126

שיחה ד

בהעלותך

א. אימרת הרבי הריי"צ נ"ע על פסח שני, והשאלה עליה

ידועה אימרתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר בקשר לפסח שני¹: "ענינו של פסח שני הוא, שאין "דבר אבוד", תמיד אפשר לתקן. אפילו מי שהיה טמא, מי שהיה בדרך רחוקה, ואפילו "לכם"², שהיה זה מרצונו, בכל זאת ניתן לתקן".

יש להבין: אמנם לפעמים ההסברים של פנימיות התורה מבוססים על אחת מן הדיעות שבנגלה שבתורה³, אפילו כאשר ההלכה היא כדיעה אחרת, שהרי אלו ואלו דברי אלקים חיים⁴ וחובה היא לברך ברכת התורה לפני לימוד דברי בית שמאי, למרות ש"בית שמאי במקום בית הלל איננה משנה"^*,

בכל זאת, הרי הדברים מתקבלים יותר אם הם מתאימים גם לדיעה שההלכה כמותה, ובמיוחד במקרה זה, כאשר הביטוי הוא שזהו "ענינו" של פסח שני.

ד

ולכאורה: אכן, לפי הדיעה⁵ שפסח שני "תשלומין דראשון הוא", מובן שנאמר על פסח שני ש"ענינו הוא, שאין "דבר אבוד", תמיד אפשר לתקן",

וכך גם לגבי הדיעה⁶ ש"תקנתא דראשון הוא", שהתורה מציינת כיצד ניתן לתקן באמצעות הקרבת פסח שני אי הקרבה בפסח ראשון במזיד.

אך לפי דעת רבי, שהלכה כמותו⁷, שפסח שני "רגל בפני עצמו הוא", ו"אין השני תלוי בראשון אלא חיוב בעצמו כמו שאר הרגלים"⁸,

כיצד ייתכן לומר לפי דיעה זו ש"ענינו הוא, שאין "דבר אבוד", תמיד אפשר לתקן"?

ב. ההסבר הפשוט לשאלה זו, והקושי לגבי קטן וגר

באופן פשוט ביותר אין זאת שאלה כלל, שהרי גם לדעת רבי, ש"רגל בפני עצמו הוא", חובת פסח שני חלה רק כאשר לא הקריבו בראשון, ומי