שיחה א
129שיחה א
עשרים באב *
א. "עצי כהנים והעם" – "מאחרין ולא מקדימין"
פעמים רבות כבר דובר1 על יום "עשרים באב", שהוא אחד מתשעת הזמנים של "עצי כהנים והעם"2, כמסופר בגמרא3 "כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה", ומשפחות מסויימות נדבו עצים למזבח "משלהם", לפיכך נקבעה תקנה, שכל אחת ממשפחות אלו תזכה ביום זה מידי שנה בשנה לתת עצים למערכה, ושישתמשו בעציהן למזבח "אפילו לשכה מלאה עצים". יום זה היה אצלם יום־טוב, והם הקריבו גם "קרבן עצים"4.
כאשר אחד ממועדים אלו, כגון עשרים באב, חל בשבת, ואי־אפשר להקריב את קרבן־העצים, שאינו דוחה שבת, נאמר במשנה5, ש"מאחרין ולא מקדימין". כך היא ההלכה גם במקרים נוספים, כפי שמונה המשנה: "תשעה באב, חגיגה, והקהל"6.
לגבי המקרים האחרונים המוזכרים, מוסבר בגמרא5 מדוע "מאחרין ולא מקדימין": "תשעה באב אקדומי פורענות לא מקדמי (=תשעה באב – אין מקדימים פורענות), חגיגה והקהל משום דאכתי לא מטי זמן חיובייהו" (=חגיגה והקהל – משום שעדיין לא הגיע זמן חיובם), ואילו לגבי עצי כהנים והעם אין מוזכרת בגמרא שום סיבה7.
בענין זה יש הבדל, ולכאורה סתירה, בין פירוש רש"י לגמרא, לבין פירוש רש"י לרי"ף8:
בגמרא מסביר רש"י: "אכתי לא מטא זמן חיובייהו, ואם יקדימוה לא יצאו ידי חובתן וכן עצי כהנים שקבוע להם זמן קבוע בנדרים". כלומר, גם לגבי עצי כהנים חלה הסיבה ש"אכתי לא מטא זמן חיובייהו"9.
129לעומת זאת כתוב בפירוש רש"י לרי"ף, ש"מאחרין עד אחר השבת לפי שכל היום של ערב־שבת זמן הוא למביא עצים עד עכשיו, ואינם רוצים שיכנסו בזמנם להביא עצים וקרבן עצים בעוד שזמן הישנים עדיין להביא"10 (כלומר, שאז עדיין זמנם של הקודמים), ולכן אין הגמרא צריכה להגיד את הסיבה שבגללה "מאחרין ולא מקדימין" לגבי "זמן עצי כהנים והעם" – מפני שכאן זהו "מילתא דפשיטא" (=דבר פשוט ביותר).
לפי טעם זה יוצא, שלו ל"מביא עצים עד עכשיו" לא היה איכפת שמשפחה אחרת תביא עצים וקרבן עצים בזמנו, ניתן היה להקדים את קרבן־העצים לערב־שבת, למרות ש"אכתי לא מטא זמן חיובייהו"11.
ב. השלכת פירוש רש"י לש"ס בענין הצדקה
להבדל בין שני פירושי רש"י אלה, אם "לא מקדימין" במקרה זה מפני ש"אכתי לא מטא זמן חיובייהו" אם לאו, יש השלכות גם על ענינים אחרים, כדלהלן:
ב"ירושלמי"12 מצויה מחלוקת בין אמוראים, אם גבאי צדקה צריך ללוות כסף למען עני נצרך כש"אין בכיס", ולהחזיר זאת ממעות צדקה שיתקבלו מאוחר יותר. ה"רוגוטשובי" אומר13, שהסיבה לדיעה ש"אין אומרים ללוות" קשורה לפירוש רש"י14 הנ"ל על הגמרא, לפיו רואים ש"האומר שיביא קרבן לזמן פלוני אם הביא קודם לא יצא" – וכך גם בענין זה של צדקה:
לגבאי צדקה אסור ללוות כסף "כשאין בכיס", כי אסור להשתמש בכספי־צדקה שינודבו מאוחר יותר כדי לשלם חוב מוקדם יותר, מפני שאז יוצא ש"נתקיים הצדקה קודם זמן קביעות הנדר"15 – מצות הצדקה נעשתה לפני הזמן שנדר הנותן את הכסף לצדקה, ובאמצעות החזרת החוב הקודם אין האדם יוצא ידי חובת נדרו לצדקה.
130לפי"ז יוצא, שלפי פרש"י לרי"ף, שלולא אי־רצון המשפחה הקודמת "שיכנסו בזמנם" מותר היה להקדים את קרבן־העצים, למרות שזה "קודם זמן קביעות הנדר" – "לא מטא זמן חיובייהו", אינו קיים הטעם הנ"ל לדעתם של הסוברים ש"אין אומרים .. ללוות".
ג. השאלה על פירוש רש"י לרי"ף
הדברים יובנו על־ידי הצגת תמיהה על פירוש רש"י הנ"ל לרי"ף, שאין מקדימים את קרבן־העצים לערב שבת מפני שזהו זמנו של "מביא עצים עד עכשיו, ואינם רוצים שיכנסו בזמנם". לכאורה, אין מובן:
מדוע קשורה לענין זה דעתה של המשפחה הקודמת, והרי הזמן לקרבן העצים נקבע על־ידי הנביאים16 (דעת בית־דין), ואם יש מקום להקדמת קרבן העצים לערב־שבת, אין להתחשב ברצון המשפחה הקודמת?
ד. שני הפירושים משלימים זה את זה
יש להסביר, ששני פירושי רש"י אלה אינם סותרים זה את זה, אלא להיפך – הם משלימים זה את זה, כמוסבר להלן:
חובת המשפחות לגבי "זמן עצי הכהנים והעם" – בהבאת קרבן העצים, נובעת מדיני נדר17, שיש להתחשב בדעת הנודר18 כפי שהיתה בעת נדרו.
כיוון שזה דבר מצוי, שאחד או יותר מתשעת הזמנים הללו חל בשבת19, ברור, שהמתנדבים חשבו מלכתחילה20 על מועד הקרבת הקרבן כשחל בשבת – לפני כן, או אחר־כך.
וכך מוסיף פירוש רש"י לרי"ף הסבר בנוסף לפירושו לש"ס21: זמן עצי כהנים והעם "אכתי לא מטא זמן חיובייהו" לא מפני שזה לפני יום השבת, שבו חלה החובה בשנים האחרות, אלא שבמקרה זה חל "זמן חיובייהו" רק לאחר שבת, שהרי, המשפחה הקודמת אינה רוצה "שיכנסו בזמנם", ולכן היה בדעת הנודר – המשפחה המאוחרת – מלכתחילה22, שאם יחול זמנו בשבת, 131יביאו את העצים לאחר שבת, כי גדול השלום, ובמיוחד בעניני מזבח וקרבן23.
ואדרבה: לולא אי־רצונה של המשפחה הקודמת "שיכנסו בזמנם", סביר לומר, שדעת הנודר היתה להקדים את קרבן־העצים לערב שבת, כי: (א) "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה"24. (ב) לו השימוש בעצים שלהם לקרבן ציבור היה במועד (בעשרים באב וכדומה) אף כשחל בשבת25, היה יוצא, שכאשר נדחה קרבן־העצים עד לאחר שבת, עובר יום שבו אין הם מודים לה' על זכות הבאת העצים.
לפיכך מקרה זה הוא "מילתא דפשיטא" ש"מאחרין ולא מקדימין", ואין הגמרא צריכה להסביר זאת, אף כאשר המשפחה הקודמת הסכימה שיביאו בזמנה, מפני שדעת הנודר היתה מלכתחילה על מאחרין, ולכן "אכתי לא מטא זמן חיובייהו"
לפי זה אין לפענ"ד הוכחה מדין זה לגבי המחלוקת אם "אומרין ללוות" (כדברי ה"רוגוטשובי" בסעיף ב) – כי במקרה שלנו "לא מקדימין", מפני שדעת הנודר היתה מלכתחילה לזמן מאוחר יותר, ואי אפשר להסיק מכך למקרה אחר, כאשר הנודר אינו חושב על דבר שאינו מצוי כל־כך – פריעת חוב בממונו – כך שהצדקה ניתנה "קודם זמן קביעות הנדר"26.
ה. ההשלכה לגבי יום הסתלקות
מכך יש ללמוד גם לגבי יום־הסתלקות ("יארצייט") שחל בשבת, שהרי נוהגים לתת צדקה ביום־הסתלקות, ואף יש מנהג במספר מקומות לצום ביום זה27, וזהו ענין של נדר28, וניתן היה לחשוב29 אם להקדים 132את המנהג לערב־שבת או לאחר ליום־ראשון.
לפי דבריו של ה"רוגוטשובי" שהובאו לעיל יוצא, לכאורה, שצריך לאחר30 עד לאחר זמן "קביעות הנדר"31. אך לפי המוסבר לעיל מובן, שכיוון שיודעים מלכתחילה שיום־ההסתלקות יחול בשנים מסויימות בשבת, הרי הנדר נעשה מלכתחילה32 באופן הקרוב יותר להוראת חז"ל ש"מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה"24 – הקדמת נתינת הצדקה לערב שבת, להקדים דבר מצוה33.
הערות
עמוד 129
- 1. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 85 ואילך. ח"ט [המתורגם] ע' 89 ואילך.
- 2. תענית כו, א במשנה. וצ"ע השינוי מלשון הכתוב (נחמי' י, לה) ושהובא לקמן בסוגיא (כח, א): הכהנים הלוים והעם.
- 3. שם כח, א. ירושלמי שקלים פ"ד ה"א. תענית פ"ד ה"ד. מגילה פ"א ה"ד.
- 4. ראה תענית יב, א ובפרש"י שם ד"ה שיו"ט. ובכ"מ.
- 5. מגילה ה, א.
- 6. ובירושלמי מגילה שם מוסיף "סעודת ר"ח וסעודת פורים". ובתוספתא שם (פ"א ד) מוסיף "ספק מילה". – הובאו ברי"ף (ראה ר"ן) ור"ח מגילה שם.
- 7. אבל נוסח הכת"י בדק"ס מגילה שם: אלא זמן עצי כהנים מ"ט משום דזמן קבוע הוא.
- 8. ידועה השקו"ט (יד מלאכי כללי רש"י אות ה. שד"ח (כרך ט) כללי הפוסקים ס"ח (כללי רש"י) אות ז) ע"ד מחבר פירוש זה. ובכל אופן מסתבר דכל מה שאפשר להשוותן משווינן, ובפרט לפרש"י לש"ס על אתר.
- 9. וכן מוכח ברי"ף שם "והנך (כולם – לבד תשעה באב) דאכתי לא מטא זמן חיובייהו". ועד"ז בפיה"מ להרמב"ם ומאירי שם. וראה הערה 7.
- . הוא יום ההילולא של הרה"ג והרה"ח וכו' המקובל מוהר"ר לוי יצחק ז"ל שניאורסאהן (אביו של – יבלח"ט – כ"ק אדמו"ר שליט"א). נפטר בשנת תש"ד בגלות, בעיר אלמא© © אטא© © במחוז קאזאכסטאן.© © © המו"ל.
עמוד 129
- 10. ועד"ז כתב הר"ן (ד"ה והנך) "מפני חבירו שהוא מספיק דא"א לו להכנס בתחומו".
- 11. ועד"ז צ"ע במ"ש בר"ן שם "מפני חבירו כו'" – והרי בא לפרש דברי הרי"ף, וברי"ף שם מפורש הטעם משום דאכתי לא מטא זמן חיובייהו, כנ"ל. וראה לקמן הערה 21.
- 12. כתובות פ"ו ה"ה.
- 13. צפע"נ מהד"ת י, רע"ג.
- 14. וצ"ע בצפע"נ שם שמביא ג"כ מר"ן מגילה שם (וכנראה כוונתו למ"ש שם במשנה ד"ה וזמן "והי' לכל אחד זמן קבוע לספק בו עצים .. לפי שאינו דוחה מאחרין כו'") – שהרי בר"ן שם (לאח"ז) מפורש שהטעם הוא "מפני חברו כו'", כנ"ל הערה 10.
- 15. ומאן דפליג שם וס"ל שאומרין ללות*, הוא (לא מפני שפליג על סברא זו, כ"א) מפני "דמארי' דמועדיא קיים", היינו משום ד"אצלו (הקב"ה) ליכא גדר זמן" (מהד"ת שם, ע"ש).
- . וכ"ה להלכה – שו"ע יו"ד סרנ"ז ס"ה (כי בירושלמי שם משמע דרב אמי עביד עובדא כר"ז – הגהות מרדכי ריש מס' ב"ב, הובא בב"י יו"ד שם. ביאורי הגר"א יו"ד שם). אבל ראה שירי קרבן לירושלמי שם, דמהא דמביא (בירושלמי) בתר הך עובדא ואתייא כו' משמע דלא הודה לו. ואכ"מ.
עמוד 130
- 16. לכאורה צ"ע מה ענין נבואה לכאן, אבל ראה ריש אבות: "וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנה"ג", ותקנתנו קדמה לכנה"ג, או – בתחלתם. ונביאים – בתור מקבלי התורה מהזקנים ולא מצד הנבואה. וגם בימי הזקנים מצינו כן בשבת (קד, א) ועוד. – וראה רמב"ם ריש הל' ממרים (ובהקדמתו) דתקנות – שייך לסנהדרין. ועפ"ז – כצ"ל בכ"מ שנזכר תקנת נביאים וכיו"ב. – וכמובן כ"ז בשבת שם. תמורה טז, א. ועוד. וראה הקדמת הרמב"ם לפיה"מ בארוכה.
- 17. אף שעצם הענין דזמני עצי כהנים והעם "התנו נביאים שביניהן" (מקומות שצויינו לעיל הערה 3) – מ"מ, ה(עצים ו)קרבן עצים הוי נדבה, ויש עלי' דין נדר כמפורש ברש"י מגילה שם "שקבוע להם זמן קבוע בנדרים". וכן מוכח בצפע"נ הנ"ל.
- 18. נדרים נה, ב. טושו"ע יו"ד סרי"ח. ובכ"מ.
- 19. ובפרט שבזמן הבית היו מקדשים ע"פ הראי'.
- 20. אבל להעיר משו"ע אדה"ז או"ח סו"ס רמט.
- 21. ועד"ז י"ל בר"ן מגילה שם (וראה לעיל הערה 11), שבא להוסיף ביאור למ"ש ברי"ף שם.
- 22. להעיר גם מקול הרמ"ז מגילה שם: הכי התנו ביניהם מעיקרא.
עמוד 131
- 23. ראה מכילתא ופרש"י יתרו כ, כב (וראה גיטין בסופה). תו"כ ופרש"י ויקרא ג, א.
- 24. ראה מכילתא (ורש"י) בא יב, יז. וראה אנציקלופדי' תלמודית ע' אין מעבירין על המצות, וש"נ.
- 25. כן משמע לכאורה בפיה"מ להרמב"ם מגילה שם, דרך "הקרבן (נדחה ל)יום ראשון". ועד"ז בפרש"י לרי"ף שם. ועפ"ז י"ל דהבאת העצים למערכה היתה בזמנם הרגיל. וכן מסתבר, כי זמן עצי כהנים כו' נקבע מצד נדבת העצים (של אותן המשפחות) "כשעלו בני הגולה" – ונדבת העצים אז היתה משום ש"לא מצאו עצים בלשכה", ופשוט שאז הבאת העצים דוחה שבת שלא יבטל התמיד כו'. אבל בר"ן שם משמע דגם הבאת העצים (באם יש עצים בלשכה) נדחתה ליום ראשון (שהרי לא הזכיר הקרבן עצים). וראה הנסמן בהערה 4. וראה שפת אמת מגילה שם.
- 26. כי י"ל דאינו דומה לחגיגה כו' שמאחרין משום דאכתי לא מטא זמן חיובייהו – כי בדינים הנ"ל "זמן חיובייהו" הוא זמן חיוב בעצם, משא"כ בנדרים שתלוי בדעת הנודר, י"ל דניחא לי' גם אם תתקיים הצדקה קודם זמן קביעות הנדר. וראה הגהות מרדכי הנ"ל, בטעם שאין צריך ליטול רשות מן הנותנין בכיס, ע"ש. ולהעיר מהא דתורמין על העתיד לגבות (כתובות קח, א. וראה שקלים ספ"ג).
- 27. ב"י יו"ד סו"ס תג. רמ"א שם סשע"ו ס"ד. סו"ס תב.
- 28. ב"ח, ט"ז ושו"ע אדה"ז או"ח סו"ס רמט. ועוד. וראה שו"ת חת"ס או"ח סי' קסב.
- 29. ראה ע"ד שאלה זו – שד"ח אסיפת דינים מע' אבלות אות צו, וש"נ. ועוד.
עמוד 132
- 30. ראה גם ב"י יו"ד שם, שו"ע או"ח סתקס"ח ס"ט (לענין תענית). וברמ"א (הנ"ל ואו"ח שם) דאם אירע ביום שא"א תחנון אין מתענין כלל. וראה שד"ח שם.
- 31. אבל אולי שייך בזה טעם הירושלמי (הנ"ל הערה 15), שהרי נותנין הצדקה לעילוי הנשמה (וכן התענית – להטעם (הובא בחת"ס שם) שהוא (משיחת ש"פ עקב, כ' מנ"א, תשכ"ז) כדי להקל לו מדין של מעלה).
- 32. אבל ראה שו"ע אדה"ז שם.
- 24.
- 33. ראה גם שו"ת חת"ס שם ועוד (הובאו בשד"ח שם). מג"א סתקס"ח סק"כ ומחה"ש שם.
תלמוד ירושלמי שקלים ד׳:א׳ - הטקסט מספריא
משנה: הַתְּרוּמָה מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ. לוֹקְחִין בָּהּ תְּמִידִין וּמוּסָפִין וְנִסְכֵּיהֶם הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים וְכָל קָרְבְּנוֹת הַצִּיבּוּר. שׁוֹמְרֵי סְפִחִים בַּשְּׁבִיעִית נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר אַף הָרוֹצֶה מִתְנַדֵּב שׁוֹמֵר חִנָּם. אָמְרוּ לוֹ אַף אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאֵין בָּאִין אֶלָּא מִשֶּׁל צִיבּוּר:
הלכה: הַתְּרוּמָה מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ כול׳. מָה רָאָה זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְהָעָם לְהִימָּנוֹת. אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגּוֹלָה וְלֹא מָצְאוּ עֵצִים בַּלִּישְׁכָּה וְעָמְדוּ אֵילּוּ וְנִתְנַדְּבוּ עֵצִים מִשֶּׁלְעַצְמָן וּמְסָרוּם לַצִּיבּוּר וְקָרְבוּ מֵהֶן קָרְבְּנוֹת צִיבּוּר. וְהִתְנוּ עִמָּהֶן הַנְּבִיאים שֶׁבֵּינֵיהֶן שֶׁאֲפִילוּ לִשְׁכָּה מְלֵיאָה עֵצִים וְעָמְדוּ אֵילּוּ וְנִתְנַדְּבוּ עֵצִים מִשֶּׁלְעַצְמָן שֶׁלֹּא יִהֵא קָרְבָּן מִתְקָרֵב אֶלָּא מִשֶּׁלָּהֶן תְּחִילָּה. אָמַר רִבִּי אָחָא. דְּרִבִּי יוֹסֵה הִיא. דְּרִבִּי יוֹסֵה אָמַר. אַף הָרוֹצֶה מִתְנַדֵּב שׁוֹמֵר חִנָּם. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי אִילָא. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. מַה פְלִיגִין. בְּגוּפוֹ שֶׁלְקָרְבָּן. אֲבָל בְּמַכְשִׁירֵי קָרְבָּן כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁהוּא מִשְׁתַּנֶּה קָרְבָּן יָחִיד לְקָרְבָּן צִיבּוּר. תַּנֵּי. [אִ]שָּׁה שֶׁעָשָׂת כֻּתּוֹנֶת לִבְנָהּ צְרִיכָה לִמְסוֹר לְצִיבּוּר. אָמַר רִבִּי אָחָא. דְּרִבִּי יוֹסֵי הִיא. דְּרִבִּי יוֹסֵי אָמַר. אַף הָרוֹצֶה מִתְנַדֵּב שׁוֹמֵר חִנָּם. רִבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רִבִּי אִילָא. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. מַה פְלִיגִין. בְּגוּפוֹ שֶׁלְקָרְבָּן. אֲבָל בְּמַכְשִׁירֵי קָרְבָּן כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁהוּא מִשְׁתַּנֶּה קָרְבָּן יָחִיד לְקָרְבָּן צִיבּוּר. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹסֵי. אוֹתָן הַיָּמִים נוֹהֲגִין בִּשְׁעַת קָרְבָּן וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת קָרְבָּן. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. אֵינָן נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּשְׁעַת קָרְבָּן. וְעוֹד מִן הָדָא דְתַנֵּי. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בֵּירִבִּי צָדוֹק. אָנוּ הָיִינוּ מִבְּנֵי סְנָאָה בֶן בִּנְיָמִן וְחָל תִּשְׁעָה בְאָב לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת וְדָחִינוּ אוֹתוֹ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְהָיִינוּ מִתְעַנִּין וְלֻא מַשְׁלִימִין.
הָעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים. מַתְנִיתָא דְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר . אֵין הָעוֹמֶר בָּא מִן הַסּוּרִיָּא. תַּמָּן תַּנִּינָן. כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד וְהַצִּיבּוּר בָּאִין מִן הָאָרֶץ וּמִחוּצָה לָאָרֶץ. מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן. חוּץ מִן הָעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. שֶׁאֵין בָּאִין אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ. רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה. דְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא. דְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר. אֵין הָעוֹמֶר בָּא מִן הַסּוּרִיָּא. תַּמָּן תַּנִּינָן. עֶשֶׂר קְדוּשּׁוֹת הֵן. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקוּדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדוּשָּׁתָהּ. שֶׁמְּבִיאִין מִמֶּנָּה הָעוֹמֶר וְהַבִּיכּוּרִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִין כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת. רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה. דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא. דְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר. אֵין הָעוֹמֶר בָּא מִן הַסּוּרִיָּא. תַּמָּן תַּנִּינָן. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר. מֶה חָרִישׁ רְשׁוּת אַף קָצִיר רְשׁוּת. יָצָא קְצִיר הָעֹמֶר. שֶׁהוּא מִצְוָה. הֲוֵי מָאן תַּנָּא שׁוֹמְרֵי סְפִחִים בַּשְּׁבִיעִית נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. לֹא מָצָאוּ בְסוּרִיָּא מְבִיאִין אוֹתוֹ מִסְּפִחִין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הָהֵן עוֹמֶר מָהוּ שֶׁיִּזָּרַע לָכֵן מִתְּחִילָּה. רִבִּי חִיָיה בַּר אָדָא בְעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. לֹא נִמְצָא כְקוֹמֵץ עַל הַשְּׁיֵרִיים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין. אָמַר לֵיהּ. נַעֲשֶׂה כַחֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁהֵן בָּאִין בְּטוּמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטוּמְאָה.
כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. נוֹטֵל מָעוֹת מִן הָשּׁוּלְחָנִי וְנוֹתֵן לַקּוֹצְרִין וּלְשׁוֹמְרִין עַד שֶׁלֹּא יַקְרִב הָעוֹמֶר. מֵבִיא מָעוֹת מִתְּרוּמַת הִַלִּשְׁכָּה וּמְחַלְלָן עָלָיו. וְטָבוּ כֵן. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי בָּא. כָּל מַה שֶׁיִּתֵּן הֵן הֵן דָּמֶיהָ מִשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה. תַּנֵּי. אַף בְּפַתָּחֵי אֲבָנִים כֵּן. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. נוֹטֵל מָעוֹת מִשּׁוּלְחָנִי וְנוֹתֵן לַחוֹצְבִין וּלְסַתָּתִין עַד שֶׁלֹּא תִינָּתֵן עַל גַּבֵּי הַדֹּימוֹס. [אַחַר כָּךְ] מֵבִיא מָעוֹת מִתְּרוּמַת הִַלִּשְׁכָּה וּמְחַלְלָן עָלֶיהָ. וְטָבָא הִיא כֵן. רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם שְׁמוּאֵל. כָּל מַה שֶׁיִּתֵּן הֵן הֵן דָּמָיו מִשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה.
תלמוד ירושלמי תענית ד׳:ד׳ - הטקסט מספריא
משנה: זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְהָעָם תִּשְׁעָה. בְּאֶחָד בְּנִיסָן בְּנֵי אָרַח בֶּן יְהוּדָה. בְּעֶשְׂרִים בְּתַמּוּז בְּנֵי דָוִד בֶּן יְהוּדָה. בַּחֲמִשָּׁה בְאָב בְּנֵי פַרְעשׁ בֶּן יְהוּדָה. בְּשִׁבְעָה בוֹ בְּנֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב. בַּעֲשָׂרָה בוֹ בְּנֵי סְנָאָה בֶן בִּנְיָמִין. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּנֵי זַתּוּאֵל בֶן יְהוּדָה וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְכָל מִי שֶׁטָּעָה בְשִׁבְטוֹ בְּנֵי גוֹנְבֵי עֱלִי בְּנֵי קוֹצְעֵי קְצִיעוֹת. בְּעֶשְׂרִים בּוֹ בְּנֵי פַחַת מוֹאָב בֶּן יְהוּדָה. בְּעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל בְּנֵי עָדִין בֶּן יְהוּדָה. בְּאֶחָד בְּטֵבֵת שָׁבוּ בְנֵי פַרְעֹשׁ שְׁנִיָּה. בְּאֶחָד בְּטֵבֵת לֹא הָיָה בוֹ מַעֲמָד שֶׁהָיָה בוֹ הַלֵּל וְקָרְבָּן מוּסָף וְקֻרְבַּן עֵצִים:
הלכה: מָה רָאָה זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְהָעָם לְהִימָּנוֹת. אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגּוֹלָה לֹא מָצְאוּ עֵצִים בַּלִּישְׁכָּה. וְעָמְדוּ אֵילּוּ וְנִתְנַדְּבוּ עֵצִים מִשֶּׁלְעַצְמָן וּמְסָרוּם לַצִּיבּוּר וְקָרְבוּ מֵהֶן קָרְבְּנוֹת צִיבּוּר. וְהִתְנוּ עִמָּהֶן הַנְּבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן שֶׁאֲפִילוּ לִשְׁכָּה מְלֵיאָה עֵצִים [שֶׁיִהְיוּ מְבִיאִין מֵעַצָמָן.] וְעָמְדוּ אֵילּוּ וְנִתְנַדְּבוּ עֵצִים מִשֶּׁלְעַצְמָן. שֶׁלֹּא יְהֵא קָרְבָּן מִתְקָרֵב אֶלָּא מִשֶּׁלָּהֶן תְּחִילָּה. אָמַר רִבִּי אָחָא. דְּרִבִּי יוֹסֵה הִיא. דְּרִבִּי יוֹסֵי אָמַר. אַף הָרוֹצֶה מִתְנַדֵּב שׁוֹמֵר חִנָּם. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי אִילָא. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. מַה פְלִיגִין. בְּגוּפוֹ שֶׁלְקָרְבָּן. אֲבָל בְּמַכְשִׁירֵי קָרְבָּן כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁהוּא מִשְׁתַּנֶּה [מִן] קָרְבַּן יָחִיד (מִקָּרְבַּן) [לְקָרְבַּן] צִיבּוּר. תַּנֵּי. אִשָּׁה שֶׁעָשָׂת כֻּתּוֹנֶת לִבְנָהּ צְרִיכָה לִמְסוֹר לְצִיבּוּר. אָמַר רִבִּי אָחָא. דְּרִבִּי יוֹסֵי הִיא. דְּרִבִּי יוֹסֵי אָמַר. אַף הָרוֹצֶה מִתְנַדֵּב שׁוֹמֵר חִנָּם. רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי אִילָא. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. מַה פְלִיגִין. בְּגוּפוֹ שֶׁלְקָרְבָּן. אֲבָל בְּמַכְשִׁירֵי קָרְבָּן כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁהוּא מִשְׁתַּנֶּה [מִ]קָּרְבַּן יָחִיד (מִקָּרְבַּן) [לְקָרְבַּן] צִיבּוּר. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹסֵי. אוֹתָן הַיָּמִים נוֹהֲגִין בָּהֶן בִּשְׁעַת קָרְבָּן וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת קָרְבָּן. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. אֵינָן נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּשְׁעַת קָרְבָּן. וְעוֹד מִן הָדָא דְתַנֵּי. אָמַר רִבִּי לְעָזָר בֵּירִבִּי יוֹסֵי. אָנוּ הָיִינוּ מִבְּנֵי סְנָאָה בֶן בִּנְיָמִן. וְחָל תִּשְׁעָה בְאָב לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. וְדָחִינוּ אוֹתוֹ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְהָיוּ מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין.
מָהוּ בְּנֵי גוֹנְבֵי עֱלִי בְּנֵי קוֹצְעֵי קְצִיעוֹת. אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם בֶּן נְבָט פְּרֶסִדִאוֹת עַל הַדְּרָכִים לֹא הָיוֹ מַנִּיחִין אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲלוֹת לִירושָׁלִַם. כָּל מִי שֶׁהָיָה כָשֵׁר וִירֵא חֵט בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר הָיָה מֵבִיא אֶת בִּכּוּרָיו וְנוֹתְנָן לְתוֹךְ הַסָּל וּמְחַפֶּה אוֹתָן קְצִיעוֹת וְנוֹטֵל אֶת הַעֱלִי וְנוֹתֵן אֶת הַסָּל עַל כְּתֵיפוֹ וְנוֹטֵל אֶת הַעֱלִי בְיָדוֹ. וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מַגִּיעַ בְּאוֹתוֹ הַמִּשְׁמָר הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ. לְאֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ. אֵינִי הוֹלֵךְ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת מְעַט קְצִיעוֹת הַלָּלוּ כַפּוֹת אֶחָד שֶׁלְדְּבֵילָה בָּעֱלִי הַזֶּה שֶׁבְּיָדִי. וְכֵיוָן שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֶת אוֹתוֹ הַמִּשְׁמָר הָיָה מְעַטְּרָן וּמַּעֲלֶה אוֹתָן לִירוּשָׁלִַם. מָהוּ אוֹמֵר בְּנֵי סַלְמַיי הַנְּתִיצָּתִי. אֶלָּא כָּל מִי שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב עֵצִים וּגְיזִירִים לַמַּעֲרָכָה הָיָה מֵבִיא עֵצִים וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כְּמִין שְׁלָבִין וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כְּמִין סוּלָּם וְנוֹתְנָן עַל כְּתֵיפָיו. וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מַגִּיעַ לְאוֹתוֹ הַמִּשְׁמָר הָיָה אוֹמֵר לוֹ. לְאֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ. אֵינִי הוֹלֵךְ אֶלָּא לְהָבִיא שְׁנֵי גוֹזָלוֹת הַלָּלוּ מִן הַשּׁוֹבָךְ זֶה שֶׁלְּפָנַיי בְּסוּלָּם הַזֶּה שֶׁעַל כְּתֵיפַיי. וְכֵיוָן שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֶת אוֹתוֹ הַמִּשְׁמָר הָיָה מְפָרְקָן וּמַעֲלֶה אוֹתָן לִירשָׁלִַם. עַל יְדֵי שֶׁנָּתְנוּ אֶת נַפְשָׁם לַמִּצְוֹת זָכוּ לִקְנוֹת שֵׁם טוֹב בָּעוֹלָם. וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר זֵיכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה.
שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ז:ה׳ - הטקסט מספריא
כְּשֶׁחָסֵר בְּכִיס שֶׁל צְדָקָה צָרִיךְ הַגַבַּאי לְהַלְווֹת. וּכְשֶׁיִּמְצָא בְּכִיס לְאַחַר זְמַן, נִפְרָע מִמֶּנּוּ, וְאֵין צָרִיךְ לִטֹּל רְשׁוּת מֵהַנּוֹתְנִים בַּכִּיס. הַגָּה: מִי שֶׁמַּפְרִישׁ מַעַשְׂרוֹתָיו וְהִלְוָה לְעָנִי מִשֶּׁלּוֹ, מַפְרִישׁ מַעֲשֵׁר שֶׁלּוֹ וּמְחַשֵּׁב עַל זֶה שֶׁהִלְוָה לֶעָנִי, וּמְעַכֵּב לְעַצְמוֹ מַה שֶּׁהִפְרִישׁ. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י ס"פ כָּל הַגֵּט). וְדַוְקָא שֶׁהֶעָנִי שֶׁהִלְוָה לוֹ עֲדַיִן חַי, אֲבָל אִם מֵת אוֹ נִתְעַשֵּׁר אֵין צָרִיךְ לְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְאֵין מַפְרִישִׁין עָלָיו, דְּאֵין מַפְרִישִׁין עַל הָאָבוּד. וְאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא נִתְעַשֵּׁר אֶלָּא בְּיָדוּעַ. (בְּהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דב"ב וּבְסוֹף כָּל הַגֵּט בְּשֵׁם הַיְּרוּשַׁלְמִי וסה"ת שַׁעַר ס"ה).
שולחן ערוך, יורה דעה רי״ח - הטקסט מספריא
כָּל הַנּוֹדֵר, אוֹ נִשְׁבָּע, רוֹאִין דְּבָרִים שֶׁבִּגְלָלָן נִשְׁבַּע אוֹ נָדַר, וְלוֹמְדִים מֵהֶם לְאֵיזֶה נִתְכַּוֵּן. וְהוֹלְכִין אַחַר הָעִנְיָן, וְלֹא אַחַר מַשְׁמָעוּת הַדִּבּוּר. כֵּיצַד, הָיָה טָעוּן מַשָּׁא שֶׁל צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים, וְהִזִּיעַ וְהָיָה רֵיחוֹ קָשֶׁה, וְנִשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עָלָיו צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים לְעוֹלָם, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִלְבֹּשׁ בִּגְדֵי צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים וּלְהִתְכַּסוֹת, וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא לְהַפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו. הָיָה לָבוּשׁ בִּגְדֵי צֶמֶר, וְנִצְטַעֵר בִּלְבִישָׁתוֹ וְנִשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עָלָיו צֶמֶר לְעוֹלָם, אָסוּר לִלְבֹּשׁ, וּמֻתָּר לִטְעֹן עָלָיו וּמֻתָּר לְהִתְכַּסוֹת בְּגִזֵּי צֶמֶר, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְבֶגֶד צֶמֶר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַגָּה: וְכָל זֶה דַּוְקָא בְּנוֹדֵר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אֲבָל בְּנוֹדֵר לַחֲבֵרוֹ, כָּל שֶׁלְּשׁוֹן הַנֶּדֶר כּוֹלֵל הוֹלְכִין אַחֲרָיו, אִם לֹא בְּאֻמְדָּנָא דְּמוּכָח (כָּךְ מַשְׁמָע בריב"ש וּבְהָרַמְבַּ"ן).
מִי שֶׁהֶעֱלִילוּ עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁמָּכַר יַיִן לַיִּשְׁמְעֵאלִים וּמִפְּנֵי כָּךְ נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה יַיִן לִמְכֹּר, וְהָיָה לוֹ יַיִן עָשׂוּי מִקֹּדֶם, אָסוּר לְמָכְרוֹ. הַגָּה: דְּאַף עַל פִּי שֶׁקָּאָמַר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה, אַזְלִינָן בָּתַר כַּוָּנָתוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רשב"ץ). וְכָל שֶׁכֵּן קָהָל שֶׁעָשׂוּ תַּקָּנָה כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁאֲסוּרִין לִמְכֹּר אֲפִלּוּ מַה שֶּׁהָיָה לָהֶם קֹדֶם לָכֵן (סְבָרַת הָרַב מִמַּשְׁמָעוּת רשב"ץ וְלֹא כַּת"ה סִימָן רפ"א).
הָיוּ מַפְצִירִין בּוֹ לִשָּׂא בַּת אֲחוֹתוֹ, וְאָמַר: קוּנָם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם, וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר: קוּנָם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְשׁוּם אִשּׁוּת.
הָיָה מַפְצִיר בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וּמֵאֵן וְאָמַר: קוּנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֵינִי נִכְנָס, וְטִפַּת צוֹנֵן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, מֻתָּר לִכְנֹס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת לוֹ צוֹנֵן, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא שֶׁלֹּא יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה עִמּוֹ בִּסְעֻדָּה זוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. מִי שֶׁנָּדַר צְדָקָה אוֹ שְׁאָר נֶדֶר מֵחֲמַת חוֹלֶה, וּמֵת, עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר"כ.
אָמַר לַחֲבֵרוֹ: הַשְׁאִילֵנִי פָּרָתְךָ, אָמַר לוֹ: אֵינָהּ פְּנוּיָה. אָמַר: קוּנָם שֶׁאֵינִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם, אִם הָיָה דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ שָׂדֵהוּ בְּעַצְמוֹ, הוּא אָסוּר לַחֲרֹשׁ בְּאוֹתָהּ פָּרָה, אֲבָל אֲחֵרִים מֻתָּרִין לַחֲרֹשׁ לוֹ בָּהּ. וְאִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא אָרִיסִין חוֹרְשִׁין לוֹ, הוּא וְכָל אָדָם אֲסוּרִין.
הַסְכָּמָה שֶׁצִּוָּה הַשַּׂר לְבַטֵּל מִקְצָתָהּ, אֵין הַהַסְכָּמָה בְּטֵלָה מִפְּנֵי צִוּוּיוֹ. הַגָּה: קָהָל שֶׁהֶחֱרִימוּ עַל אֶחָד שֶׁלֹּא יָדוּר עִמָּהֶם, וְאַחַר כָּךְ רוֹצֶה לֵישֵׁב שָׁם בַּחֲנוּת, דָּנִין כְּפִי הָעִנְיָן שֶׁנָּדְרוּ עָלָיו. אִם לֹא כִּוְּנוּ רַק עַל דִּירַת קֶבַע עִם אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, חֲנוּת שָׁרֵי. וְאִם לָאו, הַכֹּל אָסוּר (רַמְבַּ"ן סִימָן רנ"ז).
רש"י על שמות כ׳:כ״ב - הטקסט מספריא
ואם מזבח אבנים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר כָּל אִם וְאִם שֶׁבַּתּוֹרָה רְשׁוּת חוּץ מִג', וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, הֲרֵי אִם זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן כַּאֲשֶׁר – וְכַאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לִי מִזְבַּח אֲבָנִים לא תבנה אתהן גזית, שֶׁהֲרֵי חוֹבָה עָלֶיךָ לִבְנוֹת מִזְבַּח אֲבָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה (דברים כ"ז) – וְכֵן אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה (שמות כ"ב), חוֹבָה הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ (דברים ט"ו) – וְאַף זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן כַּאֲשֶׁר – וְכֵן וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים (ויקרא ב'), זוֹ מִנְחַת הָעֹמֶר שֶׁהִיא חוֹבָה, וְעַל כָּרְחֲךָ אֵין אִם הַלָּלוּ תְּלוּיִין אֶלָּא וַדָּאִין, וּבִלְשׁוֹן כַּאֲשֶׁר הֵם מְשַׁמְּשִׁים:
גזית. לְשׁוֹן גְּזִיזָה, שֶׁפּוֹסְלָן וּמְכַתְּתָן בְּבַרְזֶל:
כי חרבך הנפת עליה. הֲרֵי כִּי זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן פֶּן, שֶׁהוּא דִּילְמָא – פֶּן תָּנִיף חַרְבְּךָ עָלֶיהָ:
ותחללה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאִם הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ בַּרְזֶל חִלַּלְתָּ, שֶׁהַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ יָמָיו שֶׁל אָדָם וְהַבַּרְזֶל נִבְרָא לְקַצֵּר יָמָיו שֶׁל אָדָם, אֵין זֶה בַּדִּין שֶׁיּוּנַף הַמְקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ (מכילתא). וְעוֹד שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מֵטִיל שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, לְפִיכָךְ לֹא יָבֹא עָלָיו כּוֹרֵת וּמְחַבֵּל; וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אֲבָנִים שֶׁאֵינָן רוֹאוֹת וְלֹא שׁוֹמְעוֹת וְלֹא מְדַבְּרוֹת, עַל יְדֵי שֶׁמְּטִילוֹת שָׁלוֹם אָמְרָה תּוֹרָה וְלֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל, הַמֵּטִיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין מִשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה, בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁלֹּא תְבוֹאֵהוּ פֻּרְעָנוּת (שם):
ואם מזבח אבנים AND IF (according to Rashi, AND WHEN) [THOU WILT MAKE ME] AN ALTAR OF STONES — Rabbi Ishmael said: Every time the word אם it used in the Torah it refer to some action the doing of which is optional, except in three instances. Here: ואם מזבח אבנים תעשה לי — you see that this אם is used in the sense of כאשר, “when”, the meaning being: “And when thou makest me an altar of stone, לא תבנה אתהן גזית THOU SHALT NOT BUILD IT OF HEWN STONE, for, as a matter of fact, it is obligatory upon thee to build an altar of stone, as it is said, (Deuteronomy 27:6) “of whole stones thou shalt build [the altar of the Lord thy God]”. Similarly, (Exodus 22:24) אם כסף תלוה את עמי is obligatory and signifies: “when (אם) thou lendest My people money”, and not, “if thou lendest”, because it is said, (Deuteronomy 15:8) “And thou shalt surely lend him”; consequently this אם also is used in the sense of כאשר “when”. Similarly, (Leviticus 2:14) ואם תקריב מנחת בכורים, for this refers to the meal-offering of the Omer which is obligatory and therefore the trantlation is, “And when (ואם) thou offerest the meal-offering of first-fruits”, and not, “if thou offerest”. You must therefore admit that these instances of אם are not conditional, meaning “if”, but they are absolute, and that they are used in the sense of כאשר, “when” (Mekhilta; Yalkut Shimoni on Torah 306; cf. Rashi on Leviticus 2:14).
גזית — This has the meaning of cutting (גזיזה), the stones being thus called because one hews them and cuts them with an iron tool (Mekhilta).
כי חרבך הנפת עליה — This word כי is used here in the sense of פן, which signifies “perhaps it may be” (and it does not mean “because”) — “perhaps it may happen that thou liftest up thy iron tool above it”.
ותחללה THEN THOU HAST PROFANED IT — Thus you may learn that if thou liftest up thy iron tool above it thou profanest it. The reason of this is, because the altar is created (its purpose is) to lengthen man’s days and iron has been created (one of its purposes is) to shorten man’s days, it is not right that an object which shortens man’s life should be lifted up above that which lengthens it (Mekhilta, Middoth 3:4). And a further reason is: because the altar makes peace between Israel and their Father in Heaven, and therefore there should not come upon it anything that cuts and destroys. Now, the following statement follows logically, à fortiori: How is it in the case of stones which cannot see nor hear nor speak? Because that they promote peace Scripture ordains, “Thou shalt not lift up against them any iron tool!” Then in the case of one who makes peace between a man and his wife, between family and family, between a man and his fellow, how much more certain is it that punishment will not come upon him (Mekhilta).
רש"י על ויקרא ג׳:א׳ - הטקסט מספריא
שלמים. שֶׁמְּטִילִים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם; דָּ"אַ: שְׁלָמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שָׁלוֹם לַמִּזְבֵּחַ וְלַכֹּהֲנִים וְלַבְּעָלִים (ספרא):
שלמים PEACE-OFFERINGS — They are so called because they bring peace (שלום) into the world. Another explanation is: they are called שלמים because through them there is “peace” (harmony and lack of envy) to the altar, to the priests and to the owners (since all these receive a portion) (cf. Rashi on Exodus 29:22 and our Note thereon; see also Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 16 2).
כתובות ק״ח א - הטקסט מספריא
שׁוֹקֵל לוֹ אֶת שִׁקְלוֹ, וּפוֹרֵעַ אֶת חוֹבוֹ, וּמַחֲזִיר לוֹ אֲבֵידָתוֹ. וּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין שָׂכָר — תִּפּוֹל הֲנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ.
בִּשְׁלָמָא שׁוֹקֵל לוֹ אֶת שִׁקְלוֹ — מִצְוָה קָעָבֵיד. דִּתְנַן: תּוֹרְמִין עַל הָאָבוּד וְעַל הַגָּבוּי וְעַל הֶעָתִיד לִגָּבוֹת.
וּמַחֲזִיר לוֹ אֲבֵידָתוֹ נָמֵי מִצְוָה קָעָבֵיד. אֶלָּא פּוֹרֵעַ לוֹ אֶת חוֹבוֹ, הָא קָמִשְׁתָּרְשִׁי לֵיהּ!
אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: הָא מַנִּי? חָנָן הִיא, דְּאָמַר: אִיבֵּד אֶת מְעוֹתָיו.
וְרָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, שֶׁלָּוָה עַל מְנָת שֶׁלֹּא לִפְרוֹעַ.
בִּשְׁלָמָא רָבָא לָא אָמַר כְּרַב אוֹשַׁעְיָא: דְּמוֹקֵים לַהּ כְּרַבָּנַן. אֶלָּא רַב אוֹשַׁעְיָא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרָבָא? אָמַר לָךְ רַב אוֹשַׁעְיָא: נְהִי דַּהֲנָאָה לֵית לֵיהּ,
the other may contribute his shekel for him, i.e., it is permitted for the second individual to donate the half-shekel from his own money to the Temple on behalf of the first one, who is prohibited by the vow from deriving benefit; and he may repay his debt for him, i.e., if the one prohibited by the vow owes money to a third party, the one from whom he may not derive benefit may pay off that debt on his behalf. And he may return to him his lost object, and in a place where one takes a wage for returning a lost article, the benefit paid for the return of the item goes to the Temple treasury of consecrated property.
The Gemara discusses this mishna: Granted, he may contribute his shekel for him, as he thereby performs a mitzva. The one prohibited by the vow from deriving benefit does not derive any direct benefit from this action, as even if he did not pay the half-shekel, all Jews have a share in the communal offerings brought in the Temple, as we learned in a baraita: One performs the collection of money from the chamber with the intention that the ceremony apply to money that is lost, and money that has already been gathered but has not yet been brought to the Temple, and money that will be gathered in the future. This shows that even if one did not give a half-shekel, the communal offerings are nevertheless sacrificed in his name.
And concerning the halakha that he may return to him his lost object, he also performs a mitzva by means of this action. However, with regard to the statement that he may repay his debt for him, this is problematic because it provides a gain for the one prohibited by the vow from deriving benefit; if he did not repay the person’s debt, that person would have to pay it from his own pocket. Consequently, it should be considered as though the one prohibited from deriving benefit received money.
Rav Oshaya said: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Ḥanan, who said in the mishna: He has lost his money. In other words, this is referring to a case in which he repays a debt that the other does not really have to repay at all, and therefore he is doing a favor to the creditor, not to the one who is prohibited from deriving benefit.
And Rava said: You can even say that this is in accordance with the opinion of the Rabbis, and here we are dealing with a situation where the borrower borrowed money on the condition that he need not pay it back until he chooses to do so. In that case, if the one from whom this borrower may not derive benefit repaid the debt for him, he performed a favor only to the lender, not to the borrower.
The Gemara analyzes these opinions: Granted, Rava did not say his statement in accordance with the explanation of Rav Oshaya, as he establishes the mishna in Nedarim not only in accordance with the view of Ḥanan, but also in accordance with the opinion of the Rabbis. However, what is the reason that Rav Oshaya did not say that the mishna is referring to a loan that did not have to be repaid, in accordance with the explanation of Rava? The Gemara answers that Rav Oshaya could have said to you: Although in this type of loan there is no benefit to the borrower, as he need not repay it within a certain period of time,
מצוטט ב־2 עמודים
תורת מנחם 2
- יט - שנת תשי"ז - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת מוצש"ק פ' בשלח, יו"ד שבט ה'תשי"ז. לקו"ש חי"ט ע' 132
- נ - שנת תשכ"ז - חלק שלישי ערוך ‹ בס"ד. שיחת ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ז לקו"ש חי"ט ע' 129