119

יוצא שישנו הבדל נוסף:

שם מדובר על השכר שקבלו ה"עמלים בתורה"²⁶, קבוצה מיוחדת מישראל. ואילו בפרשתנו מדובר על השכר עבור ש"עשיתם מה שעליכם", קיום התורה והמצוות בכלל, והברכה כולל את כל ישראל.

ולפי זה יובהרו הבדלי הלשון בפירוש רש"י:

(א) כאן אומר רש"י "שהכל מצויין בבתיהם" – כל ישראל, ואילו בפרשת בחקותי הוא אומר "בשעה שאין דרך בני אדם..." ואינו אומר "כל", כי מדובר שם רק על העמלים בתורה.

(ב) כאן הוא אומר בחיוב "מצויין בבתיהם", ולא בשלילה – "אין דרך..." – כי אי אפשר לומר על כל ישראל שאין הם יוצאים החוצה בלילי שבתות – יוצאים להתפלל, לביקורים וכדומה²⁷, אלא שרוב הזמן "מצויין בבתיהם".

לעומת זאת בפרשת בחקותי מדובר רק על ה"עמלים בתורה", ומובן, שכאשר "לא תעשה כל מלאכה" הרי הם מקיימים את ענינם המהותי – "עמלים בתורה", ובלילי שבת לא זו בלבד שהם "מצויין בבתיהם", אלא ש"אין דרכם לצאת"²⁸.

ולכן אין רש"י מפרש כאן את המילה "בעתו" כבפרשת בחקותי – "בשעה שהכל מצויין בבתיהם כגון בלילי שבתות": עצם העובדה שרק "מצויין בבתיהם" מראה שאין זה "בעתו" האמיתי של המטר בלבד, כי יש היוצאים החוצה.

ולא כך בפרשת בחקותי, כאשר מדובר על ה"עמלים בתורה", שאצלם "אין דרך... לצאת".

י. ההוראה: עבודה על ידי עמל ושבירת ההרגלים

ההוראה מכך בעבודת ה' היא:

כאן רואים את חשיבות העמל והיגיעה בתורה ובמצוות. אין די בלימוד התורה ובקיום כל המצוות, אלא יש לעשות זאת תוך עמל ויגיעה, יותר ממגבלות טבעו, ואפילו טבעה ותכונותיה של הנפש האלקית.

אך יהודי יכול לטעון: אין הוא רואה הכרח דוקא בעבודה כזו – הרי הוא כבר מהווה "דמות" של קדושה – לומד תורה ומקיים כל המצוות – ומדוע עליו דוקא לשבור את הרגליו, הרגלי הנפש האלקית שלו?

על כך עונים לו, שצריך להיות