52
הוצרך היתר מיוחד ד"פסל לך — פסולתן שלך יהא"13, כי בלאה"כ ה"ה של ציבור; ועאכו"כ בלוחות ראשונות13 שהיו "מעשה אלקים"14],
ועפ"ז יש בשבירת הלוחות משום היזק נכסי (ממון) ציבור15?
ואין לתרץ שלא הי' שום שוויות להאבנים, שהרי לא בנו בתים במדבר (וכיו"ב) — כי (א) האבנים ראויות היו לתשמישים אחרים, וכמש"כ16 "ויקחו אבן גו' וישב עלי'", עשיית מצבה וכו'; (ב) מפורש בחז"ל17 ש(גם) לוחות הראשונות היו של "סמפירינון"18; (ג) בכל אופן: מכיון שהלוחות היו "מעשה אלקים" הרי בוודאי שמשום זה עצמו הי' ערכם ושוויי שלהם רב.
ג. והנה לכאורה יש לומר, שדין מזיק אינו ענין לשבירת הלוחות, ומשני טעמים19:
(א) מבואר ברז"ל20 שכוונת משה בשבירת הלוחות היתה בשביל טובתם של ישראל, להקל את עונשם (ששבירת הלוחות היא דוגמת קריעת הכתובה, כי אז ידונו כ"פנוי'" ולא כ"אשת איש") — והמזיק נכסי חבירו באופן שהוא לטובת הניזק, אין בזה לכאורה דין מזיק20.
הערות
- 13. נדרים לח, א. תנחומא פרשתנו ותשא שם. ירושלמי שם. שמו"ר פמ"ו, ב. ויק"ר שם. ועוד.
- 13. אבל ראה לקמן הערה 46.
- 14. תשא לב, טז.
- 15. במדרש (תנחומא פרשתנו יא. דב"ר פרשתנו פ"ג, טו) א"ל (הקב"ה) למשה אני הכתבתי בתורתי ואמרתי (ויקרא ה, כג) והשיב את הגזילה אשר גזל או את הפקדון אשר הפקד אתו ועתה הפקדון שהי' אצלך (להביאם לישראל — מת"כ לדב"ר שם) השיב אותו זו שנאמר פסל לך. אבל עצ"ע, איך הותר לו (למשה) לשברם לכתחילה? ולהעיר מהשקו"ט במפרשים (בחיי תשא (לב, טז). מושב זקנים ופענח רזא (שם, יט). וראה צפע"נ עה"ת (שם, טו). ועוד) — איך הותר לו למשה לנהוג בהלוחות מנהג בזיון והו"ל להניחם בהר כו'. — ובמושב זקנים שם תי' "שלכך שברם. . כדי לילך למחנה לישראל ולסלקם מן העון. . וכי אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך. . מצוה דרבים שאני כדי למנוע רבים מעון" (ע"ש). ועפ"ז מיושבת גם השאלה שבפנים (משא"כ לתי' שאר מפרשים שצויינו לעיל).
- 16. בשלח יז, יב.
- 17. תיב"ע ואתחנן ד, יג. תנחומא תשא כו. וכ"ה בספרי בהעלותך יב, ג.
- 18. והוא אבן "ספיר" (עץ יוסף לתנחומא שם). וראה לקו"ש חי"ט ע' 106 הערה 9.
- 19. את"ל שהלוחות הם נכסי הקדש — הרי כל הנזקין פטורים בשל הקדש (ירושלמי גיטין רפ"ה, הובא בתוד"ה שור ב"ק ו, סע"ב). אבל מ"מ פשיטא דאסור להזיק נכסים של הקדש.
- 20. שמו"ר פמ"ג, א. תנחומא פרשתנו יא (וראה אדר"נ שם). וראה גם תנחומא תשא ל. פרש"י שם לד, א. משא"כ להטעם (שבת פז, א. יבמות סב, א. תנחומא תשא שם. ועוד) דמשה דריש ומה פסח כו' וישראל מומרים כו' (היינו ששברם מפני שבנ"י לא היו ראויים להם), אין כאן הצלת וטובת ישראל (אלא הצלת וכבוד התורה). וכן לטעם הרמב"ן (תשא לב, טז). ועוד. אבל להעיר שרש"י (תשא לב, יט. לד, א) מביא שני הטעמים (ולכאורה לא כשני טעמים נפרדים), ומשמע שס"ל דהא והא איתנהו בי' (וכן משמע בתנחומא תשא שם, שמביא שני הענינים בהמשך אחד). ואכ"מ (וראה לקמן ע' 219 ואילך).
- 20. ואף ש"אסור להזיק ממון חבירו אפילו ע"ד לשלם כמו שאסור לגנוב ולגזול ע"מ לשלם" (שו"ע אדה"ז חלק חו"מ ריש הל' נזקי ממון, מפרישה וסמ"ע לטושו"ע חו"מ ר"ס שעח) — הרי לא כתב שזהו "אפילו ע"מ לשלם דבר יפה ממנו" (כהדין בגניבה וגזילה, כדלקמן בפנים והערה 25). [אלא שי"ל (בדוחק עכ"פ) שמובן מהלשון "כמו שאסור לגנוב ולגזול כו'", היינו ששוה בזה לגניבה וגזילה (ראה פרישה וסמ"ע שם)]. וראה לקמן הערה *27.
שמות רבה מ״ו:ב׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, פְּסָל לְךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (קהלת ג, א ב): לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, מִכָּאן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה יָשְׁבָה אִשָּׁה עַל הַמַּשְׁבֵּר, תִּשְׁעָה וְתִשְׁעִים חֲלָקִים לַמָּוֶת וְאֶחָד לַחַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵת לָלֶדֶת, שֶׁהוּא עֵת לָמוּת, וְכֻלְּהוּ עַד שֶׁאַתָּה מַגִּיעַ (קהלת ג, ה): עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, (איכה ד, א): תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ. (קהלת ג, ה): וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים (תהלים קמז, ב): בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם ה'. (זכריה ט, טז): כִּי אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת עַל אַדְמָתוֹ. דָּבָר אַחֵר, עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, (שמות לב, יט): וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו. וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, פְּסָל לְךָ, הַפְּסֹלֶת שֶׁלְּךָ, מִשָּׁם הֶעֱשִׁיר משֶׁה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּין הוּא שֶׁיִּטֹּל אוֹתָן פְּסֹלֶת משֶׁה, לָמָּה, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹא נִתְעַסְּקוּ בְּמִצְווֹת נָתַתִּי לָהֶן כָּל טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב, לו): וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם, וְהֶעֱשִׁירוּ, וּמשֶׁה שֶׁעָסַק בְּעַצְמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף יְהֵא עָנִי, אֶתֵּן לוֹ אֶת הַפְּסֹלֶת שֶׁיַּעֲשִׁיר.
מדרש תנחומא, כי תשא כ״ו - הטקסט מספריא
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ וְגוֹ'. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וְגוֹ' (ירמיה ל, יז). מַהוּ מִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ (ירמיה ל, יז). אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּשֶׁחָטְאוּ בָּעֵגֶל, חָטְאוּ עַל יְדֵי אַהֲרֹן, שֶׁאָמַר לָהֶם לְמִי זָהָב. וּכְשֶׁנִּתְרַצָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבִקֵּשׁ לְהוֹדִיעָן שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ כְּלוּם בָּעֵגֶל נִתְרַצָּה עַל יְדֵי אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח וְגוֹ' (ויקרא ט, ב).
וְאַף בְּמֹשֶׁה בְּלֶךְ רֵד כָּעַס עָלָיו, וּבְלֵךְ עֲלֵה נִתְרַצָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בַּלָּשׁוֹן שֶׁהִשְׁפַּלְתִּי אוֹתְךָ, בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אֲנִי מַעֲלֶה אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה (שמות לג, א). דָּבָר אַחֵר, לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, כְּשֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה וְיָרַד מֹשֶׁה מִן הָהָר וְקָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וְרָאָה אֶת הָעֵגֶל שֶׁעָשׂוּ, בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַלּוּחוֹת, הָיוּ סוֹבְלִין אֶת עַצְמָן. כֵּיוָן שֶׁיָּרַד וְקָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וְרָאָה אֶת הָעֵגֶל, פָּרַח אוֹת הַכְּתָב מֵעֲלֵיהֶם וְנִמְצְאוּ כְּבֵדִים עַל יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה. מִיָּד וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו (שמות לב, יט).
בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: הַלּוּחוֹת מִשְׁקַל אַרְבָּעִים סְאָה הָיוּ וְשֶׁל סַמְפִּירִינוֹן הָיוּ וְהָיוּ נְתוּנִים עַל יָדָיו כְּדָבָר קַל. כֵּיוָן שֶׁפָּרַח הַכְּתָב, שִׁבְּרָן. מֶה עָשָׂה? וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וְגוֹ'. מִיָּד דָּן אֶת הַסְּרוּחִין, וְהוֹשִׁיב סַנְהֶדְרָאוֹת מִבְּנֵי לֵוִי, שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. כָּל מִי שֶׁהָיָה לוֹ הַתְרָאָה וְאֵין לוֹ עֵדִים, הָיָה בּוֹדְקָן בַּמַּיִם כַּסּוֹטָה וְהוֹרְגָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ. וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים וְהַתְרָאָה, הָיָה נֶהֱרָג מִיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר: הִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וּמִי שֶׁאֵין עָלָיו לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה, נִגַּף, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם וְגוֹ', עַד שֶׁנֶּהֶרְגוּ כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.
לְאַחַר שֶׁבִּעֵר אֶת הָעֵגֶל וְאֶת עוֹבְדָיו, בָּא לוֹ אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּתַחֲנוּנִים וּבְבַקָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא וְגוֹ', וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא וְגוֹ', וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר וְגוֹ', וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה וְגוֹ' וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי (שמות לב, לד). הֲרֵינִי יוֹשֵׁב עֲלֵיהֶם בַּדִּין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וּמְזַכֶּה אֶת הַזַּכַּאי וּמְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְיוֹם פָּקְדִי. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר רַחֲמָנָא וַתְּרָן, יִתְוַתְּרוּן בְּנֵי מֵעָיו, אֶלָּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ וְגוֹבֶה. הֱוֵי וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי. כֵּיוָן שֶׁדָּן וְגָמַר אֶת הַדִּין, אָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָם, הֲרֵי הָעֵגֶל וַהֲרֵי עוֹבְדָיו כְּבָר בִּעַרְתִּים, שֶׁמָּא בְּלִבְּךָ עַל עַמְּךָ כְּלוּם. אָמַר לוֹ: לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה. אָמַר שְׁלֹמֹה: הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וְגוֹ' (משלי כה, ד).
וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגוֹ', אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וְגוֹ'. וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע וְגוֹ'. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד וְגוֹ'. וְכַמָּה רֶגַע. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא אָמַר: אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים לַשָּׁעָה. וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ. אֲנָא יְהַב לְכוֹן יוֹמָא דְּכִפּוּרָא וִיכַפַּר עֲלֵיכוֹן. וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם, אוֹתָן הַכְּתָרִים שֶׁהָיוּ לָהֶם מֵהַר חֹרֵב. וַיִּתְנַצְּלוּ, בְּעַל כָּרְחָן.
שמות רבה מ״ג:א׳ - הטקסט מספריא
וַיְחַל משֶׁה, כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא (תהלים קו, כג): וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו, אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא הַסָּנֵיגוֹר הַטּוֹב מַסְבִּיר פָּנִים בַּדִּין, משֶׁה אֶחָד מִשְּׁנֵי סָנֵיגוֹרִין שֶׁעָמְדוּ לְלַמֵּד סָנֵיגוֹרְיָא עַל יִשְׂרָאֵל וְהֶעֱמִידוּ פָּנִים כִּבְיָכוֹל כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה וְדָנִיֵּאל. משֶׁה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ וגו'. דָּנִיֵּאל מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ט, ג): וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי אֶל ה' הָאֱלֹהִים לְבַקֵּשׁ וגו'. אֵלּוּ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנָּתְנוּ פְּנֵיהֶם לְנֶגֶד מִדַּת הַדִּין לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר שְׁתַּיִם, אַחַת בְּשֵׁם רַבֵּנוּ וְאַחַת בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, רַבֵּנוּ אָמַר לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה דָן אֶת בְּנוֹ וְהָיָה הַקָּטֵיגוֹר עוֹמֵד וּמְקַטְרֵג, מֶה עָשָׂה הַפַּדְגּוֹג שֶׁל בֵּן, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ מִתְחַיֵּב דָּחַף אֶת הַקָּטֵיגוֹר וְהוֹצִיאוֹ לַחוּץ וְעָמַד לוֹ בִּמְקוֹמוֹ מְלַמֵּד עַל הַבֵּן סָנֵיגוֹרְיָא. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל הָיָה הַשָֹּׂטָן עוֹמֵד וּמְקַטְרֵג בִּפְנִים וּמשֶׁה עוֹמֵד מִבַּחוּץ, מֶה עָשָׂה משֶׁה עָמַד וְדָחַף אֶת הַשָֹּׂטָן וְהוֹצִיאוֹ לַחוּץ וְעָמַד בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר. עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו, עָמַד לוֹ בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל פּוֹרֵץ. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר, עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו, דָּבָר קָשֶׁה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ וְיָשַׁב עַל בִּימָה וְדָנוֹ וְחִיְּבוֹ, נָטַל אֶת הַקּוּלְמוֹס לַחְתֹּם גְּזַר דִּינוֹ, מֶה עָשָׂה סוֹנְקַתֶּדְרוֹ, חָטַף אֶת הַקּוּלְמוֹס מִתּוֹךְ יָדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ כְּדֵי לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה יָשַׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם בַּדִּין לְחַיְּבָם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט, יד): הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם, וְלֹא עָשָׂה אֶלָּא בָּא לַחְתֹּם גְּזַר דִּינָן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב, יט): זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם. מֶה עָשָׂה משֶׁה נָטַל אֶת הַלּוּחוֹת מִתּוֹךְ יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדֵי לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְשַׂר שֶׁשָּׁלַח לְקַדֵּשׁ אִשָּׁה עִם הַסַּרְסוּר, הָלַךְ וְקִלְקְלָה עִם אַחֵר, הַסַּרְסוּר שֶׁהָיָה נָקִי מֶה עָשָׂה נָטַל אֶת כְּתֻבָּתָהּ מַה שֶּׁנָּתַן לוֹ הַשַֹּׂר לְקַדְשָׁהּ וּקְרָעָהּ, אָמַר מוּטָב שֶׁתִּדּוֹן כִּפְנוּיָה וְלֹא כְּאֵשֶׁת אִישׁ. כָּךְ עָשָׂה משֶׁה כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה נָטַל אֶת הַלּוּחוֹת וּשְׁבָרָן, כְּלוֹמַר שֶׁאִלּוּ הָיוּ רוֹאִין עָנְשָׁן לֹא חָטָאוּ. וְעוֹד אָמַר משֶׁה מוּטָב נִדּוֹנִין כְּשׁוֹגְגִין וְאַל יְהוּ מְזִידִין, לָמָּה, שֶׁהָיָה כָּתוּב בַּלּוּחוֹת (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְעָנְשׁוֹ אֶצְלוֹ, זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם, לְפִיכָךְ שָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת. וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם, מִיָּד הִתְחִיל חוֹגֵר בִּתְפִלָּה, הֱוֵי: וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו, שֶׁעָמַד בְּקַלּוּת רֹאשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַקֵּשׁ צָרְכָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי: וַיְחַל משֶׁה.
מדרש תנחומא, כי תשא ל׳ - הטקסט מספריא
פְּסָל לְךָ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה (משלי טז, יד). חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, נִזְדַּוְּגוּ לְמֹשֶׁה חֲמִשָּׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ רַחֲמִים וְהִזְכִּיר זְכוּת אָבוֹת, נִסְתַּלְּקוּ מִמֶּנּוּ. כֵּיוָן שֶׁשִּׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת, נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. וּמָה רָאָה מֹשֶׁה לְשַׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת? מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְהִנִּיחַ אִשְׁתּוֹ עִם הַשְּׁפָחוֹת. וּמִתּוֹךְ שֶׁהָיְתָה עִמָּהֶם, יָצָא עָלֶיהָ שֵׁם רָע. שָׁמַע הַמֶּלֶךְ וּבִקֵּשׁ לְהָרְגָהּ. שָׁמַע שׁוֹשְׁבִינָהּ, עָמַד וְקָרַע כְּתֻבָּתָהּ, אָמַר: אִם יֹאמַר הַמֶּלֶךְ כָּךְ וְכָךְ עָשְׂתָה אִשְׁתִּי, נֹאמַר לוֹ: עֲדַיִן אֵינָהּ אִשְׁתְּךָ. בָּדַק הַמֶּלֶךְ אַחֲרֶיהָ וְלֹא מָצָא בָּהּ עֶרְוַת דָּבָר אֶלָּא הַשְּׁפָחוֹת הֵם הָיוּ שֶׁקִּלְקְלוּ. מִיָּד נִתְרַצָּה לָהּ. אָמַר לוֹ שׁוֹשְׁבִינָהּ, מָרִי, עֲשֵׂה לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת שֶׁנִּתְקָרְעָה הָרִאשׁוֹנָה. אָמַר לוֹ: אַתָּה קָרַעְתָּ אוֹתָהּ, לֵךְ וְהָבֵא אֶת הַנְּיָר מִשֶּׁלְּךָ וַאֲנִי כּוֹתֵב כְּתָב יָדִי. אַף כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל, הָיָה בְּלִבּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְמֹשֶׁה, לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ. אָמַר לוֹ: הֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַמַּעֲשֶׂה יוֹכִיחַ, יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ (ישעיה א, ג). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאוֹתוֹ הָעֵגֶל: מִי עָשָׂה אוֹתָךְ. אָמַר לוֹ: חֲמוֹר, הָעֵרֶב רַב שֶׁיָּצְאוּ עִם יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם: אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם (יחזקאל כג, כ). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא אָמַרְתִּי לְךָ, לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, שֶׁהֵן עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל. אֲבָל עַמִּי לֹא עָשׂוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן (ישעיה א, ג). מִיָּד קָפַץ מֹשֶׁה וְלִמֵּד עֲלֵיהֶם סַנֵּגוֹרְיָא, אֲדֹנָי אֱלֹקִים אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ (דברים ט, כו). עָמַד וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת. כֵּיוָן שֶׁנִּתְרַצָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת.
וְלָמָּה שִׁבְּרָן? אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: דָּרַשׁ מֹשֶׁה קַל וָחֹמֶר, אָמַר: וּמַה פֶּסַח שֶׁהִיא מִצְוָה אַחַת, לֹא נִתְּנָה לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכֵּן כְּתִיב: כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכֵל בּוֹ (שמות יב, מג). כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִּנָּתֵן לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה? לְכָךְ שִׁבְּרָן.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ לְשַׁבְּרָן. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל יָמִים שֶׁהָיָה הַכְּתָב עַל הַלּוּחוֹת, לֹא הָיָה מֹשֶׁה מַרְגִּישׁ בָּהֶם. כֵּיוָן שֶׁפָּרַח הַכְּתָב, נִמְצְאוּ כְּבֵדִים עַל יָדָיו וְהִשְׁלִיכָם וְנִשְׁתַּבְּרוּ. דָּבָר אַחֵר: לָמָּה שִׁבְּרָן? כֵּיוָן שֶׁרָאָה מֹשֶׁה שֶׁנִּתְחַיְּבוּ כְּלָיָה, בִּקֵּשׁ עֲלִילָה לְהַצִּילָן. אָמַר: כָּתוּב בַּלּוּחוֹת, זוֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם (שמות כב, יט). אָמַר: הֲרֵינִי מְשַׁבְּרָן וְאֹמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד עַכְשָׁו לֹא הָיוּ יוֹדְעִין עֹנֶשׁ עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁאִלּוּלֵי כֵּן לֹא הָיוּ עוֹשִׂין.
שולחן ערוך, חושן משפט שע״ח - הטקסט מספריא
אָסוּר לְהַזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ. וְאִם הִזִּיקוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה, חַיָּב לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, בֵּין שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג בֵּין שֶׁהָיָה אָנוּס. וְדַוְקָא שֶׁאֵינוֹ אָנוּס גָּמוּר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. כֵּיצַד, נָפַל מֵהַגַּג וְשָׁבַר אֶת הַכְּלִי, אוֹ שֶׁנִּתְקַל כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ וְנָפַל עַל הַכְּלִי וּשְׁבָרוֹ, חַיָּב נֶזֶק שָׁלֵם.
נָפַל מִן הַגַּג וְהִזִּיק, חַיָּב לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, בֵּין שֶׁנָּפַל בְּרוּחַ מְצוּיָה בֵּין שֶׁנָּפַל בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה. דְּלָא מִקְרֵי אֹנֶס גָּמוּר (טוּר).
הָיָה עוֹלֶה בְּסֻלָּם וְנִשְׁמְטָה שְׁלִיבָה מִתַּחְתָּיו וְנָפַל [ה] וְהִזִּיק [ה], אִם לֹא הָיְתָה מְהֻדֶּקֶת וַחֲזָקָה, חַיָּב. וְאִם הָיְתָה חֲזָקָה וּמְהֻדֶּקֶת וְנִשְׁמְטָה אוֹ שֶׁהִתְלִיעָה, הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁזּוֹ מַכָּה בִּידֵי שָׁמַיִם הִיא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, אֲבָל בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק פָּטוּר, עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְהַזִּיק כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר
אֲפִלּוּ בִּרְאִיָּתוֹ, אִם יֵשׁ בּוֹ הֶזֵּק לַחֲבֵרוֹ אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ. לְפִיכָךְ, אָסוּר לָאָדָם לַעֲמֹד עַל שְׂדֵה חֲבֵרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמֶדֶת בְּקָמוֹתֶיהָ.
כָּל מָקוֹם שֶׁמַּזִּיק, חַיָּב לְשַׁלֵּם, בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק. וַאֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק, אִם הִכְנִיס בּוֹ הַנִּזָּק מָמוֹנוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְהִזִּיקוֹ, לֹא שְׁנָא בְּגוּפוֹ לֹא שְׁנָא בְּמָמוֹנוֹ, חַיָּב לְשַׁלֵּם; דִּנְהִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהוֹצִיאוֹ, אֵין לוֹ רְשׁוּת לְהַזִּיקוֹ. וְדַוְקָא בְּמַזִּיקוֹ בְּמֵזִיד, אֲבָל אִם הִזִּיקוֹ בְּשׁוֹגֵג, פָּטוּר בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם בַּעַל הַבַּיִת הֻזַּק בַּנִּכְנַס, אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג, חַיָּב הַנִּכְנַס כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא בְּשֶׁלֹּא יָדַע בַּעַל הַבַּיִת שֶׁנִּכְנַס, אֲבָל אִם רָאָהוּ שֶׁנִּכְנַס, אִם הֻזַּק בּוֹ, פָּטוּר.
הָיוּ שְׁנֵיהֶם בִּרְשׁוּת אוֹ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְהֻזְּקוּ זֶה בְּזֶה בֵּין בְּגוּפָם בֵּין בְּמָמוֹנָם, אִם לֹא יָדְעוּ זֶה בְּזֶה, פְּטוּרִים. אֲבָל אִם רָאוּ זֶה אֶת זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִּוְּנוּ, חַיָּבִים. לְפִיכָךְ, שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ רָצִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים וְהֻזְּקוּ זֶה בְּזֶה, פְּטוּרִים; הִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה, חַיָּבִים.
הָיָה אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, וְהֻזַּק הַמְהַלֵּךְ בָּרָץ, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁרָץ שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּחוֹל. אֲבָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁרָץ בִּרְשׁוּת. וְדַוְקָא בִּסְתָם, דְּתָלִינָן דְּרָץ לְצֹרֶךְ שַׁבָּת. אֲבָל אִם יָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ רָץ אֶלָּא לִשְׁאָר חֲפָצָיו, וְלֹא שַׁיְיכֵי בֵּהּ צֹרֶךְ שַׁבָּת, חַיָּב כְּמוֹ בְּחוֹל (רַ"ן פֶּרֶק הַמֵּנִיחַ).
אִם בָּא אֶחָד רוֹכֵב בְּסוּסוֹ מֵאַחֲרֵי חֲבֵרוֹ, וְפָגַע בַּסוּס שֶׁחֲבֵירוֹ רוֹכֵב בּוֹ וְהִכָּה אֶת הַסוּס, חַיָּב לְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁיָּשׁוּמוּ בֵּית דִּין שֶׁנִּפְחַת מֵחֲמַת הַכָּאָה זוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַסוּס הַמֻּכֶּה שֶׁל גּוֹי, וְצָרִיךְ הַנִּזָּק לְשַׁלֵּם לַגּוֹי יוֹתֵר מִמַּה שֶׁנִּפְחֲתוּ דְּמֵי הַסוּס, אֵין הַמַּזִּיק חַיָּב לְשַׁלֵּם יוֹתֵר מִמַּה שֶׁיָּשׁוּמוּ בֵּית דִּין. בַּחוּרִים הָרוֹכְבִים לִקְרַאת חָתָן וְכַלָּה וְהִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה מָמוֹן חֲבֵרוֹ דֶרֶךְ שִׂמְחָה וּשְׂחוֹק, וְכֵן בִּשְׁאָר דְּבַר שִׂמְחָה, הוֹאִיל וְנָהֲגוּ כֵן, פְּטוּרִין (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַיָּשֵׁן וְתוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ וַאֲגֻדָּה פֶּרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה), מִכָּל מָקוֹם, אִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין לַעֲשׂוֹת סְיָג וְגָדֵר, הָרְשׁוּת בְּיָדָם (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן ר"י).
מצוטט בעמוד אחד
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- חושן משפט ‹ הלכות נזקי ממון ‹ דיני נזקי ממון ובו כ"ה סעיפים: ‹ א לקו"ש חל"ד ע' 52
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 3 עמודים.