131
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
יביאו את העצים לאחר שבת, כי גדול השלום, ובמיוחד בעניני מזבח וקרבן23.
ואדרבה: לולא אי־רצונה של המשפחה הקודמת "שיכנסו בזמנם", סביר לומר, שדעת הנודר היתה להקדים את קרבן־העצים לערב שבת, כי: (א) "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה"24. (ב) לו השימוש בעצים שלהם לקרבן ציבור היה במועד (בעשרים באב וכדומה) אף כשחל בשבת25, היה יוצא, שכאשר נדחה קרבן־העצים עד לאחר שבת, עובר יום שבו אין הם מודים לה' על זכות הבאת העצים.
לפיכך מקרה זה הוא "מילתא דפשיטא" ש"מאחרין ולא מקדימין", ואין הגמרא צריכה להסביר זאת, אף כאשר המשפחה הקודמת הסכימה שיביאו בזמנה, מפני שדעת הנודר היתה מלכתחילה על מאחרין, ולכן "אכתי לא מטא זמן חיובייהו"
לפי זה אין לפענ"ד הוכחה מדין זה לגבי המחלוקת אם "אומרין ללוות" (כדברי ה"רוגוטשובי" בסעיף ב) – כי במקרה שלנו "לא מקדימין", מפני שדעת הנודר היתה מלכתחילה לזמן מאוחר יותר, ואי אפשר להסיק מכך למקרה אחר, כאשר הנודר אינו חושב על דבר שאינו מצוי כל־כך – פריעת חוב בממונו – כך שהצדקה ניתנה "קודם זמן קביעות הנדר"26.
ה. ההשלכה לגבי יום הסתלקות
מכך יש ללמוד גם לגבי יום־הסתלקות ("יארצייט") שחל בשבת, שהרי נוהגים לתת צדקה ביום־הסתלקות, ואף יש מנהג במספר מקומות לצום ביום זה27, וזהו ענין של נדר28, וניתן היה לחשוב29 אם להקדים
הערות
- 23. ראה מכילתא ופרש"י יתרו כ, כב (וראה גיטין בסופה). תו"כ ופרש"י ויקרא ג, א.
- 24. ראה מכילתא (ורש"י) בא יב, יז. וראה אנציקלופדי' תלמודית ע' אין מעבירין על המצות, וש"נ.
- 25. כן משמע לכאורה בפיה"מ להרמב"ם מגילה שם, דרך "הקרבן (נדחה ל)יום ראשון". ועד"ז בפרש"י לרי"ף שם. ועפ"ז י"ל דהבאת העצים למערכה היתה בזמנם הרגיל. וכן מסתבר, כי זמן עצי כהנים כו' נקבע מצד נדבת העצים (של אותן המשפחות) "כשעלו בני הגולה" – ונדבת העצים אז היתה משום ש"לא מצאו עצים בלשכה", ופשוט שאז הבאת העצים דוחה שבת שלא יבטל התמיד כו'. אבל בר"ן שם משמע דגם הבאת העצים (באם יש עצים בלשכה) נדחתה ליום ראשון (שהרי לא הזכיר הקרבן עצים). וראה הנסמן בהערה 4. וראה שפת אמת מגילה שם.
- 26. כי י"ל דאינו דומה לחגיגה כו' שמאחרין משום דאכתי לא מטא זמן חיובייהו – כי בדינים הנ"ל "זמן חיובייהו" הוא זמן חיוב בעצם, משא"כ בנדרים שתלוי בדעת הנודר, י"ל דניחא לי' גם אם תתקיים הצדקה קודם זמן קביעות הנדר. וראה הגהות מרדכי הנ"ל, בטעם שאין צריך ליטול רשות מן הנותנין בכיס, ע"ש. ולהעיר מהא דתורמין על העתיד לגבות (כתובות קח, א. וראה שקלים ספ"ג).
- 27. ב"י יו"ד סו"ס תג. רמ"א שם סשע"ו ס"ד. סו"ס תב.
- 28. ב"ח, ט"ז ושו"ע אדה"ז או"ח סו"ס רמט. ועוד. וראה שו"ת חת"ס או"ח סי' קסב.
- 29. ראה ע"ד שאלה זו – שד"ח אסיפת דינים מע' אבלות אות צו, וש"נ. ועוד.
רש"י על שמות כ׳:כ״ב - הטקסט מספריא
ואם מזבח אבנים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר כָּל אִם וְאִם שֶׁבַּתּוֹרָה רְשׁוּת חוּץ מִג', וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, הֲרֵי אִם זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן כַּאֲשֶׁר – וְכַאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לִי מִזְבַּח אֲבָנִים לא תבנה אתהן גזית, שֶׁהֲרֵי חוֹבָה עָלֶיךָ לִבְנוֹת מִזְבַּח אֲבָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה (דברים כ"ז) – וְכֵן אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה (שמות כ"ב), חוֹבָה הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ (דברים ט"ו) – וְאַף זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן כַּאֲשֶׁר – וְכֵן וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים (ויקרא ב'), זוֹ מִנְחַת הָעֹמֶר שֶׁהִיא חוֹבָה, וְעַל כָּרְחֲךָ אֵין אִם הַלָּלוּ תְּלוּיִין אֶלָּא וַדָּאִין, וּבִלְשׁוֹן כַּאֲשֶׁר הֵם מְשַׁמְּשִׁים:
גזית. לְשׁוֹן גְּזִיזָה, שֶׁפּוֹסְלָן וּמְכַתְּתָן בְּבַרְזֶל:
כי חרבך הנפת עליה. הֲרֵי כִּי זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן פֶּן, שֶׁהוּא דִּילְמָא – פֶּן תָּנִיף חַרְבְּךָ עָלֶיהָ:
ותחללה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאִם הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ בַּרְזֶל חִלַּלְתָּ, שֶׁהַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ יָמָיו שֶׁל אָדָם וְהַבַּרְזֶל נִבְרָא לְקַצֵּר יָמָיו שֶׁל אָדָם, אֵין זֶה בַּדִּין שֶׁיּוּנַף הַמְקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ (מכילתא). וְעוֹד שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מֵטִיל שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, לְפִיכָךְ לֹא יָבֹא עָלָיו כּוֹרֵת וּמְחַבֵּל; וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אֲבָנִים שֶׁאֵינָן רוֹאוֹת וְלֹא שׁוֹמְעוֹת וְלֹא מְדַבְּרוֹת, עַל יְדֵי שֶׁמְּטִילוֹת שָׁלוֹם אָמְרָה תּוֹרָה וְלֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל, הַמֵּטִיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין מִשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה, בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁלֹּא תְבוֹאֵהוּ פֻּרְעָנוּת (שם):
ואם מזבח אבנים AND IF (according to Rashi, AND WHEN) [THOU WILT MAKE ME] AN ALTAR OF STONES — Rabbi Ishmael said: Every time the word אם it used in the Torah it refer to some action the doing of which is optional, except in three instances. Here: ואם מזבח אבנים תעשה לי — you see that this אם is used in the sense of כאשר, “when”, the meaning being: “And when thou makest me an altar of stone, לא תבנה אתהן גזית THOU SHALT NOT BUILD IT OF HEWN STONE, for, as a matter of fact, it is obligatory upon thee to build an altar of stone, as it is said, (Deuteronomy 27:6) “of whole stones thou shalt build [the altar of the Lord thy God]”. Similarly, (Exodus 22:24) אם כסף תלוה את עמי is obligatory and signifies: “when (אם) thou lendest My people money”, and not, “if thou lendest”, because it is said, (Deuteronomy 15:8) “And thou shalt surely lend him”; consequently this אם also is used in the sense of כאשר “when”. Similarly, (Leviticus 2:14) ואם תקריב מנחת בכורים, for this refers to the meal-offering of the Omer which is obligatory and therefore the trantlation is, “And when (ואם) thou offerest the meal-offering of first-fruits”, and not, “if thou offerest”. You must therefore admit that these instances of אם are not conditional, meaning “if”, but they are absolute, and that they are used in the sense of כאשר, “when” (Mekhilta; Yalkut Shimoni on Torah 306; cf. Rashi on Leviticus 2:14).
גזית — This has the meaning of cutting (גזיזה), the stones being thus called because one hews them and cuts them with an iron tool (Mekhilta).
כי חרבך הנפת עליה — This word כי is used here in the sense of פן, which signifies “perhaps it may be” (and it does not mean “because”) — “perhaps it may happen that thou liftest up thy iron tool above it”.
ותחללה THEN THOU HAST PROFANED IT — Thus you may learn that if thou liftest up thy iron tool above it thou profanest it. The reason of this is, because the altar is created (its purpose is) to lengthen man’s days and iron has been created (one of its purposes is) to shorten man’s days, it is not right that an object which shortens man’s life should be lifted up above that which lengthens it (Mekhilta, Middoth 3:4). And a further reason is: because the altar makes peace between Israel and their Father in Heaven, and therefore there should not come upon it anything that cuts and destroys. Now, the following statement follows logically, à fortiori: How is it in the case of stones which cannot see nor hear nor speak? Because that they promote peace Scripture ordains, “Thou shalt not lift up against them any iron tool!” Then in the case of one who makes peace between a man and his wife, between family and family, between a man and his fellow, how much more certain is it that punishment will not come upon him (Mekhilta).
רש"י על ויקרא ג׳:א׳ - הטקסט מספריא
שלמים. שֶׁמְּטִילִים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם; דָּ"אַ: שְׁלָמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שָׁלוֹם לַמִּזְבֵּחַ וְלַכֹּהֲנִים וְלַבְּעָלִים (ספרא):
שלמים PEACE-OFFERINGS — They are so called because they bring peace (שלום) into the world. Another explanation is: they are called שלמים because through them there is “peace” (harmony and lack of envy) to the altar, to the priests and to the owners (since all these receive a portion) (cf. Rashi on Exodus 29:22 and our Note thereon; see also Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 16 2).
כתובות ק״ח א - הטקסט מספריא
שׁוֹקֵל לוֹ אֶת שִׁקְלוֹ, וּפוֹרֵעַ אֶת חוֹבוֹ, וּמַחֲזִיר לוֹ אֲבֵידָתוֹ. וּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין שָׂכָר — תִּפּוֹל הֲנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ.
בִּשְׁלָמָא שׁוֹקֵל לוֹ אֶת שִׁקְלוֹ — מִצְוָה קָעָבֵיד. דִּתְנַן: תּוֹרְמִין עַל הָאָבוּד וְעַל הַגָּבוּי וְעַל הֶעָתִיד לִגָּבוֹת.
וּמַחֲזִיר לוֹ אֲבֵידָתוֹ נָמֵי מִצְוָה קָעָבֵיד. אֶלָּא פּוֹרֵעַ לוֹ אֶת חוֹבוֹ, הָא קָמִשְׁתָּרְשִׁי לֵיהּ!
אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: הָא מַנִּי? חָנָן הִיא, דְּאָמַר: אִיבֵּד אֶת מְעוֹתָיו.
וְרָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, שֶׁלָּוָה עַל מְנָת שֶׁלֹּא לִפְרוֹעַ.
בִּשְׁלָמָא רָבָא לָא אָמַר כְּרַב אוֹשַׁעְיָא: דְּמוֹקֵים לַהּ כְּרַבָּנַן. אֶלָּא רַב אוֹשַׁעְיָא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרָבָא? אָמַר לָךְ רַב אוֹשַׁעְיָא: נְהִי דַּהֲנָאָה לֵית לֵיהּ,
the other may contribute his shekel for him, i.e., it is permitted for the second individual to donate the half-shekel from his own money to the Temple on behalf of the first one, who is prohibited by the vow from deriving benefit; and he may repay his debt for him, i.e., if the one prohibited by the vow owes money to a third party, the one from whom he may not derive benefit may pay off that debt on his behalf. And he may return to him his lost object, and in a place where one takes a wage for returning a lost article, the benefit paid for the return of the item goes to the Temple treasury of consecrated property.
The Gemara discusses this mishna: Granted, he may contribute his shekel for him, as he thereby performs a mitzva. The one prohibited by the vow from deriving benefit does not derive any direct benefit from this action, as even if he did not pay the half-shekel, all Jews have a share in the communal offerings brought in the Temple, as we learned in a baraita: One performs the collection of money from the chamber with the intention that the ceremony apply to money that is lost, and money that has already been gathered but has not yet been brought to the Temple, and money that will be gathered in the future. This shows that even if one did not give a half-shekel, the communal offerings are nevertheless sacrificed in his name.
And concerning the halakha that he may return to him his lost object, he also performs a mitzva by means of this action. However, with regard to the statement that he may repay his debt for him, this is problematic because it provides a gain for the one prohibited by the vow from deriving benefit; if he did not repay the person’s debt, that person would have to pay it from his own pocket. Consequently, it should be considered as though the one prohibited from deriving benefit received money.
Rav Oshaya said: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Ḥanan, who said in the mishna: He has lost his money. In other words, this is referring to a case in which he repays a debt that the other does not really have to repay at all, and therefore he is doing a favor to the creditor, not to the one who is prohibited from deriving benefit.
And Rava said: You can even say that this is in accordance with the opinion of the Rabbis, and here we are dealing with a situation where the borrower borrowed money on the condition that he need not pay it back until he chooses to do so. In that case, if the one from whom this borrower may not derive benefit repaid the debt for him, he performed a favor only to the lender, not to the borrower.
The Gemara analyzes these opinions: Granted, Rava did not say his statement in accordance with the explanation of Rav Oshaya, as he establishes the mishna in Nedarim not only in accordance with the view of Ḥanan, but also in accordance with the opinion of the Rabbis. However, what is the reason that Rav Oshaya did not say that the mishna is referring to a loan that did not have to be repaid, in accordance with the explanation of Rava? The Gemara answers that Rav Oshaya could have said to you: Although in this type of loan there is no benefit to the borrower, as he need not repay it within a certain period of time,
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 19 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך ב הוספות - שיחות שיחה לה מאותו ספר כתובות קח, א
- לקוטי שיחות כרך יז קדושים שיחה ג מאותו ספר כתובות קח, א
- לקוטי שיחות כרך כד אלול שיחה א מאותו ספר כתובות קח, ב
- תורת מנחם תשי"ד שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון כתובות קח, א
- תורת מנחם שיחת יום שמחת תורה ה'תשט"ז כתובות קח, א
- תורת מנחם שיחת יום שמחת תורה ה'תשי"ז כתובות קח, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשח"י כתובות קח, א
- תורת מנחם שיחת יום שמחת תורה, ה'תשי"ט כתובות קח, א
- תורת מנחם שיחת יום א' פ' פינחס, י"ג תמוז ה'תשי"ט כתובות קח, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ד כתובות קח, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן, ה'תשכ"ד כתובות קח, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ז כתובות קח, א
- תורת מנחם שיחת יום שמחת תורה, ה'תשכ"ב כתובות קח, א
- תורת מנחם ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ח כתובות קח, א
- תורת מנחם שיחת יום שמחת תורה, ה'תשכ"ט כתובות קח, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ וארא, ג' שבט, ה'תש"ל כתובות קח, א
- תורת מנחם שיחת מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט, ה'תש"ל כתובות קח, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשל"א כתובות קח, א
- תורת מנחם שיחת יום שמחת תורה, ה'תשל"ג כתובות קח, א