122

שהוא ("בדבר זה"¹⁹) "צדיק גמור", בכל זאת אין כאן עדיין קיום המצוה באופן של שלימות"²⁰.

אך לא כן בענין השמירה של המזוזה. על כך יש לומר, שקיום המצוה למען השמירה איננו פוגם בשלמותה, כיון שזה איננו שכר המצוה, אלא תוצאתה וחלק ממנה עצמה, אחד מעניני המצוה, ואף יותר מכך, כמובא לעיל מן התוספות, זוהי מטרת המצוה – "לשימור עביד".

ועוד: אחד מן הטעמים²¹ לקביעת המזוזה "בטפח הסמוך לרשות הרבים" הוא "כי היכי דתינטרי'" (=כדי שתשמור אותו). כלומר, היות המזוזה לשמירה איננה רק באפשרות של מחשבה על כך בעת קביעתה, אלא הדבר מתבטא גם באופן קיום המצוה במעשה בפועל²², כפי שמציין הטור בהמשך דבריו²³.

ג. מצות הקב"ה – קביעת שמירה לבית

לכאורה מתעוררת השאלה: בטור עצמו נאמר בסוף, לאחר הזכרת ההלכה שלעיל: "ומכל־מקום לא יהא כוונת המקיימה אלא לקיים מצות הבורא ית' שציונו עליה" – שאין לכוון שהמזוזה היא לשם שמירה?

אבל, בטור אין הדברים נאמרים בלשון איסור. כן אין נראה, שהטור בא לומר שאין לחשוב כלל בקיום מצות מזוזה שהיא שמירה, שהרי, כמוסבר לעיל, אם אופן קיומה הוא על־ידי פעולה המצביעה על ענין השמירה, הרי קל־וחומר מותר לחשוב על כך.

אלא שבכך הוא שולל את הכוונה לקיים את המצוה לשם השמירה שבה, כי היה עלינו לקיים את המצוה באותו חשק והידור גם אם לא היה ענין השמירה כלל, אלא כדי "לקיים מצות הבורא יתברך", אך מותר בשעת המעשה לזכור שהמצוה היא ציוויו של הקב"ה ליהודי לקבוע שמירה לביתו.

ואפילו כאשר מקיימים את המצוה רק לשם השמירה, הרי זהו קיום המצוה, (אלא) שלא לשמה, וגם אז (במצבם המתואר שם בדעה וחכמה וכו') הרי, כלשון הרמב"ם: "מזרזין אותם על זה ומחזקים כוונתם".

ד. דברי הרמב"ם, שהחשבת מזוזה כקמיע היא "טפשות"

לכאורה ניתן לשאול על כך?