שיחה ג

117שיחה ג

בהעלותך

א. פסח שני – שלושה אופני הגדרה

לגבי הגדרת מהותו של פסח שני יש שלוש דעות¹:

א) "רגל בפני עצמו הוא", ב) "תשלומין דראשון הוא (תיקוני לא מתקנין ליה)", ג) "תקנתא דראשון הוא".

ההבדל הנובע להלכה משלוש דעות אלו², כמוסבר בהרחבה בתשובת רבי אברהם בן הרמב"ם³, הוא:

"רגל בפני עצמו" – כלומר, פסח שני אינו תלוי בחובת פסח ראשון, אלא הוא "חיוב בעצמו כמו שאר הרגלים"⁴. ולכן, "גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל... חייב לעשות פסח שני"⁵. בעוד אשר לפי הדעות שזהו "תשלומין" או "תקנתא" של פסח ראשון, תלויה חובת פסח שני בחובת פסח ראשון, ואדם שאינו חייב בפסח ראשון אינו חייב גם בפסח שני.

"תשלומין דראשון הוא" – כלומר, אדם שלא הקריב פסח ראשון במזיד, עבר בכך מיד על איסור כרת, אך למרות זאת מאפשרת לו התורה

ג "תשלומין" לכך, שעל ידי הקרבת פסח שני תתבטל מעליו חובת כרת⁶. אבל אם הוא לא הקריב פסח שני, ואפילו בשוגג, נשארת עליו חובת הכרת, על שהזיד בפסח ראשון, כיון שלא היו "תשלומין דראשון"⁷.

תקנתא דראשון הוא": כאשר אדם אינו מקריב פסח ראשון במזיד, מאפשרת לו התורה מלכתחילה את התקנה להקריב פסח שני בזמן אחר, כך שכל עוד לא עבר המועד של "תקנתא", עדיין לא חלה עליו חובת כרת⁸. ולכן, אם הוא לא הקריב פסח שני בשוגג, הוא פטור מן הכרת, כי 117"בעת התקנה (=שאז חל חיוב כרת) שוגג היה⁹.

ב. פסח ראשון ופסח שני – שונים במהותם

הרמב"ם בספר המצוות¹⁰, מונה את מצוות פסח שני כמצוה בפני עצמה, ומסביר, שההלכה היא כדברי רבי מאיר, שפסח שני הוא "רגל בפני עצמו".

אין מובן¹¹: גם לדעת רבי, שפסח שני הוא "רגל בפני עצמו". הרי חובתו חלה רק על מי שלא הקריב פסח ראשון, ואילו מי שהקריב פסח ראשון אינו יכול להקריב פסח שני, ומילא, זוהי אותה מצווה: הקרבת קרבן פסח. ומדוע, איפוא, מונה זאת הרמב"ם כמצווה בפני עצמה?

הכרחי, אם כך, לומר, שלמרות שפסח ראשון ופסח שני קשורים זה לזה, בכל זאת, הם שני עינינים שונים במהותם, ולכן הם נמנים במנין המצוות

ג. ההבדל הכללי בין פסח ראשון לפסח שני

כדי להבין זאת יש להסביר תחילה את ההבדל הכללי בין פסח ראשון לפסח שני:

בין ההבדלים שבין פסח ראשון לפסח שני אנו רואים: (א) "הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, והשני – חמץ ומצה עמו בבית"¹³. (ב) "הראשון נוהג כל שבעה [כלומר – לא רק איסור "חימוצו... נוהג כל שבעה"¹⁴, אלא שקרבן פסח ראשון, כלשון הגמרא¹⁵, "נאכל לששה"¹⁶ – "שאוכלין עליו מצות ששה ימים¹⁷] והשני יום אחד"¹⁸.

ההבדלים בין פסח ראשון לשני הם תוצאה של ההבדל המהותי ביניהם.

ד. פסח שני – עבודת בעל התשובה

ההסבר לכך הוא:

ההבדל הפשוט בין פסח ראשון לפסח שני הוא: בפסח ראשון אופן החיוב של הקרבת הפסח הוא כפי שנקבע וחייב להיות לפי סדר בתורה (בזמנו). ואילו אופן החיוב של פסח שני הוא שלא לפי 118הסדר (שלא בזמנו): לאלה אשר לא הקריבו את הפסח בזמנו, אין אומרים, שעבר יומו בטל קרבנו¹⁹, אלא התורה מאפשרת להם להקריבו מאוחר יותר. כמאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר²⁰ "פסח שני – ענינו, שאין דבר "אבוד", תמיד אפשר לתקן. אפילו מי שהיה טמא, מי שהיה בדרך רחוקה, ואף "לכם"²¹ – שהיה זה ברצונו²² – יכול, בכל זאת, לתקן".

וזאת, בדומה להבדל שבין עבודת צדיק לעבודת בעל תשובה: צדיק עובד את הקדוש־ברוך־הוא בדרך הישרה – "אשר עשה האלוקים את האדם ישר"²³ – לפי סדרי התורה. לבעל התשובה, אשר שינה את סדרי התורה, נותן הקדוש־ברוך־הוא אפשרות לתקן את העבר ולהשלים את החסר.

כך אנו רואים את ההבדל בין מצב בני ישראל בפסח ראשון לפסח שני, בפעם הראשונה:

בעת הקרבת הפסח היו ישראל במצב של "נולדים", כנבואת יחזקאל²⁴, ללא עבירות, ובעלי מצוות מילה ופסח – בדמיך חיי בדמיך חיי²⁵, מצב של צדיקים – כמצב של (התחלת?²⁶) "גירות"²⁷ לפי ההלכה – "וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי"^*, ללא עבירות, ואומרים לו:²⁸ ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה... (על²⁹) אשר באת לחסות תחת כנפיו³⁰.

ואילו פסח שני היה עבור מי ש"היו טמאים (ואיזו טומאה? – טומאת מת^*) לנפש אדם"³¹ (שהמות נגרם על ידי חטא עץ הדעת³², מקור כל החטאים³³), והם בקשו, לאחר שהודו ש"אנחנו טמאים לנפש אדם – למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל"³⁴ – בדומה לתשובה לכל פרטיה: ווידוי³⁵, תיקון 119הפגם, תיקון מושלם – לא רק "להקריב" אלא גם בשלמות של "במועדו" ו"בתוך בני ישראל"³⁶.

בכך מובן מדוע לא ציווה הקדוש־ברוך־הוא על פסח שני כעל שאר המצוות, אלא לאחר שישראל התעוררו ובקשו "למה נגרע...", כי התשובה באה בדרך כלל לאחר התעוררות האדם. אמנם, הוא במצב של "טמא לנפש אדם" – בלתי טהור ובלתי קדוש ואינו חש בגילוי אור מלמעלה, אך בכל זאת הוא מתעורר מעצמו – ממטה למעלה – לחזרה בתשובה³⁷.

ה. למה דחו פסח שני לחודש אחר

לפי האמור לעיל מובנת תמיהה המתעוררת לפי תורת הנגלה: חז"ל אומרים³⁸, שהיום השביעי לטומאתם של הטמאים לנפש אדם חל בערב פסח, ולפי זה צריכים היו, לכאורה, להקריב תשלומין בשבעת הימים הבאים, כבקרבנות יום־טוב אחרים כפי שמזכיר האור־החיים, ולא אחר חודש, כחידוש מיוחד?

אך לפי הנאמר מובן ההסבר לכך בפנימיות הענינים: תשובה איננה רק משלימה את החסר, אלא זוהי דרך בעבודת ה', "רגל בפני עצמו", חידוש מיוחד בחודש אחר.

ו. המעלה שבתשובה – הפיכת הרע לטוב

אמנם, עבודת הצדיק היא ה"ישרה" לפי סדר התורה, אך בכל זאת יש יתרון בעבודת בעל־התשובה³⁹: עבודת הצדיק פועלת בדברים שבקדושה, או בדברים מותרים. אבל לא ב"מצוה הבאה בעבירה"^* – ענינים של רע הנובעים משלוש קליפות הטמאות לגמרי אי אפשר לזכך⁴⁰, אלא, לפי סדר התורה, צריך לדחותם^*. ואילו עבודת בעל־התשובה, בתשובה מאהבה, הופכת גם את זדונותיו לזכיות⁴¹.

כחה של התשובה לכך, נובע ממקור הנעלה מן ה"השתלשלות": לפי סדר התורה, ההשתלשלות, אי־אפשר להפוך זדונות לזכיות. כמאמר חז"ל⁴² שאלו לחכמה .. לנבואה .. לתורה": "חוטא מה ענשו", וכולם גם התורה⁴³, 120לא איפשרו חזרה בתשובה. רק כאשר "שאלו להקדוש־ברוך־הוא", שמעל להשתלשלות, היה המענה "יעשה תשובה ויתכפר לו", כי רק בדרגה נעלית זו "כחשיכה כאורה"⁴⁴, ואפשר להפוך את הרע לטוב^*44.

לפי זה אפשר להבין את הטענה "למה נגרע...". כי לכאורה: מדוע יהיה מלכתחילה סברה ש"נגרע"? וכן לגבי מאמרו הנ"ל של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, שההוראה הנלמדת מפסח שני היא שאין דבר אבוד, אפשר לשאול: מדוע יחשבו בכלל שיש דבר אבוד?

אלא, כדלעיל: מצד התורה עצמה אכן התשובה איננה מועילה⁴⁵ להפיכת הזדונות לזכיות, אלא הם דבר אבוד. רק כאשר בני ישראל נתעוררו לחזור בתשובה, באומרם "למה נגרע...", הם הגיעו עד לדרגה של "שאלו להקדוש־ברוך־הוא", שמעל להשתלשלות, ומשם הגיעה התשובה, שאין דבר אבוד, שיש ענין של פסח שני.

כל זאת מסופר ומתגלה בתוך התורה ובאמצעותה, כי למרות שהתורה כשלעצמה היא בדרגה של סדר ההשתלשלות, בכל זאת – אורייתא וקודשא־בריך־הוא כולא חד⁴⁶, וכל העינינים, גם מה שמעל להשתלשלות, מתגלים באמצעות התורה⁴⁷.

ז. עבודת התשובה – מעל לדרוג ומגבלות

זהו ההסבר גם להבדלים המנויים לעיל (בסעיף ג) בין פסח ראשון לפסח שני⁴⁸:

בפסח ראשון – עבודת הצדיקים – אין עוסקים ברע, אלא דוחים אותו. לכן החמץ אסור בבל יראה ובל ימצא⁴⁹, ולכן נמשך החג שבעה ימים, כי עבודת 121הצדיקים היא עבודה מסודרת ומדורגת, המתבטאת בסדר ההשתשלות בשבעה ימים, בשבע מידות וכדומה⁵⁰.

ואילו בפסח שני – עבודת התשובה שהופכת זדונות לזכויות – אפשר לזכך גם את החמץ⁴⁹, ולכן "חמץ ומצה עמו בבית". וכיוון שעבודת התשובה היא מעל לדרוג והגבלות, הרי היא יום אחד, המראה על דרגה הנעלית מדרוג, הגבלה והתחלקות. כמוסבר ב"תורה אור"⁵¹, ששבועות הוא יום אחד כי זהו "זמן קבלת התורה שהוא בבחינת הכתר שהוא בחינת יחידה שלמעלה מהתחלקות...".

וזהו מה שמסופר בגמרא⁵² על תשובתו של רבי אלעזר בן דורדייא – "בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת": עבודת הצדיקים, שהיא מדורגת, אורכת מספר שנים – דרגה של "התחלקות"⁵³. ואילו אצל רבי אלעזר בן דורדייא היתה עבודה של תשובה ובאופן ש"ראשו בין ברכיו – מעל להבדלים בין ראשו לברכיו⁵⁴ – וגעה בבכיה"⁵², ולכן הוא "קונה עולמו בשעה אחת". כלשון הזהר⁵⁵, שהתשובה היא "בשעתא חדא".

ח. ניסן – מלמעלה; אייר מלמטה

הבדל זה בין פסח ראשון לפסח שני מתבטא גם בכך שפסח ראשון חל בחודש ניסן, ופסח שני – בחודש אייר⁵⁶:

ידוע⁵⁷ ההבדל בין חודש ניסן, החודש הראשון, לבין חודש אייר, החודש השני: ניסן מורה על גילוי אלוקות מלמעלה למטה, שאינו מביא לידי זיכוך בר קיימא ותמידי ב"מטה", אלא הוא יכול באותה שעה רק לדחות את הרע⁵⁸. כעבודת הצדיקים⁵⁹ שעוסקים בענינים של אור, ודוחים את הרע.

מהותו של אייר היא העלאה מלמטה למעלה, בירור, וזיכוך, והעלאת ה"מטה" למעלה באופן תמידי⁵⁸. לכן קשורה מצות ספירת העומר בעיקר לחודש אייר⁶⁰, כי היא עוסקת בזיכוך המידות. וזאת, כעבודת התשובה⁵⁹, שבאמצעותה מזככים את הענינים 122הנחותים ביותר, עד אשר גם ענינים של רע הופכים לטוב.

[באופן כללי דומה הדבר להבדל שבין חודש ניסן לתשרי, כידוע⁶¹, שחודש ניסן הוא עבודת הצדיקים, ותשרי – עבודת התשובה].

ט. שלושת אופני התשובה

לפי האמור, שפסח שני הוא עבודת התשובה, יובן הטעם, בפנימיות הענינים, לכך שלגבי מהות פסח שני קיימים שלושת האופנים שלעיל בסעיף א' (ואלו ואלו דברי אלוקים חיים⁶²), כי באופן כללי קיימים שלושה אופנים אלו בתשובה:

א) "תקנתא" שבתשובה: העובדה שמיד בעת מעשה החטא ישנה התקנה של תשובה, כשם שבהפסד של פסח ראשון ישנה מיד התקנה של פסח שני – אופן זה של תשובה הוא בחטאים רגילים, כאשר מיד בשעת החטא קיימת האפשרות לתיקונו באמצעות תשובה.

ב) "תשלומין" דתשובה: התשובה על חטא שנעשה באופן של "אחטא ואשוב", שאז "אין מספיקין בידו לעשות תשובה"⁶³ – בעת מעשה החטא אין לו אפשרות של תקנה "הואיל והתשובה גורמת לו לחטוא"⁶⁴, כשם ש"אין קטגור נעשה סניגור"⁶⁵, אבל מאוחר יותר, אם "דחק ונתחזק... ועשה תשובה – מקבלין תשובתו"⁶⁶,

ג) "רגל בפני עצמו": תשובת הצדיקים. כידוע⁶⁷, שהתשובה איננה דוקא, כטעות הנפוצה, על חטאים, אלא זוהי דרך בעבודת ה', המתאימה גם לאלה הנקיים מחטאים, כנאמר⁶⁸: משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא (=משיח בא להחזיר את הצדיקים בתשובה).

אמנם, פסח שני הוא תשובה על חטא (כמאמר הנ"ל של כ"ק מו"ח אדמו"ר ש"אין דבר אבוד .. אפילו מי שהיה טמא .. ואף "לכם", שזהו היה ברצונו וכו'"), אך בכל זאת, קיימים, באופן כללי, בפסח שני כל האופנים של תשובה, כולל תשובת הצדיקים [בדוגמת חודש תשרי – שפסח שני היא דוגמת חודש תשרי, כדלעיל סעיף ח' – הכולל בתוכו כל אופני התשובה, גם תשובת הצדיקים]⁶⁹.

י. חובת לימוד התורה בעודו רשע

לפי האמור לעיל, בענין "תקנתא 123דתשובה", תובן יותר ההלכה⁷⁰, שאפילו רשע, שתורתו ומצותיו "מוסיף כח בקליפות", צריך ללמוד תורה, ואפילו שלא לשמה, כי "כשיחזור אחר־כך בתשובה .. אזי מוציא מהקליפה כל התורה והמצוות...". כלומר, לימוד התורה "בעודו רשע" מסתמך מלכתחילה על כך שיחזור בתשובה, וזוהי המשמעות של "תקנתא" דתשובה: התורה נותנת בשעת מעשה את האפשרות והתקנה של תשובה.

ואמנם, הלכה זו, שגם "בעודו רשע" צריך ללמוד תורה, חלה על כל סוגי הרשעים, גם על האומר "אחטא ואשוב" שאין לו תקנה של תשובה, הרי שלעליית לימוד התורה שלו אין לכך שום קשר, כי הרי באומרו "אחטא" הוא לא מתכוון ללימוד, אלא בודאי "יחזור אחר כך בתשובה". יותר מכך: אף אם, במקרים מעטים ביותר, הוא לומד, ר"ל, כדי להוסיף כח לטומאה, ומסתמך על כך ש"אחטא ואשוב" גם אז הוא צריך ללמוד,

אבל במקרה כזה יש הבדל, כי "אין מספיקין...":

במקרה כזה נזקקים לטעם שגם ל"נידח" מובטח, שגם הוא "ודאי סופו לעשות תשובה"⁷¹, "בגלגול זה או בגלגול אחר, כמו שנאמר⁷² כי לא ידח ממנו נדח"⁷³, בעוד אשר לגבי חטאים אחרים אין נזקקים לטעם זה של "לא ידח ממנו נידח"⁷⁴, כי מלכתחילה אין הוא "נידח", אלא "רחוק" בלבד, כי כבר בעת החטא יש לו תקנתא דתשובה, כתקנת פסח שני⁷⁵.

יא. פסח ראשון – גם תשובת הצדיקים

כשם שפסח שני כולל את כל אופני התשובה, וגם תשובת הצדיקים, כך גם פסח ראשון כולל את כל האופנים, בעבודת הצדיקים, גם תשובת הצדיקים. לכן למרות שהגאולה העתידה תהיה בחודש ניסן⁷⁶ – עבודת הצדיקים – היא בכל זאת תהיה קשורה לעבודת התשובה, כאמור, שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא⁷⁷.

124מעין ענין זה אנו מוצאים בפסח מצרים, שאז היה הציוי⁷⁸ "משכו וקחו לכם", ופירשו חז"ל⁷⁹ "משכו ידיכם מעבודה זרה", שזהו ענין התשובה, למרות שאלו שנימולו לפני יציאת מצרים היו כגרים (בתחילת הגיור)⁸⁰, ונוסף לכך נאמרו הדברים לכל מי שנאמר לו "וקחו" (כדיוק לגבי וא"ו המוסיף ומחבר), כולל אלו שלא היה להם קשר לעבודה זרה, שאצלם לא היתה זו תשובה על חטא, אלא כתשובת הצדיקים, הנמצאים בעולם שקיימת בו עבודה זרה, וצריך להזהירם "משכו ידיכם מעבודה זרה".

יב. פסח שני – מצוה בפני עצמה

לפי כל האמור לעיל מובן מדוע מונה הרמב"ם את פסח שני כמצווה בפני עצמה, למרות שמי שהקריב פסח ראשון אינו יכול להקריב פסח שני: אכן, פסח ראשון ופסח שני הם שני סוגים שונים של עבודה – פסח ראשון הוא עבודת הצדיקים, ופסח שני – עבודת התשובה, אך בכל זאת, אין דרושה הקרבת פסח שני אם הקריב פסח ראשון, כי פסח ראשון כולל גם את תשובת הצדיקים, ונכלל כאן הענין של "רגל בפני עצמו" שבפסח שני.

יג. ההסבר לכך שפסח שני – יום אחד

אמנם בפסח ראשון – צדיקים – ישנה תשובה, אבל זוהי תשובת הצדיקים, שאין בה המעלה של תשובת פסח שני, שהיא בעיקר תשובה על חטא⁸¹ – "תקנתא" ו"תשלומין" (אלא שפסח שני כולל את כל אופני התשובה, ובתוכם גם תשובת הצדיקים).

וזאת בשני ענינים: (א) צמאונו של בעל־התשובה נובע דוקא מכך ש"עד הנה היתה נפשו בארץ ציה וצלמות היא הסטרא־אחרא..."⁸², ולכן הוא צמא "ביתר עז", יותר מאשר צדיקים⁸², שאצלם אין ענין זה קיים⁸³. (ב) תשובה על חטא מגיעה לדרגה שמעל לסדר השתלשלות, ובכוחה להפוך זדונות לזכיות. ואילו לצדיקים אין כח זה, אפילו כשקיימת אצלם עבודת התשובה.

זוהי הסיבה לכך שפסח שני הוא יום אחד ופסח ראשון הוא שבעה ימים, כי, למרות שגם בפסח ראשון קיים ענין התשובה, בכל זאת זוהי תשובת צדיקים, שהיא מוגבלת – אפילו "בכל מאודך" של צדיק הוא בדרגה של סדר והגבלה⁸⁴. כפי שמוצאים, שאפילו 125לאחר שתשובתו של רבי אלעזר בן דורדייא גרמה ל"בכה רבי", שבכיה היא מעל להגבלה⁸⁵, בכל זאת לא היה אצלו הענין של "קונה עולמו בשעה אחת", שמעל להתחלקות.

דוקא פסח שני – תשובה על חטא, הפיכת זדונות לזכיות [כמאמרו הנ"ל של כ"ק מו"ח אדמו"ר: אפילו "לכם", שזה היה ברצונו, ובכל זאת ניתן לתיקון], יכול להגיע למקום שמעל להתחלקות – יום אחד. כמעלתו של רבי אלעזר בן דורדייא – תשובה על חטא – שדוקא אצלו ישנו הענין של