123

הרמב"ם פוסק²⁴ (והטור מביאו²⁵), ש"אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים .. הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא", שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא עשו מצוה גדולה... כאילו הוא קמיע של הניית עצמן"...

כלומר: כאשר מייעדים את המזוזה ל"קמיע..." (לשמירה) הרי זו "טפשות" ועוד – "הרי־הוא בכלל מי שאין לו חלק לעולם־הבא"²⁶

[דברי הרמב"ם ש"בטלה המצוה" – המזוזה פסולה, אינם שייכים לעניננו, כי הפסול איננו מפני ש"עשו מצוה גדולה... כאילו הוא קמיע...", אלא מפני שהוסיפו את "שמות המלאכים... בפנים המזוזה בניגוד לפסק הרמב"ם בהלכה הקודמת, ש"הוסיף מבפנים אפילו אות אחת הרי זה פסולה"²⁷

ודברי הרמב"ם ש"עשו מצוה גדולה..." אינם סיבה ל"בטלו המצוה", אלא הוספה והסבר הסיבה ל"הרי הן בכלל מי שאין להם..."].

ה. האיסור הנ"ל איננו בגלל הכוונה שלא לשמה

אך לאמיתו של דבר, אין להסיק מדברי הרמב"ם, שהאיסור דלעיל, הוא בגלל שיש כאן כוונה שלא לשמה (בשימוש המזוזה כשמירה ל"הניית עצמן"), שהרי, קשה לומר, שמסיבה זו הוא ייקרא "טפש", כי "לשימור עביד", ואף ייכלל "בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא", בעוד אשר הרמב"ם פוסק במפורש להלכה²⁸ ש"הבריא שקרא פסוקין... כדי שתגן... הרי זה מותר" – כלומר, מותר להשתמש בדברי תורה כהגנה ואין התורה נעשית על־ידי זאת ל"קמיע של הניית עצמן".

אלא, האיסור הוא, כפי שמסביר הרמב"ם עצמו באומרו בהמשך: "כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם".

כתיבת "שמות המלאכים וכו'" בתוך המזוזה מוכיחה, שאין המזוזה בעיניהם כלל ענין של מצוה (שהרי אין מקום לתוספות (במצוה²⁹ ו)שמירה שנקבעו על־ידי הקב"ה?), אלא "קמיע של הניית עצמן" – דבר שנועד להנאותיו שלו, ל"הבלי העולם...".

וזוהי טפשותם, כי המזוזה מהווה שמירה רק מפני היותה מצוה, ואילו הם (על־ידי הוספה במזוזה) חושבים