפרט ביום ההילולא שלו – שישבור את כל הקליפות המנגדות לבנ"י25.
**********
הערות
- 1. מגילה יד, א.
- 2. יחזקאל כט, יט.
- 3. שם, ט.
- 4. שם, יד-טו.
- 5. ריש פרשתנו (ו, ג).
- 6. נוסף על ההוראה ע"פ פי' חז"ל (סנהדרין קיא, א. הובא בפרש"י עה"פ שם, ט) ש"אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין וכו'" – דלכאורה אינו מובן: לשם מה מספרת התורה אודות אמירת דברי מוסר למשה? ובפרט ע"פ הידוע שהתורה לא מפרסמת חסרון של אף אחד (ראה פסחים ג, א. ב"ב קכג, א), ובודאי שאין לפרסם ענין של העדר השלימות כביכול במשה רבינו. ועכצ"ל, שיש בזה הוראה בעבודתנו (ראה גם בהנסמן בלקו"ש שבפנים הערה 7).
- 7. ולהעיר, שהתחלת הגלות היא מימי אברהם אבינו, שאז מתחיל המנין דד' מאות שנה (פרש"י לך לך טו, יג. בא יב, מ) – דכיון ש"שמי הוי' לא נודעתי להם", הרי זה ענין של גלות.
- 8. שהרי "בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים" (פסחים קטז, ב (במשנה). תניא רפמ"ז) – שאין זה רק מטעם ש"אילו לא הוציא גו' הרי אנו ובנינו ובני בנינומשועבדים היינו לפרעה במצרים" (נוסח הגש"פ), שהרי היו כו"כ נסים גדולים לכלל ישראל ולא מצינו שחייבים לזכרם בכל יום, אלא פנימיות הביאור בזה היא – שבכל יום ויום צ"ל העבודה הרוחנית דיצי"מ בנפש האדם, כמבואר בתניא שם.
- 9. ולמעלה משם שד-י (לא רק להפירוש (חגיגה יב, א) "שאמרתי לעולמי די", שהו"ע ההגבלה, אלא) גם להפירוש (פרש"י לך לך יז, א) "שדי באלקותי לכל ברי'", שהו"ע הבל"ג, ובכלל זה הוא הפירוש דשד-י מלשון שידוד המערכות (ראה רמב"ן ובחיי לך לך שם), שהו"ע הנסים – דכיון שפירוש זה נרמז באותה תיבה שבה נרמז גם הפירוש שהוא מלשון הגבלה, הרי מובן, שגם הנסים אינם יוצאים מגדר הגבלת הטבע והעולם לגמרי, אלא הם מלובשים בדרכי הטבע.
- 10. פרש"י עה"פ. – שלכן נקט רש"י ענין זה דוקא, אף שבשם הוי' יש כמה ענינים: מדת הרחמים; לשון מהוה; הי' הוה ויהי' כאחד; עד לענין שם העצם שאין לו פירוש כלל (כדאיתא בפרדס שי"ט ספ"א).
- 11. ראה גם לקו"ש חי"ט ע' 91. התוועדויות תשמ"ו ח"ג ע' 192.
- 12. משלי כב, ו.
- 13. פיה"מ לסנהדרין ר"פ חלק. וראה הל' תשובה פ"י ה"ה.
- 14. ע"פ ואתחנן ד, ד. וראה אבות דר"נ ספל"ד.
- 15. בהשיחה שבלקו"ש הנ"ל ס"ב.
- 16. מלאכי ג, ו.
- 17. ראה לקו"ש חי"א ע' 11. וש"נ.
- 18. בהשיחה שבלקו"ש הנ"ל הערה 10.
- 19. שבת יו"ד, רע"א.
- 20. או"ח ס"נ סק"ב. וראה הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב. וש"נ.
- 21. קדושים יט, יז.
- 22. ראה גם שיחת ש"פ שמות, מבה"ח שבט תשי"ט בסופה (תו"מ חכ"ד ע' 329). וש"נ.
- 23. ראה ד"ה ויאמר גו' דש"פ וארא, מבה"ח שבט תשט"ו (תו"מ חי"ג ע' 187 ואילך). וש"נ.
- 24. תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).
- 25. חסר סיום לשון הברכה (המו"ל).
רש"י על בראשית ט״ו:י״ג - הטקסט מספריא
כי גר יהיה זרעך. מִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק עַד שֶׁיָּצְאוּ יִשְֹרָאֵל מִמִּצְרַיִם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה כֵּיצַד? יִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה כְּשֶׁנּוֹלַד יַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב כְּשֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם אָמַר יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, הֲרֵי ק"צ, וּבְמִצְרַיִם הָיוּ מָאתַיִם וְעֶשֶׂר כְּמִנְיַן רְד"וּ, הֲרֵי אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְאִם תֹּאמַר בְּמִצְרַיִם הָיוּ אַרְבַּע מֵאוֹת, הֲרֵי קְהָת מִיּוֹרְדֵי מִצְרַיִם הָיָה, צֵא וַחֲשֹׁב שְׁנוֹתָיו שֶׁל קְהָת וְשֶׁל עַמְרָם וּשְׁמוֹנִים שֶׁל משֶׁה שֶׁהָיָה כְּשֶׁיֶָּצְאוּ יִשְֹרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אֵין אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, וְאַתָּה צָרִיךְ לְהוֹצִיא מֵהֶן כָּל הַשָּׁנִים שֶׁחַי קְהָת אַחַר לֵדַת עַמְרָם וְשֶׁחַי עַמְרָם אַחַר לֵדַת משֶׁה:
בארץ לא להם. לֹא נֶאֱמַר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֶלָּא לֹא לָהֶם – וּמִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק וַיָּגָר אַבְרָהָם וְגוֹ' (בר' כ"א), וּבְיִצְחָק גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹאת (שם כ"ו), וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם (תה' ק"ה), לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ (בר' מ"ז):
כי גר יהיה זרעך THAT THY SEED SHALL BE A STRANGER — From the birth of Isaac until Israel left Egypt was a period of 400 years. How so? Isaac was 60 years old when Jacob was born, and Jacob when he went down to Egypt himself stated, (Genesis 47:9) “The days of the years of my sojournings are a hundred and thirty years”, making together 190 years. In Egypt they were 210 years — corresponding to the numerical value of the word רדו (see Rashi in Genesis 42:2) — making altogether 400 years. If, however, you say that they were in Egypt 400 years — well, Kohath was one of those who went down to Egypt with Jacob; go and add up the years of Kohath (130), those of Amram (137), and the 80 years that Moses was old when Israel left Egypt, and you only have about 350, and you really have to deduct all the years that Kohath lived after Amram was born, and those that Amram lived after the birth of Moses (Megillah 9a).
בארץ לא להם IN A LAND THAT IS NOT THEIRS — It does not say here in the land of Egypt but in a land that is not theirs; for soon after Isaac was born it states, (Genesis 21:34) “And Abraham sojourned (ויגר) [in the land of the Philistines]”; in regard to Isaac it is said, (Genesis 26:3) “Sojourn (גור) in this land (Canaan)”, and of Jacob Scripture states, (Psalms 105:23) “Jacob sojourned (גר) in the land of Ham”, whilst of his sons it is said, (Genesis 47:4) “To sojourn (לגור) in the land (of Egypt) have we come”.
תניא, ליקוטי אמרים מ״ז - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, ״בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, – וְכָל יוֹם וָיוֹם – חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא הַיּוֹם מִמִּצְרָיִם״. וְהִיא יְצִיאַת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִמַּאֲסַר הַגּוּף, ״מַשְׁכָּא דְחִוְיָא״, לִיכָּלֵל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת בִּכְלָל, וּבִפְרָט בְּקַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּקְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁבָּהּ מְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּפֵירוּשׁ, בְּאָמְרוֹ: ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״.
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, כִּי ״אֱלֹהֵינוּ״ הוּא כְּמוֹ ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְכוּ׳״, לְפִי שֶׁהָיָה בָּטֵל וְנִכְלָל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא. רַק שֶׁאַבְרָהָם זָכָה לָזֶה בְּמַעֲשָׂיו וְהִילּוּכוֹ בַּקּוֹדֶשׁ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ וְגוֹ׳״:
אֲבָל אֲנַחְנוּ, יְרוּשָּׁה וּמַתָּנָה הִיא לָנוּ, שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, וְהִלְבִּישׁ בָּהּ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַמְיוּחָדִים בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ [דְּ״לִי״ כְּלוֹמַר ״אוֹתִי״, וַהֲוָה־לֵיהּ־לְמֵימַר ״וּתְרוּמָה״, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּכוּלָּא חַד, עַיֵּין שָׁם הֵיטֵב]:
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: ״וַתִּתֶּן לָנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה כוּ׳״, ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ כוּ׳״. וְלָזֶה אֵין מוֹנֵעַ לָנוּ מִדְּבֵיקוּת הַנֶּפֶשׁ בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הָרָצוֹן, שֶׁאִם אֵין הָאָדָם רוֹצֶה כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם לְדָבְקָה בוֹ כוּ׳. אֲבָל מִיָּד שֶׁרוֹצֶה וּמְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְאוֹמֵר ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ – הֲרֵי מִמֵּילָא נִכְלֶלֶת נַפְשׁוֹ בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּ״רוּחַ אַיְיתִי רוּחַ וְאַמְשִׁיךְ רוּחַ״, וְהִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְלָכֵן תִּקְּנוּ פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּשְׁעַת קְרִיאַת־שְׁמַע דַּוְקָא, אַף שֶׁהִיא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְלֹא מִמִּצְוַת קְרִיאַת שְׁמַע, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵן דָּבָר אֶחָד מַמָּשׁ. וְכֵן בְּסוֹף פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם מְסַיֵּים גַּם כֵּן ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, וְהַיְינוּ גַם כֵּן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל:
רש"י על בראשית י״ז:א׳ - הטקסט מספריא
שׁדי. אֲנִי הוּא שֶׁיֵּשׁ דַּי בֶּאֱלֹהוּתִי לְכָל בְּרִיָּה, לְפִיכָךְ הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְאֶהְיֶה לְךָ לֶאֱלוֹהַּ ולְפַטְרוֹן; וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא בַּמִּקְרָא פֵּרוּשׁוֹ כָּךְ: דַּי שֶׁלּוֹ, וְהַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן:
התהלך לפני. כְּתַרְגּוּמוֹ פְּלַח קֳדָמַי, הִדַּבֵּק בַּעֲבוֹדָתִי:
והיה תמים. אַף זֶה צִוּוּי אַחַר צִוּוּי, הֱיֵה שָׁלֵם בְּכָל נִסְיוֹנוֹתַי; וּלְפִי מִדְרָשׁוֹ הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי בְּמִצְוַת מִילָה, וּבַדָּבָר הַזֶּה תִהְיֶה תָּמִים, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָעָרְלָה בְךָ אַתָּה בַּעַל מוּם לְפָנַי. דָּבָר אַחֵר וֶהְיֵה תָמִים, (עַכְשָׁו אַתָּה חָסֵר ה' אֵבָרִים, ב' עֵינַיִם, ב' אָזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה) שֶׁאוֹסִיף לְךָ אוֹת עַל שִׁמְךָ, וְיִהְיוּ מִנְיַן אוֹתִיּוֹתֶיךָ רמ"ח כְּמִנְיַן אֵבָרֶיךָ:
אני אל שדי I AM GOD ALMIGHTY — I am He whose (ש) Godship suffices (די) for every creature (Genesis Rabbah 46:3), therefore, ‘‘walk before Me”, and I will be your God and Protector. Similarly, wherever in the Scriptures this Divine Name שדי occurs, it signifies the idea of His sufficiency — but it all depends upon the context as to what the “sufficiency” refers to.
התהלך לפני WALK BEFORE ME — as the Targum takes it: worship before Me — cleave to My service.
והיה תמים AND BE PERFECT — This, too, is a command following upon the previous command: be whole-hearted in all the trials I impose upon you. According to the Midrash (Genesis Rabbah 46:4), however, it means: walk before Me by observing the precept of circumcision and through this you will become perfect, for so long as you are uncircumcised I regard you as having a blemish. Another explanation of היה תמים BE THOU PERFECT — at present you lack the power of controlling morally five organs, viz., two eyes, two ears and the membrum. Therefore will I add a letter (i. e. the letter 'ה the numerical value of which is five) to your name (אברם which equals 243) so that the total of the letters of your name (אברהם) will become 248, corresponding to the number of limbs of your body (cf. Nedarim 32b).
משנה תורה, הלכות תשובה י׳:ה׳ - הטקסט מספריא
כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.