שיחה ד

126שיחה ד

בהעלותך

א. אימרת הרבי הריי"צ נ"ע על פסח שני, והשאלה עליה

ידועה אימרתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר בקשר לפסח שני¹: "ענינו של פסח שני הוא, שאין "דבר אבוד", תמיד אפשר לתקן. אפילו מי שהיה טמא, מי שהיה בדרך רחוקה, ואפילו "לכם"², שהיה זה מרצונו, בכל זאת ניתן לתקן".

יש להבין: אמנם לפעמים ההסברים של פנימיות התורה מבוססים על אחת מן הדיעות שבנגלה שבתורה³, אפילו כאשר ההלכה היא כדיעה אחרת, שהרי אלו ואלו דברי אלקים חיים⁴ וחובה היא לברך ברכת התורה לפני לימוד דברי בית שמאי, למרות ש"בית שמאי במקום בית הלל איננה משנה"^*,

בכל זאת, הרי הדברים מתקבלים יותר אם הם מתאימים גם לדיעה שההלכה כמותה, ובמיוחד במקרה זה, כאשר הביטוי הוא שזהו "ענינו" של פסח שני.

ד

ולכאורה: אכן, לפי הדיעה⁵ שפסח שני "תשלומין דראשון הוא", מובן שנאמר על פסח שני ש"ענינו הוא, שאין "דבר אבוד", תמיד אפשר לתקן",

וכך גם לגבי הדיעה⁶ ש"תקנתא דראשון הוא", שהתורה מציינת כיצד ניתן לתקן באמצעות הקרבת פסח שני אי הקרבה בפסח ראשון במזיד.

אך לפי דעת רבי, שהלכה כמותו⁷, שפסח שני "רגל בפני עצמו הוא", ו"אין השני תלוי בראשון אלא חיוב בעצמו כמו שאר הרגלים"⁸,

כיצד ייתכן לומר לפי דיעה זו ש"ענינו הוא, שאין "דבר אבוד", תמיד אפשר לתקן"?

ב. ההסבר הפשוט לשאלה זו, והקושי לגבי קטן וגר

באופן פשוט ביותר אין זאת שאלה כלל, שהרי גם לדעת רבי, ש"רגל בפני עצמו הוא", חובת פסח שני חלה רק כאשר לא הקריבו בראשון, ומי 126שהקריב פסח בראשון אסור לו להביא פסח שני, ויתר־על־כן: גם כאשר נמנע להקריב בראשון במזיד – "הרי זה מקריב בשני", ואז הוא פטור מן הכרת⁹, ויוצא אפוא שגם לדעתו מתאים לומר ש"ענינו (של פסח שני) הוא, שאין "דבר אבוד".

וכך אכן היה למעשה מלכתחילה – בחידוש המצווה שניתנה כדי לתקן, הרי כדי שלא יגרם מצב של "נגרע" לגבי ה"טמאים לנפש אדם" בא ציווי ה'¹⁰ "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם... בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו".

ודעת רבי שפסח שני "רגל בפני עצמו הוא"¹¹ היא בעיקר לגבי הפרט ש"חייבין עליו (על פסח שני בפני עצמו) כרת", "כיצד¹², מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון, אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת"¹³.

אך עדיין אין מובן: מן הסיבה ש"רגל בפני עצמו הוא" סובר רבי¹⁴ (וכך פוסק הרמב"ם¹⁵) שגם "גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני". כיצד ייתכן להסביר, אפוא, לגבי גר וקטן הללו ש"ענינו (של פסח שני) הוא, שאין "דבר אבוד" – הם לא היו כלל חייבים בפסח ראשון¹⁶!?

ג. הסבר דחוק לגבי הקטן שהגדיל בין שני הפסחים

על "קטן שהגדיל בין שני פסחים" שהוא "חייב לעשות פסח שני", אפשר להסביר (באופן דחוק, לפחות) כיצד ייתכן לומר לגביו שקיים בפסח שני הענין ש"אין דבר אבוד": קטן נמנה על קרבן פסח, וקיימת אף דיעה ש"שה לבית אבות" הוא מדאורייתא¹⁷. יתר־ 127על־כן: הרמב"ם¹⁸ פוסק ש"אם שחטו עליו – על קטן – בראשון, פטור (מפסח שני)". רואים אפוא שיש לו קשר למצוות קרבן הפסח¹⁹. ולכן, במקרה שלא שחטו עליו בראשון, והגדיל בין שני פסחים, הרי הדין ש"חייב לעשות פסח שני" מהווה כעין תשלומין, "וענינו הוא, שאין דבר אבוד" (לגבי פסח ראשון, שהרי אם היו מקריבים עבורו בראשון היה פטור מפסח שני).

אך עדיין קשה, כיצד ניתן לומר גם לגבי גר שנתגייר, שלא היה לו שום קשר לפסח ראשון, ש"אין דבר אבוד"?

ד. דוקא דעת רבי מבטאת את ענין התיקון

ההסבר לענין זה הוא, שאדרבא, דוקא דעת רבי ש"רגל בפני עצמו הוא", מבטאת יותר את הענין ש"אין דבר אבוד" מאשר שאר הדיעות, ש"תשלומין דראשון הוא", או "תקנתא דראשון הוא", כדלהלן:

לפי הדיעות שפסח שני הוא "תשלומין דראשון" או "תקנתא דראשון", הרי הזמן העיקרי להקרבת פסח ראשון הוא בי"ד ניסן, אלא שניתן "להשלים" או "לתקן" את החובה של פסח ראשון החלה עליו, אך התורה לא קבעה זמן אחר לפסח²⁰.

אך לא כן לדעת רבי, ולפי דיוקו בהתבטאותו "רגל בפני עצמו הוא". לפי זה נתנה התורה, בנוסף לזמן של פסח ראשון, רגל – זמן בי"ד אייר להקרבת הפסח. כאשר מקריבים את הפסח בי"ד אייר הרי זה, בנוסף להשלמת החסרון של אי הקרבת הפסח הראשון²¹, גם הקרבת פסח בפני עצמה^*, י"ד אייר הוא זמנו של הפסח – "מועדו"²² של פסח²³.

כלומר, לדעתו של רבי אין חייבים בפסח שני מפני שנשארה חובת קרבן פסח מי"ד ניסן (כדיעות שזהו תשלומין או תקנתא) אלא מפני שי"ד באייר הוא 128זמן שבו חייבים להקריב קרבן פסח, אם לא הקריבו בי"ד ניסן.

(מי שהקריב את הפסח בראשון איננו צריך להקריב בפסח שני, מפני שקיים רק קרבן אחד על יציאת מצרים).

ולפיכך, באימרה "פסח שני ענינו הוא, שאין דבר אבוד" אין הכוונה רק לכך ש"תמיד אפשר לתקן" דבר שכבר הפסידו ומשלימים אותו באופן כללי, אלא²⁴ לכך שהדבר נעשה בדיוק בכל פרטיו²⁵, הפעולה מתרחשת בשלמותה²⁶.

לפי זה מובן ענינו של "גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני וקטן שהגדיל בין שני פסחים", שהעובדה שהם "חייבין לעשות פסח שני", למרות שלא החסירו את עשיית הפסח, שהרי אין הוא בא רק כדי להשלים את המחסור של העבר, אלא הוא יוצר חובה בפני עצמה בזמן י"ד באייר²⁷, ולכך שייכים גם הגר והקטן הללו, שהרי במצב שבו הם נמצאים בי"ד אייר הם חייבים במצוות.

ה. שתי המשמעויות של המושג "תשלומין"

לפי המוסבר לעיל יש לומר שגם לדעת רבי מהווה פסח שני תשלומין. לביטוי "תשלומין" יש שתי משמעויות: א) השלמת מחסור, גרעון. ב) שלימות – למרות שאין חסרון בדבר, בכל זאת נוספת בו שלימות.

וזאת בדומה לביטוי "תמימה" בקשר ל"שנה": הגמרא²⁸ אומרת, ש"תמימה" היא "להביא את חודש העיבור", למרות שגם ללא חודש העיבור היא נקראת שנה²⁹, בכל זאת חסר בה.

וכך אומרים גם לגבי עבודת בית 129המקדש³⁰, שיש עבודה שאינה תמה, אם "יש אחריה עבודה", כדוגמת "שחיטה, קבלה והולכה שיש אחריה זריקה". ["עבודה תמה" היא "עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר" – כדוגמת זריקה והקטרה, ניסוך המים וכדומה] –

למרות שאין גרעון בעבודה עצמה, והיא נעשתה כראוי, בכל זאת אין היא מלאכה תמה, כיוון שיש אחריה עבודה, והעבודה שלאחריה "גומרת ומתממת את הדבר", היא משלימה את העבודה הקודמת.

[ולכן, נאמר לגבי העבודות הקודמות ש"אף־על־פי שהזרים מוזהרים שלא יתעסקו בעבודה מעבודות הקרבנות אין חייבין מיתה אלא על עבודה תמה].

זאת בדומה לשני הענינים שנמצאים בצדקה³¹: "די מחסורו אתה מצווה עליו לפרנסו... אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו", ונוסף על כך – "לעשרו", למרות שאין הדבר חסר לו. ו. ה"שלימות" שבתשלומין

כך יש לומר שהקביעה ש"אין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפני עצמו"³² באה לציין שאין כאן "תשלומין" במשמעות של השלמת החסר, אלא "רגל בפני עצמו" – הדבר מתרחש בשלימותו.

ובמשמעות זו קיים ענין התשלומין גם אצל גר שנתגייר, שלמרות שלפני־כן אסור היה לו להקריב³³, גם לגביו "אין דבר אבוד" – אין הוא מאבד את השלימות שבהקרבת הפסח.

דברים אלו יומתקו יותר לפי דיוקו הידוע של חיד"א³⁴ בביטוי "גר שנתגייר", ולא "גוי שנתגייר" כפי שאומרים "עבד שנשתחרר", "קטן שהגדיל", ועוד – כיוון שכבר לפני גיורו בפועל הוא כבר גר. יש לו, עוד בהיותו גוי, ניצוץ של נשמה קדושה³⁵, אלא שאל הגילוי הגיע הדבר עם גיורו, ויוצא אפוא שגם בפסח ראשון היה לו קשר מסויים לפסח³⁶, ופסח שני מהווה תשלומין – מלשון שלימות – בקשר שלו אל פסח ראשון.

ז. השגת שלימות – אף היא השלמת מחסור

שני ההסברים המובאים לעיל הם על אותה מילה: "תשלומין", ולפיכך מובן שגם לפירוש "תשלומין" מלשון "שלימות" יש קשר להסבר הפשוט של תשלומין – מילוי והשלמת החסר, כדלהלן:

130כיוון שזו אפשרות הוספה על המצב הקודם, הרי הוא נחשב כחסר. השלימות היא כל מה שיתכן היה להגיע אליו.

בדומה לתופעה זו בגשמיות, כמו שהוזכר לעיל, שכאשר אדם זוכה בעושר, הרי לאחר שהוא מתרגל אליו, אין זה עושר ומותרות לגביו, אלא דבר אשר "יחסר לו", ואפילו אם מדובר ב"עבד לרוץ לפניו".

וברוחניות, במחשבה, בעבודת הנפש, הרי נחשבת המחשבה והרצון לכך כ"עושר", כאילו כבר קיבל זאת,

כיוון שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא³⁷, הרי עושר זה ושלימות זו כבר נחשבים אצלו כדבר אשר "יחסר לו", וכאשר הוא מקבל אותם הרי זוהי השלמה ומילוי של החסר לו.

כלפי שמים גלוי, שכבר לפני כן נחשב אצלו הענין של "חמישים איש רצים לפניו..." כדבר שיחסר לו, אבל למטה, בגשמיות, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"³⁸. בהלכה לפועל מתגלה שזהו דבר אשר יחסר לו רק אחרי שקיבל עושר זה והתרגל אליו.

ח. לאחר הגיור מתגלה שלגר היה כבר קשר למצוות

ולגבי גר שנתגייר בין פסח ראשון לבין פסח שני, הרי עוד לפני שנתגייר בפועל, הוא כבר גר, כמוסבר לעיל, כבר בהיותו גוי יש בו ניצוץ של נשמה קדושה, ולפיכך, למרות שבגלוי מתגלה הענין רק לאחר הגיור, בכל זאת מתגלה אז גם למפרע, שמלכתחילה היה לו קשר למצוות התורה³⁹ (מבחינת נשמתו).

ולכן יוצא, שלא זו בלבד שהקרבת הפסח השני מוסיפה לו שלימות, אלא הוא אף משלים את החסר, כי מצד הנשמה היה "חסר" לו משהו בהקרבת קרבן הפסח בפסח ראשון.

ט. העיסוק בהפצת היהדות הוא הכרחי

ההוראה מכך לכל אחד ואחד בעבודת ה', היא: עד כמה מוכרח ההתעסקות בהפצת התורה והיהדות, ובמיוחד בהפצת המעיינות.

יהודי עלול להרהר לעצמו: אכן, העבודה בהפצת התורה והיהדות, ובמיוחד בהפצת המעיינות, היא חשובה, אך זהו הידור מצוה בלבד, זוהי רק שלימות שתיווסף לו אם יעשה זאת, אך מהו ההכרח בכך?

על כך אומרים, שמה שנחשבה אצלו כשלימות בלבד, יכול להיות כאמיתו של דבר, השלמת מחסורו, בדברים שיש בהם הכרח לעבודתו הרוחנית ולשורש נשמתו.

131וכדברי הבעש"ט:⁴⁰ הקב"ה שולח לעולם הזה נשמה, והיא חיה כאן שבעים או שמונים שנה, וכל זאת כאשר מטרת השליחות היא עשיית טובה ליהודי בגשמיות בכלל, ובפרט ברוחניות.

ייתכן, שטובה זו שהיה עליו לעשות ליהודי זה ביום זה היא התכלית של ירידת נשמתו לעולם, ואם הוא יפסיד זאת, הרי הוא גורע בשלימותו, ולמעלה מכך: הוא פוגם בעיקר מטרת ירידת נשמתו.

וכיוון שאין אתנו יודע עד מה, איננו יודעים איזו פעולה היא סיבת ירידת הנשמה למטה, הרי העיסוק בהפצת היהדות צריך להתבצע באופן של חטוף ואכול חטוף ושתי⁴¹, כל עוד בא הדבר לידו.

באמצעות זאת זוכים לגאולה האמיתית והשלימה, בשני מובני המילה: אז יושלמו כל חסרונות הגלות, ואז יגיע העולם לשלימות נעלית יותר ממצבו לפני חטא עץ הדעת ("אלה תולדות השמים והארץ", דעולם על מילואו נברא⁴²) – "אלה תולדות פרץ" מלא⁴³.

ובלשון הרמב"ם⁴⁴: "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות (שלימות – במובן שלא יהיה ענין של חסרון), שהטובה תהיה מושפעת הרבה... ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" (שלימות – ממש).

בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.