104
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר כמדומה שהותר לי נדרי". כלומר, משה רבינו לא חשב "שהותר לי נדרי", מיד לאחר כיבוש ארץ סיחון ועוג, אלא רק לאחר הנחלת ארץ סיחון ועוג לבני גד ובני ראובן ("נחלת בני גד ובני ראובן"). ובמקום אחר64 נאמר "לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר" –
כי רק לאחר ששטח זה נעשה "נחלת בני גד ובני ראובן" הוא נעשה חלק מארץ ישראל, ולכן היתה זו, למפרע, ההתחלה של כיבוש ארץ ישראל.
וכיון שבאמצעותם נעשתה ההתחלה של מצות כיבוש ארץ ישראל, חלה עליהם חובה מיוחדת להשלים את הכיבוש בהתאם לכלל "אם התחלת במצוה גמור אותה", בנוסף לחובה הזהה לכל ישראל באותו דור65.
ולפיכך, כאשר הם בקשו את ארץ סיחון ועוג לנחלה, ענה להם משה, שעליהם לדעת, שעל ידי כך הם נחשבים "המתחיל במצוה" ואין די ברצונם לסייע לשבטים האחרים בהמשך כיבוש הארץ, עבר הירדן מערבה, אלא "גמור אותה" – עליהם להיות "חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל", כי עליהם מוטלת חובה מיוחדת יותר מכל ישראל66.
יא. להמשיך בהפצת המעיינות
מיינה של תורה אשר בפירוש רש"י, וכן הוראה הנלמדת מכך לימינו: דורנו הוא לפי כל הסימנים67 הדור של עקבתא דמשיחא, שיצא במהרה מהגלות וילך לארצנו הקדושה בגאולה האמיתית על ידי משיח צדקנו,
ועל כך נאמר "אין המצוה נקראת אלא על שם הגומרה": אם כי בדורות הקודמים עסקו יהודים בתורה ובמצוות באופן גדול ונעלה יותר מאשר דורנו, בכל זאת רואים ש"אינה נקראת אלא על שם הגומרה", שהגאולה באה בזכות המצוות שהיהודים מקיימים בדור הזה,
הערות
- 64. פרש"י ר"פ ואתחנן.
- 65. כי בכללות י"ל דענין אם התחלת במצוה ישנו גם בכל בנ"י בדור ההוא לאחרי כיבוש סיחון ועוג, כי זה הי' כעין התחלה לכיבוש א"י: בנוגע לסיחון הרי "כל מלכי כנען היו מעלין לו מס שהי' שומרם שלא יעברו עליהם גייסות כו' א"ל כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם כו'" (פרש"י חוקת כא, כג): ובנוגע לארץ עוג נאמר (דברים ג, יג) "ההוא יקרא ארץ רפאים" ופרש"י "היא אותה שנתתי לאברהם", אבל מ"מ, בעיקר חל החיוב על בני גד ובני ראובן, כי דוקא על ידם נעשה חלק מא"י ותחלת כיבוש א"י ממש, כבפנים.
- 66. וי"ל עד"ז בנוגע לאכילת קדשים שמ"ע היא (רמב"ם רפ"י דהל' מעה"ק) דכל הראוי לעבודה יש לו חלק (זבחים צח, ב ואילך. רמב"ם שם הי"ד), ולכמה דיעות אין הכהן העובד דוקא מחוייב לאכול (ראה יבמות מ, א. ובתוד"ה רצה שם. תוד"ה מהו – סוכה מב, א. ר"ש משאנץ לתו"כ צו ו, ט (פרשתא ב, ט). וראה שו"ת חת"ס או"ח סמ"ט. מנ"ח מצוה קלד. מחזיק ברכה להחיד"א או"ח סתע"ה ד"ה מעתה ואילך) – מ"מ י"ל כי מי שהתחיל לאכול, חל עליו החיוב לגומרה או להשתדל שיגמר שלא יבא לידי נותר. ולהעיר מרמב"ם הל' ק"פ פ"ט סה"ו ובכס"מ שם בשם מהר"י קוקוס.
- 67. דסיום מס' סוטה.
רש"י על במדבר כ״א:כ״ג - הטקסט מספריא
ולא נתן סיחן וגו'. לְפִי שֶׁכָּל מַלְכֵי כְנַעַן הָיוּ מַעֲלִין לוֹ מַס, שֶׁהָיָה שׁוֹמְרָם שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עֲלֵיהֶם גְּיָסוֹת, כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, אָ"לָ, כָּל עַצְמִי אֵינִי יוֹשֵׁב כָּאן אֶלָּא לְשָׁמְרָם מִפְּנֵיכֶם, וְאַתֶּם אוֹמְרִים כָּךְ (תנחומא):
ויצא לקראת ישראל. אִלּוּ הָיְתָה חֶשְׁבּוֹן מְלֵאָה יַתּוּשִׁין אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְכָבְשָׁהּ, וְאִם הָיָה סִיחוֹן בִּכְפָר חַלָּשׁ אֵין כָּל אָדָם יָכוֹל לְכָבְשׁוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהָיָה בְּחֶשְׁבּוֹן; אָמַר הַקָּבָּ"ה מָה אֲנִי מַטְרִיחַ עַל בָּנַי כָּל זֹאת לָצוּר עַל כָּל עִיר וָעִיר? נָתַן בְּלֵב כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָצֵאת מִן הָעֲיָרוֹת, וְנִתְקַבְּצוּ כֻלָּם לְמָקוֹם אֶחָד וְשָׁם נָפְלוּ, וּמִשָּׁם הָלְכוּ יִשְׂרָאֵל אֶל הֶעָרִים וְאֵין עוֹמֵד לְנֶגְדָּם, כִּי אֵין שָׁם אֶלָּא נָשִׁים וָטָף (שם):
לא נתן סיחון וגו׳ AND SIHON WOULD NOT SUFFER [ISRAEL TO PASS THROUGH HIS BOUNDARY] — For all the Canaanite kings paid him tribute, because he protected them that no hostile forces should pass through his land against them. As soon as Israel said to him, “Let me pass through they land”, he answered them: “The whole purpose of my dwelling here is to protect them against you, and yet you speak thus!” (Midrash Tanchuma, Chukat 23).
ויצא לקראת ישראל AND HE WENT OUT AGAINST ISRAEL — Even if Heshbon had been full of people as puny as gnats, no human being could have captured it, and if Sihon had been (resided) in a weak village no human being could have overcome him. How much the more was he invincible whilst he dwelt in Heshbon. Therefore the Holy One, blessed be He, said: Why should I trouble My children to all this extent, to besiege each city? He therefore put it into the hearts of all the men of war to go forth from the cities, and they assembled all of them in one spot, and there they fell in battle; from there Israel proceeded to the cities and there were none to resist them, for there were only women and children there (Midrash Tanchuma, Chukat 23).
זבחים צ״ח ב - הטקסט מספריא
דַּם חַטָּאת לְמַטָּה וְדַם עוֹלָה לְמַעְלָה, טָעוּן כִּיבּוּס.
בָּעֵי רָבָא: דַּם עוֹלָה לְמַטָּה וְדַם חַטָּאת לְמַעְלָה, מַהוּ? מִשּׁוּם נוֹגֵעַ הוּא – וְהָא נוֹגֵעַ; אוֹ דִלְמָא מִשּׁוּם בָּלוּעַ הוּא – וְהָא לָא בָּלַע (הוּא)? הֲדַר פַּשְׁטַהּ, דְּאֵין טְעוּנִין כִּיבּוּס.
אָמַר רָבָא: פְּשִׁיטָא לִי, דָּם עַל בִּגְדּוֹ – חוֹצֵץ, וְאִם טַבָּח הוּא – אֵינוֹ חוֹצֵץ. רְבָב עַל בִּגְדּוֹ – חוֹצֵץ, וְאִם מוֹכֵר רְבָב הוּא – אֵינוֹ חוֹצֵץ. בָּעֵי רָבָא: דָּם וּרְבָב עַל בִּגְדּוֹ, מַהוּ?
אִם טַבָּח הוּא, תִּיפּוֹק לִי מִשּׁוּם רְבָב! וְאִי מוֹכֵר רְבָב הוּא, תִּיפּוֹק לִי מִשּׁוּם דָּם! לָא צְרִיכָא, דְּעָבֵיד הָא וְהָא. אַחֲדָא לָא קָפֵיד, אַתַּרְתֵּי קָפֵיד; אוֹ דִּלְמָא אַתַּרְתֵּי נָמֵי לָא קָפֵיד? תֵּיקוּ.
הֲדַרַן עֲלָךְ דַּם חַטָּאת
מַתְנִי׳ טְבוּל יוֹם וּמְחוּסַּר כִּיפּוּרִים – אֵינָן חוֹלְקִין בַּקֳּדָשִׁים לֶאֱכוֹל לָעֶרֶב.
אוֹנֵן – (אֵינוֹ) נוֹגֵעַ וְאֵינוֹ מַקְרִיב, וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכוֹל לָעֶרֶב.
בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין – חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין.
כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲבוֹדָה – אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר. וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ בַּבָּשָׂר – אֵין לוֹ בָּעוֹרוֹת.
אֲפִילּוּ טָמֵא בִּשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים, וְטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים – אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר; שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים [וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן] – לוֹ (יִהְיֶה) [תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה]״.
when the blood of a sin offering is below and the blood of a burnt offering is above, in a case in which the blood of a burnt offering is sprayed as a second layer on top of the blood of a sin offering that has already been sprayed and absorbed into a garment, the garment requires laundering.
Rava asks: When the blood of a burnt offering is below and the blood of a sin offering is above, what is the halakha? Is one required to launder a garment to remove the blood of a sin offering because the blood touches his garment, and in this case, this blood is touching the garment? Or perhaps is one required to launder it because of the absorption of the blood into the garment, and, in this case, since the garment has already absorbed the other blood, this garment did not absorb the blood? Rava then resolves his dilemma, ruling that such garments do not require laundering.
§ In a similar manner, with regard to the immersion of a garment that has become impure, Rava said: It is obvious to me that if there is blood on one’s garment, it interposes between the water of immersion and the garment, such that the immersion is ineffective. But if he is a butcher, used to having blood on his garments, a bloodstain does not interpose, and the immersion is effective, since a substance is not considered an interposition if the one immersing is not particular about it. Similarly, if there is a stain of fat [revav] on one’s garment, it interposes. But if he is a fat seller, such a stain does not interpose. Rava asks: If there is both blood and fat on one’s garment when he immerses it, what is the halakha?
The Gemara challenges the question: If he is a butcher, let me derive that the stain interposes due to the fat that he is not used to having on his garments; and conversely, if he is a fat seller, let me derive that the stain interposes due to the stain of blood that he is not used to having on his garments. The Gemara explains: No, this question is not superfluous; it is necessary with regard to a person who works both as this, a butcher, and as that, a fat seller. In such a case, the question is: Is it that he is not particular with regard to one stain, but he is particular with regard to two stains, so that the immersion is ineffective? Or, perhaps, is it that he is not particular even with regard to two stains, as neither is unusual for him? The Gemara provides no answer, and the question shall stand unresolved.
MISHNA: A priest who was ritually impure who immersed that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed, and a priest who has not yet brought an atonement offering to complete the purification process, e.g., a zav and a leper who did not bring their requisite atonement offerings, who are not yet permitted to partake of sacrificial meat, do not receive a share of sacrificial meat along with the other members of the patrilineal priestly family serving in the Temple that day, in order to partake of it in the evening after the offerings were sacrificed, even though after nightfall he would be permitted to partake of the offerings.
A priest who is an acute mourner, i.e., if one of his relatives for whom he is obligated to mourn died that day, is permitted to touch sacrificial meat, as he is not ritually impure. But he may not sacrifice offerings, and he does not receive a share of sacrificial meat in order to partake of it in the evening.
Blemished priests, whether they are temporarily blemished or whether they are permanently blemished, receive a share and partake of the offerings with their priestly brethren, but do not sacrifice the offerings.
The principle is: Any priest who is unfit for the service that specific day does not receive a share of the sacrificial meat, and anyone who has no share of the meat has no share in the hides of the animals, to which the priests are entitled as well.
Even if the priest was ritually impure only at the time of the sprinkling of the blood of the offering and he was pure at the time of the burning of the fats of that offering, he still does not receive a share of the meat, as it is stated: “He that sacrifices the blood of the peace offerings and the fat, from among the sons of Aaron, shall have the right thigh for a portion” (Leviticus 7:33). One who cannot sprinkle the blood does not receive a share in the meat.
משנה תורה, הלכות קרבן פסח ט׳ - הטקסט מספריא
כל האוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת ואין מוציאין ממנו מן החבורה שיאכל בה והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל חמשה עשר לוקה שנאמר לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה והוא שיניחנו בחוץ שהוצאה כתובה בו כשבת לפיכך צריך עקירה והנחה כהוצאת שבת ואין מוציא אחר מוציא בפסח שכיון שהוציאו הראשון נפסל מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ והאגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ החלונות ועובי הכותלים כלפנים הגגים והעליות אינן בכלל הבית:
בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו בין בזדון בין בשגגה נאסר באכילה והרי הוא כבשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה או בשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומות ירושלים שהכל כטריפה ולוקין על אכילתו כמו שביארנו במעשה הקרבנות אבר שיצא מקצתו חותך הבשר ויורד עד שמגיע לעצם וקולף את הבשר כל שבפנים יאכל וכל שבחוץ ישרף כשהוא מגיע לעצם חותך בקופיץ אם היה שאר קדשים ואם היה פסח שאסור לשבור בו עצם קולף עד הפרק ומפרק האבר שיצא מקצתו מן הפרק ומשליכו לחוץ:
שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד צריכה כל חבורה מהן לעשות לה היקף שנאמר מן הבשר חוצה מפי השמועה למדו שצריך ליתן לו חוצה למקום אכילתו ואלו הופכין את פניהן אילך ואוכלין ואלו הופכין את פניהן אילך ואוכלין כדי שלא יראו מעורבים:
היו המים שמוזגים בו יינם באמצע הבית בין שתי החבורות כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואחר כך אוכל מה שבפיו שאסור לאוכל לאכול בשתי חבורות ומותר לכלה להחזיר פניה מפני חבורתה ואוכלת מפני שהיא בושה לאכול בפניהם:
שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהן אינן אוכלין וכן אם היתה חבורה אחת ונעשית מחיצה ביניהן אינן אוכלין עד שתסתלק שאין הפסח נאכל בשתי חבורות ואינן נעקרין מחבורה לחבורה:
בני חבורה שנכנסו שלשה מהן או יתר לאכול פסחיהן ולא באו שאר בני חבורה אם נכנסו בשעה שדרך בני אדם לאכול הפסחים וחזר המעורר לכולן על השאר ולא באו הרי אלו שנכנסו אוכלין עד שישבעו ואין ממתינים לשאר ואפילו באו המתאחרין אח"כ ומצאו אלו השלשה שאכלו הכל אין משלמים להן כדי חלקם אבל אם נכנסו שנים בלבד הרי אלו ממתינים במה דברים אמורים בשעת כניסתן לאכול אבל בעת שנפטרין אין אדם צריך להמתין לחבירו אפילו גמר אחד בלבד מלאכול יצא ואינו צריך להמתין:
המאכיל כזית מן הפסח בין מפסח שני למומר לע"ז או לגר תושב או לשכיר הרי זה עובר בלא תעשה ואינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות ובן נכר האמור בתורה זה העובד אל נכר ואין מאכילין ממנו לנכרי אפילו גר תושב או שכיר שנאמר תשוב ושכיר לא יאכל בו:
ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה שנאמר כל ערל לא יאכל בו בו הוא שאינו אוכל אבל אוכל הוא מצה ומרור וכן מותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב ולשכיר:
כשם שמילת בניו ועבדיו מעכבתו מלשחוט הפסח כך מעכבתו מלאכול שנאמר ומלתה אותו אז יאכל בו כיצד קנה עבד אחר שנשחט הפסח או שהיה לו בן שלא הגיע זמנו להמול אלא אחר שחיטת הפסח הרי זה אסור לאכול עד שימול אותן וכיצד יהיה הבן ראוי למילה אחר שחיטת הפסח ולא יהיה ראוי קודם שחיטה כגון שחלצתו חמה שצריך שבעת ימים מעת לעת מיום הבראתו וכגון שכאבה עינו ונרפאת אחר שחיטה או שהיה טומטום ונקרע אחר שחיטת הפסח ונמצא זכר:
מצוטט בעמוד אחד
אגרות קודש 1
- כרך ז ‹ ב'צה לקו"ש חי"ט ע' 104
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 7 עמודים.
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות בציעת הפת קסח על איזה מיני פת מברכין כב יבמות מ , א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ג הלכות פסח: תנד באיזו מצה אינו יוצא ידי חובתו יבמות מ, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ד (סי' תנג-תסז) תנד באיזו מצה אינו יוצא ידי חובתו יבמות מ, א
- לקוטי שיחות כרך יב מצורע שיחה א מאותו ספר זבחים צח, א
- לקוטי שיחות כרך כז צו שיחה א מאותו ספר זבחים צח, א
- תורת חיים שמות ח"ב פרשת ויקהל ויקהל משה זבחים צח, א
- פלח הרמון אמור וידבר הוי' כו' אלה הם מועדי זבחים צח, א